על "הפרח האדום", של וְסֵבוֹלוֹד גַרשין, בהוצאת "תשע נשמות" (מרוסית: טינו מושקוביץ, 128 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הנה עוד הוכחה לתזה הרווחת בדבר גדולתה שאין דומָה לה של הפרוזה הרוסית במאה ה-19. לפנינו תרגום של סופר מהשורה השנייה או השלישית (ביחס לבני ארצו ותקופתו הגדולים ממנו), שאמנם הוכר כ"קלסיקון מינורי" בארצו (כך מכנה אותו ד.ס.מירסקי, ההיסטוריון הדגול של הספרות הרוסית), אבל ספק אם רבים שמעו עליו מחוצה לה, והקריאה בארבעת הסיפורים שלו שתורגמו כעת מפעימה. אני ממש חש צורך להודות למתרגם ולהוצאה על ההיכרות הזו עם היוצר הזה. לְמה אדמה את התגלית? כאילו מתברר לך שבצד צ'כוב חי עוד מין צ'כוב שכזה, שכעת מתרגמים לראשונה. פעמים רבות מה שמוצג כ"תגלית" או כ"קלסיקה" אינו כזה, כולל ב"תשע נשמות". הפעם הזו שונה.   

לא רק סיפוריו היו קצרים, גם חייו של וְסֵבוֹלוֹד גַרשין היו כאלה. הוא נולד ב-1855, סבל בחייו הבוגרים ממצוקות נפשיות והתאבד ב-1888. הוא הותיר אחריו עשרים סיפורים בלבד אך אלה זכו לתשומת לב רבה. תו אופי מרכזי של הסיפורים בקובץ שלפנינו הוא עיסוק בשאלות של מוסר ובדחפים אידיאליסטיים עזים (לעתים תוך עימות עם השקפות ניהיליסטיות). זהו, כמובן, תו אופי מרכזי של הפרוזה הרוסית הגדולה של המאה ה-19, בעיקר במחצית השנייה של המאה (לוין ב"אנה קרנינה", הנסיך מישקין ב"אידיוט"). גרשין מראה כיצד ניתן ליצור פרוזה גדולה מדחפי נפש אציליים, בניגוד לדעה קדומה הפוכה. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד ב"הפרח האדום", אחד מסיפוריו הידועים ביותר. זהו סיפור נטורליסטי מחוספס על משוגע שמאושפז בבית חולים לחולי נפש. התיאורים כאן ריאליסטיים-מוחשיים: "בית החולים היה מבנה אבן גדול, מהסוג הממלכתי העתיק. בקומה הראשונה, שני אולמות גדולים, האחד – חדר האוכל, האחר – חלל משותף עבור החולים השלווים; מסדרון רחב ובו דלת זכוכית הנפתחת אל גינה פורחת, וכעשרים חדרי מגורים; היו שם גם שני חדרים מואפלים עבור החולים המתפרעים – האחד מרופד במזרנים, האחר מחופה בקורות עץ – וחדר רחצה מקומר ענק ואפל". אלא ששיגעונו של החולה הוא בעל אופי מוסרי-אוטופי וגרשין מעניק לנו התוודעות אינטימית למחשבות הטרופות של הגיבור שרואה את ייעודו כך: "המשימה למחות את הרוע מעל פני האדמה". הרוע נקשר בהזיותיו בפרחים אדומים בגינת בית החולים שהוא מבקש, לפיכך, לקטוף ולהכרית במאבק טירופי בעל תוצאות טרגיות. השיגעון מעורר הכבוד הזה, בסיפור הזה משנת 1883, מזכיר שני סיפורים מאוחרים ממנו של צ'כוב ("הנזיר השחור" ו"חדר חולים מספר 6"). כך שניתן לראות בו מבשר שלהם. צ'כוב אירוני מעט יותר, מרוחק מעט יותר ממשוגעיו, אך גרשין פלסטי יותר בתיאור בית המשוגעים והשיגעון.

התימה האידיאליסטית מרכזית גם ב"המפגש", לטעמי הסיפור המעניין בקובץ. אידיאליסט צעיר, המתעתד להיות מורה ("הוא חשב איך יגלה, כבר בכיתות הנמוכות, את 'הניצוץ האלוהי' בנפשותיהם של הנערים"), פוגש לפתע במקרה חבר ללימודים שהפך להיות מהנדס. החבר חי חיי פאר ומתוודה עד מהרה באוזני המורה הצעיר שהוא מעורב בפרשת שחיתות עצומת מימדים הקשורה בבניית סכר ימי ענק במימון ממשלתי. המהנדס פורש בפני האידיאליסט את משנתו הניהיליסטית: "תסביר לי קודם את משמעות המושגים כשר ולא כשר, הוגן ולא הוגן. אני עצמי לא יודע, אולי שכחתי, אולם נדמה לי שלא זכרתי מלכתחילה; בעצם, נדמה לי שגם אתה לא ממש זוכר, ורק מנסה לעטות עליך איזה סוג של מדים, למַשטר את עצמך". הניהיליזם הדוסטוייבסקאי הזה (בעימותו עם המוסריות האידיאליסטית) מוצג כאן באופן מפורט ומשכנע. אבל ההבקעה העלילתית של גרשין לעבר הסיום, אחרי הסטטיות וחוסר-המוצא לכאורה שמגיע אליה הסיפור עם תום הצגת עמדת המורה אל מול עמדת המהנדס, נראית לי כמשיקה לגאונות. המהנדס מציג למורה אקווריום גדול ומשוכלל להפליא שהתקין, מואר בנורות חשמליות, ובו הוא צופה בדגים טורפים זה את זה "ולא חושבים על אמות מוסר". חיי הדגים מורכבים מאכזריות אך גם מרמייה: "הדג הטורף כבר היה מוכן לתקיפה כשלפתע הופיע דג אחר מהצד, חטף את הטרף, והדגיג נבלע בתוך לועו. הדג הרודף נעצר בתמיהה" (הסצנה הדגית הקטנה הזו, הרמייה שמתווספת לרצחנות, נראית לי גאונית; היא גאונית כי היא ממחישה את חוסר הסיפוק הפשוט שמתלווה לפעמים לחיי רשע "פרועים" מבטיחים). התיאור הריאליסטי של המתקן הביזארי והאקסטרווגנטי יוצר סצנת סיום עזה.   

ישנו בקובץ גם הסיפור שהקנה לגרשין את תהילתו. חדור אידיאלים הוא השתתף במלחמת רוסיה-טורקיה ב-1877. לא מתוך פטריוטיזם אלא מתוך רצון לחלוק את גורלו עם העם. הוא נפצע בלחימה והסיפור "ארבעה ימים" הוא סיפור נטורליסטי חזק על חייל רוסי פצוע שנשכח ארבעה ימים בשדה הקרב, בסמוך לגופת חייל טורקי. זו יצירה אנטי-מלחמתית מרשימה.     

תזה ידועה של ישעיהו ברלין גורסת כי הספרות הרוסית של המאה ה-19 הגיעה לגדולתה בגלל הצנזורה הצאריסטית. המשטר הנוקשה ברוסיה הביא לכך שדיונים פילוסופיים, פובליציסטיים, סוציולוגים, פוליטיים וכו' נכנסו לתוך יצירות הספרות של התקופה פשוט משום ששם יכלו "להתחבא" טוב יותר מעיני השלטון, תחת הכסות האמנותית והבדיונית. אם מרחיבים מעט את התזה של ברלין, ניתן לטעון כי ברוסיה, בגלל אילוצי הצנזורה ואופי המשטר, לא חלה בעצם ההפרדה הגדולה של הספֵרה האסתטית מהסְפֵרות האחרות (הפוליטיות ואפילו המדעיות), הפרדה שבאה לידי ביטוי תמציתי בתנועה, המערב אירופית ביסודה, של "אמנות לשם אמנות", תנועה שהתפתחה במקור בצרפת ואחר כך באנגליה באמצע-שלהי המאה ה-19. גרשין מבטא כאן בתמצות את סוד כוחה של הספרות הרוסית במאה ה-19 שהנו רתימת היכולות האסתטיות של הסופר לדיון בסוגיות מוסריות, פוליטיות ומטפיזיות במהותן.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

טרקבאקים

  • מאת בקצרה על כמה ספרים שקראתי | מבקר חופשי ביום מרץ 30, 2021 בשעה 5:35 PM

    […] "תשע נשמות" ראויים לשבח. לאחרונה שיבחתי את הקובץ של וסבולוד גרשין שראה אור בהוצאה וגם קובץ סיפורים של קתרין מנספילד עורר […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: