שני קצרים: על ג'ורג' סטיינר ועל פייסבוק וקיטש

  1. בפעילותו המוקדמת, בשנות הששים ותחילת השבעים, השתייך מבקר הספרות ג'ורג' סטיינר (שנפטר אתמול) לשיח אינטלקטואלי שמעט נשכח בהיסטוריה של הרעיונות. מדובר בשיח אמריקאי בעיקרו (בצד סטיינר, נטלו בו חלק מבקרים כדוגמת סוזאן סונטאג, איהאב חסן, לזלי פידלר ועוד), שהניח את היסודות הראשונים להשקפת העולם הפוסטמודרנית. זאת לפני מה שאני מכנה "הפלישה הצרפתית" של הוגים כדוגמת דרידה, פוקו, בודריאר, ליוטאר ואחרים לאקדמיות האמריקאיות, פלישה שחלה בשנות השבעים ושעיצבה את מה שלימים נהגו רבים לכנות "פוסטמודרניזם" (באופן מעט מוטעה; כי "פוסטמודרניזם" הינו מונח שצמח באמריקה ולא בצרפת). עסקתי בשיח הזה לא מעט בעבודת הדוקטורט שלי, עבודה שדנה אמנם בביקורת הספרות הישראלית ("ביקורת-הספרות העיתונאית בישראל בעידן הפוסטמודרני") אבל ביקשה להתחקות אחרי שורשי הפוסטמודרניות והגיעה, לפיכך, אל השיח הזה, השכוח מעט היום, אבל החשוב עד מאד להבנת העידן שלנו, חשוב הרבה יותר, לטעמי, מאשר השיחים האינטלקטואלים שדחקו אותו ממקומו. סטיינר עסק במסותיו בשנות הששים ותחילת השבעים בכמה סוגיות משמעותיות מאד: דחיקת מקומה של השפה לטובת אמצעי מדיה ויזואליים, המוזיקה ושפת המדעים; השינוי העמוק בתפיסת התרבות שלנו – שאולי היא post-culture הציע (זו דוגמה לגישוש אחר ביטוי לתקופה הנידונה, שהסתיים בניצחונו של המושג postmodernism); השלכות השואה על הערכתנו את התרבות כמי שמסוגלת למנוע ברבריות (זה הנושא הגדול של הספרון המעניין שלו מ-1971 "In Bluebeard's Castle"). סטיינר הוא איש "התרבות הגבוהה" מובהק, אך כתיבתו בשנות הששים ותחילת שנות השבעים ספוגה בתחושה מלנכולית, תחושה של תבוסה ביחס לתרבות הזו. בלי לזלזל בסיבות האובייקטיביות לתחושות הללו, סיבות שהוא מנסח בידע עצום, בכנות, בפיכחון, בחריפות, תמיד היה נראה לי שיש יסוד דכאוני מובנה בהוגים מסוימים אשר נמרצים וכמו-ששים לנתח את קריסת הערכים היקרים להם ביותר, הערכים שבהם הם גם מצטיינים. הדכאוניות המסוימת הזו הופכת אותם קרובים ללבי אך גם מסייגת את השפעת הנחרצות שבה הם מביעים את עמדתם, עמדתם הששה על קריסתו של העצמי, כפי שממהר לשמוח הדיכאוני בטורפנות על ההוכחות לחוסר הערך שלו. גם ביחס לתפיסתו המעט-מלנכולית של סטיינר את תפקיד המבקר הספרותי – עליה למדתי מכתיבתו של עמיתי, אורין מוריס – כתפקיד של "סריס", כלומר מי שדן בבקיאות בספרות אך מבלי "לעשות זאת בעצמו", יש לזכור את הנטייה הדיכאונית הזו.
  2. איזה בית ספר לקיטש הוא פייסבוק! העצמי כקורבן, העצמי כמי שמכוון את התבטאויותיו להפקת מקסימום של אהדה, העצמי כמי שמכוון להצגתו כ"רגיש", העצמי כמי שמחריש את האוזניים בזעקות הרגש שלו. ומה עם מצבי הנפש והחיים שבהם איננו קורבנות? ומה עם מצבי הרגש שאינם מעוררי אהדה? ומה עם רגעי החיים שהם סתמיים, נטולי רגש, או מסוכסכי רגש באופן לא זועק או מצודד? וזאת מבלי לדבר על העצמי כסיפור הצלחה בפייסבוק, הקיטש בגילומו החיובי.

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: