מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כל רומן ראוי לשמו מפעיל על קוראו, ורצוי עד מהרה, שדה כבידה שמקשה את ההיחלצות ממנו. שדה הכבידה הזה אינו מורכב דווקא ממתח העלילה ואפילו לא מאהדה כלפי הדמויות וציפייה לראות מה יעלה בגורלן. הוא יכול להיות מורכב מגעגוע שנוצר כלפי המחבר עצמו, געגוע לפיקחותו של המחבר, געגוע למפגש מחודש עם רגעי הברק שהוא מפזר בספרו. ברומן הראשון של פראנזן, שפורסם ב-1988 כשהסופר היה בן 29, נוצר עד מהרה שדה הכבידה הזה.

הקורא נמשך מהר מאד לסיפור רחב היריעה המתרחש בעיר סנט לואיס בשנות השמונים; סנט לואיס שהייתה בשלהי המאה ה-19 העיר הרביעית בגודלה בארה"ב וכעת, בשנות ה-80, ממוקמת במקום העשרים ושבע הלא מכובד. פראנזן חולש באופן מרשים על זירות חברתיות שונות ומגוונות, בקיא באופן מעורר התפעלות בפרטי מציאויות שונות, משרטט דמויות רבות במלאות רבה, שנון, מותח, מצחיק. במוקד הסיפור קנוניה נדל"ניסטית שמניעיה לא גלויים לקורא, קנוניה להעלאת הביקוש לקרקע במרכז העיר המוזנח של סנט לואיס. מפקחת משטרה חדשה, מפקחת משטרה הודית בשם ס' ג'אמוּ (שמונתה במפתיע למפקחת בעיר האמריקאית), מושכת בסתר בחוטי הקנוניה. שלוחיה מביימים אירועי טרור שמכוונים ליצירת אותה בועה נדל"נית, הם גם משפיעים בדרכים פסיכולוגיות נפתלות או באמצעות נערות פיתוי גמישות על ראשי קהילת העסקים בסנט לואיס להעביר את עסקיהם למרכז העיר. והכל הולך למישרין. הכל, מלבד מרטין פרובסט, בעל חברת בנייה משגשגת, אדם ישר דרך ועקשן בן חמישים. מרטין ניצב כחומה בצורה מול פיתויי המעבר אל העיר (שמפעיליהם האמתיים נותרים סמויים מעיניו) ואף מול הערעור הפסיכולוגי שמפעילה ג'אמו בחשאי נגדו: פיתוי בתו בת ה-18 על ידי צעיר בוהימייני ועזיבתה את הבית; פיתוי אשתו ברברה על ידי איש סודה של ג'אמו.

וכך נמתח לו הקורא ונהנה לו מההברקות והחלישה המוזכרות עד אמצע הספר בערך. ואו אז מתחיל הכל להיות יותר מדי. יותר מדי מבריק, יותר מדי מפגין ידע, יותר מדי מותח. הכל גדוש מדי ומתחיל לייגע ומעורר חשד שההכנות המרובות לא יביאו לשיא שיהיה כערכן (חשד שמתאשר בהמשך הקריאה). מה זה בעצם כל זה? שואל הקורא החל מאמצע הרומן בערך, האם גילוי התעלומה יפצה על מאות העמודים שנגררים בהם עד לפענוחה? האם יש לפראנזן משהו חשוב לומר שבגללו הוא גורר אותנו כך על מאות עמודיו? הוא בהחלט מרמז על כך שיש. יש כאלה החושדים שהמזימה הנדל"ניסטית היא מזימה מרקסיסטית לשיקום שכונותיה הפנימיות של סנט לואיס שאוכלסו, מאז ירדה קרנה של העיר, בעיקר באוכלוסייה שחורה (ואכן כמה מדמויות המשנה החשובות שיש כאן מייצגות אותה). אבל פראנזן לא הולך עם הכיוון הזה עד הסוף. אולי מפני שאי אפשר. אפילו בגדר מעשי פשע סטנדרטיים המעשים המתוארים פה מתוחכמים יותר מדי, לבטח בשביל פעולה פוליטית. אך מעל הכל מנקרת בקורא, החל מאמצע הרומן בערך, התחושה שיצירה גדולה באמת היא יצירה שיש בה דבר מה פשוט, בסיסי, מלא רגש חי, ואילו היצירה של פראנזן שכלתנית, מתוחכמת מדי, לא אמתית דיה למרות היומרות לריאליזם עיתונאי שיש בה.

ואכן, הסיפור של הקריאה במחצית השנייה של הרומן הוא סיפור של רתיעה גוברת והולכת ממפלצת 566 העמודים של פראנזן, רתיעה גוברת והולכת עד למאיסה הסופית בסוף הרומן. אחת אחת צפות התנגדויות לרומן הזה. התנגדות לקיטש המעודן שקיים בתיאורו של מרטין פרובסט, איש העקרונות האמריקאי שנופל כחץ שדוד רק בידי האהבה, הו האהבה. התנגדות ליסוד החנפני הדק שקיים בתיאורי הנשים אצל פראנזן (יסוד חנפני שקיים גם ביצירותיו האחרות). התנגדות לדרמטיזציה המוגזמת של המציאות, שמתאימה אולי לטלוויזיה ולא לספרות (ואכן פראנזן טען לאחרונה שאין הבדל גדול ביניהם; בניגוד לדעה שהושמעה על ידי הוגים שונים זה מזה כשופנהאואר ואי.אם. פורסטר שטענו שגדלותו של הרומן צפונה דווקא בתיאורי התרחשות פנימית). התנגדות לחיבה האמריקאית לתיאוריות קונספירציה, חיבה שקיימת בספרות אצל אחד מהמודלים הספרותיים של פראנזן, דון דלילו, ושאותה (זו של דלילו) גינה בצדק המבקר ג'יימס ווד כשארית של תפיסת עולם דתית (לא אלוהים מנהל הכל; אבל בקונספירציה בהחלט מישהו אחר מנהל הכל).

פראנזן הוא סופר מבריק. ומעניין לראות איך כבר מספר הביכורים הזה הברק מסנוור. אבל זה ברק לא מרוסן. חשוב לפראנזן להראות שהוא מבריק. חשוב לו גם להראות שהוא ידען. והוא אכן ידען גדול. אבל אין לו ברומן הזה את מה שכל כך חשוב ובסיסי שיהיה לסופר וכל כך מעט סופרים בימינו (בהם יוצאים ספרים לרוב והספרים, כמו התרבות בכללותה, הפכו לדבר מה שאינו נחוץ, אינו חיוני, אינו הכרחי) מחזיקים בו: משהו לומר. במסה החשובה שלו "למה לטרוח", מ-1996 (שכונסה בספר המסות שלו "איך להיות לבד"), כתב פראנזן על הרומן הראשון שלו שהוא ניסה בו לעטוף מסרים מרקסיסטיים בעטיפה ספרותית מושכת. אבל התחושה היא שהמסרים המרקסיסטיים המעורפלים והלא מספקים שאכן קיימים כאן הם רק אמתלה של הסופר לכתוב בלי להרגיש שהוא כותב "בידור" ותו לא.

בכל אופן, רק ב"התיקונים" וב"חירות" (ואם להוציא מחשבון הרומנים שלו את הרומן שלו מ-1992, שטרם תורגם וטרם קראתיו, “Strong Motion”) ריסן פראנזן את הברק שלו וציוות אותו לכמה אמירות משמעותיות על התרבות העכשווית. ריסן יחסית, משמעותיות יחסית, בכל אופן.