מבקר חופשי

אני לקראת סיום חופשה מכתיבת ביקורות ב"ידיעות אחרונות". כך שבשבועות האחרונים יכולתי לקרוא להנאתי סתם.

באותם שבועות (ועוד לפניהם) אני גם סובל מבעייה מסוימת בראייה (שנבעה מאירוע של "ארוזיה חוזרת בעין"). בעייה בראייה היא דבר מה מלחיץ לכולם, ואולי מעט יותר לקוראים אדוקים. בלי ספרים נצטרך להסתפק בעולם, לא תהיה חציצה בינינו לבין העולם, והעולם הוא הרי מקום שצריכה להיות לנו אפשרות חציצה ממנו (אם לעשות פרפרזה על מישל וולבק ב"פלטפורמה").

אני מקווה שהראייה בעין תחזור לתיקנה, אבל כעת היא גורמת לי להיות בררן אף יותר מהרגיל באשר לשאלה מה אני קורא. אתמול נטלתי לידי את "עלמה בפריחה" של טטיאנה טולסטיה, סופרת רוסית בת זמננו (ילידת 1951), שקובץ סיפוריה זה ראה אור לאחרונה ב"עם עובד". קראתי כ-60 עמודים, חמישה ששה סיפורים. איני חושב שאמשיך, למרות ההמלצות ששמעתי על הספר. כמו בכמה ספרים רוסיים של המחצית השנייה של המאה העשרים ותחילת המאה ה-21 שיצא לי לקרוא יש דבר מה מתאמץ נורא בכתיבה. איזו הפגנה של וירטואוזיות, איזו הפגנה של עליצות, "עליצות עמוקה". יש בסיפורים "משהו", אני לא אומר. אבל הם מזיעים וגם לא תמיד קולעים.

אני לא יודע מדוע זה כך (אם האבחנה שלי נכונה באופן מעט מכליל). אולי הנטל של המורשת הספרותית הרוסית הכבירה של המאה ה-19 כבד כל כך, הידיעה שאי אפשר להתחרות בכתיבה "הפשוטה", הגאונית, של טולסטוי, דוסטוייבסקי, צ'כוב וכו'. אולי תנאי החיים ברוסיה, המייאשים במידה רבה, השוליים במידה רבה, יוצרים איזו מלאכותיות מתפרצת וזועקת, "פרחונית", על מנת לפצות עליהם. איני יודע.

זו לא ביקורת ספרות. אני, כאמור, בחופשה. ובלי קשר, אני כותב כאן בבלוג, לעתים, התרשמויות שאינן ביקורות "רשמיות". אני לא תמיד תחת כובע "המבקר" הרשמי כאן.

בקריאה להנאתי, לא ב"תפקיד", אני אוחז בעמדה שהביעה דוריס לסינג בהקדמה מאוחרת ל"מחברת הזהב" שהובאה גם במהדורה העברית (וציטטתי אותה כמה פעמים בעבר): "יש רק דרך אחת לקרוא – לשוטט בספריות ובבתי-מסחר לספרים, לבחור ספרים המושכים אתכם, לקרוא רק את אלה, להשליכם כשהם משעממים, לדלג על החלקים המתנהלים בכבדות, ולעולם, לעולם לא לקרוא דבר משום שאתם חשים שחובה לקרוא אותו, או משום שהוא חלק של איזה זרם או תנועה"