מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

ג'ורג' אורוול כתב פעם באחת ממסותיו שספרות פוליטית מקריבה לעתים את ההנאה הספרותית על מזבח המסר הפוליטי. הוא הביא דוגמה מספרו שלו, "מחווה לקטלוניה", בו האריך בפרק מסוים (ופגע כך בחוויית הקריאה) כי היה חשוב לו לדווח על מעללי הקומוניסטים במלחמת האזרחים בספרד. המקרה של "בובות על חוט" הפוך. זה רומן שיש לו תוכן פוליטי מסוים, אבל שלורגס יוסה היה חשוב כל כך להעניק לקורא הנאת קריאה, חשוב עד כדי כך שהמסר הפוליטי הרציני מצא את עצמו מתארח בספרות "שוּנד" מהנה מאד אך קלת משקל.

מריסה נשואה לאנריקה, איש עסקים פרואני עשיר מאד. חברתה הטובה צָ'בֶּלָה נשואה ללוסיאנו, עורך דין מצליח, חברו הטוב של אותו אנריקה. בסיפור בגוף שלישי הזה מדובר על שנות התשעים בפרו. ממשלה מושחתת, בראשות הנשיא פוג'ימורי, נאבקת בארגוני טרור מרקסיסטים אלימים. עוצר מוטל ברחובות לימה הבירה. באחד מביקוריה של צ'בלה בבית חברתה נאלצה צ'בלה לישון בביתה של מריסה בגלל שאיחרה את שעת העוצר. הלינה המשותפת הציתה רומן לסבי עתיר תשוקה בין השתיים. פחות או יותר במקביל, מאיים עיתונאי סנסציוני על אנריקה בפרסום תמונות של אורגיה בו השתתף אנריקה (אדם מתון בדרך כלל). העיתונאי מבקש לסחוט את אנריקה. אבל העיתונאי לא לקח בחשבון שפטרונו החשאי – דמות היסטורית המכונה "הדוקטור", מי שהיה יד ימינו של הנשיא המושחת פוג'ימורי – אולי לא מעוניין במעשה הסחיטה הספציפי הזה. "הדוקטור" משסה את העיתונות הפרואנית הצהובה שלוחת הרסן באויבי המשטר אך אנריקה אינו כזה בעיניו, לפחות לפי שעה. כך, במקביל לפרשיית האהבים החשאית והעסיסית בין נשותיהם של אנריקה ולוסיאנו, מנסים השניים (לוסיאנו הוא עורך דינו של אנריקה) להיחלץ מהפרסום הסנסציוני ונקלעים למבוך של סחיטה, הפללה ורצח.

העונג הבידורי בקריאת ורגס יוסה עצום. עלילת המתח והסנסציה המינית מושכות מאד לקריאה. פעם שמעתי מישהו מעיר שהגדולה של "הגלגול" של קפקא נעוצה בכך שאחרי שגרגור סמסא ובני משפחתו קיבלו את העבודה המתמיהה של הפיכתו לשרץ מתגלגל הסיפור מכאן ואילך כסיפור ריאליסטי לכל דבר. להבדיל אלף הבדלות מסיפור המופת של קפקא, גם ורגס יוסה נע בקווים אמינים וריאליסטיים בתווך שבין קפיצות העלילה הסנסציוניות והחריגות.

ולמרות כל זאת, אל לנו לשכוח שזהו בידור. בידור, חשוב להבהיר, אינו דבר מה רע. אבל הוא דבר מה שונה מאמנות. אלה שתי חוויות שונות. האמן מבקש לבטא משהו; הבדרן מבקש למשוך אותנו לקריאה. יכול להיות שמה שהאמן מבקש לומר אינו מעניין, אבל ההבדל עדיין קיים, רק שבמקרה הזה זו תהיה אמנות כושלת. ואילו הבדרן מציג דבר מה אחר, וגם הוא יכול להיות בדרן מוצלח או לא מוצלח. ויכול גם להיות אמן שיודע לבדר מבלי לפגום באמנותו (אם כי זה נדיר). "הבחילה" של סארטר או "לחטוב עצים" של תומס ברנהרד (סתם דוגמאות אקראיות שטריות בזיכרוני) הן אמנות כי סארטר רצה לומר משהו (למשל: על ההבדל בין השעמום של החיים לתמציתיות של הסיפור; בכך שבסיפור, גם בצדדיו המשעממים הראשונים, נטועות כבר תודעת ההמשך ואף הסוף שמעניקות להם משמעות) וכך גם ברנהרד (למשל: על הסלידה מאנשים ועל אהבת האמנות). ואילו "בובות על חוט", למרות שיש לו אליבי מסוים בהצגת הריקבון והייאוש של החיים בפרו בשנות התשעים (יש לזכור שורגס יוסה עצמו התמודד נגד פוג'ימורי בבחירות של 1990 והפסיד בהפסד מכובד), הוא בעיקרו של דבר בידור מהנה. ויש אירוניה מסוימת, כלומר אירוניה שפועלת נגד הרומן, בכך שנושאו של הרומן הוא ביקורת העיתונות הסנסציונית הפרואנית בעוד הוא עצמו סנסציוני.

גם ברומן הקודם שלו, "הרומנטיקן", פלירטט ורגס יוסה עם ז'אנרים "נמוכים" – שם עם הטלנובלה. אני חושב שורגס יוסה מודע לבידוריות של הרומן שלו עצמו ומעט לא נוח לו עם זה (אי הנוחות העצמית אולי גוברת כי ורגס יוסה גם כתב בשנים האחרונות ספר עיון על דרדורה של התרבות הגבוהה בזמננו). לכן בפרק שלפני אחרון הוא מאמץ לפתע סגנון כתיבה "אקספרימנטלי" בו הוא קופץ בין הדמויות בתזזיתיות (קצת בדומה למה שעשו סופרים מודרניסטים "אמנותיים" כמו דוס-פאסוס וג'ויס).

חבל שהוא עושה את זה (אם כי הנזק לא נורא). הבידור כאן, כאמור, משובח ואין צורך להרוס אותו. בכלל, משמח לראות סופר בן שמונים כותב בכזו חיוניות ועסיסיות על סקס. אולי יש למה לחכות. ורגס יוסה, בשנים האחרונות, פוסע בשביל שפסעו בו סופרים עסיסיים כמו בשביס זינגר, שחלק מהרומנים שלהם הם מין אבישג השונמית ספרותית, ספרים שלוקחים אותם למיטה כדי להתחמם מעט. זו לא אמנות (לפחות במובן שהוצע לעיל) אבל זה לא דבר מה רע.