שונות וקצרות על ספרות

  1. אחרי עשרים שנה קראתי בפעם השנייה את "בדרך אל החתולים" של יהושע קנז. הספר, כמובן, טוב מאד. אבל מה שבלט לי בקריאה הזו הייתה הפעילות המתמדת, ההתרחשות הלא פוסקת, כלומר אי-ההרפייה מהעלילה. כמובן, שבסיטואציה בה מתמקד הרומן – בית חולים שיקומי לחולים קשישים, חלקם, כמו הגיבורה, נעים בקושי רב על ההליכון – הפעלתנות הזו מקבלת נופך גרוטסקי מכוון (הולכים, בעצם מדדים או נגררים, לחדר האוכל, לעמדת האחיות, לחדר הרחצה, לחדר השינה, לחדר המבקרים וחוזר חלילה). אבל הנקודה החשובה היא חשיבות העלילה בפרוזה, גם – ואולי אף בייחוד – כשהיא עוסקת בגיבורים ש"חיי המעשה" שלהם מאחוריהם. התזוזה הבלתי פוסקת היא חלק חשוב בהנאת הקריאה.
  2. בחלק השני בטרילוגיה הגדולה של נגיב מחפוז, "בית בקהיר", שהוצאה לאור לאחרונה מחדש (בתרגומו הוותיק של סמי מיכאל), מתרועע כמאל, בן המשפחה האינטלקטואל, עם חברים מהמעמד המצרי הגבוה (הוא שייך למעמד נחות יותר). כשהוא אומר לאחד מחבריו האריסטוקרטיים שבכוונתו להפוך לסופר, החבר, הרגיש והחכם מקרב חבריו, אומר לו משהו כעין זה: "בוודאי, ספרות זה נהדר! אבל למה לכתוב? למה לעבוד? למה לא להיות קורא, כמו מלך ליהנות מעבודתם של אחרים!". יש באמירה הזו בכדי לשכך ולהרגיע אמביציות ספרותיות של אוהבי ספרות. למה להיות סופר? כלומר פועל? כשאפשר להיות קורא!
  3. וו.ס. נאיפול נפטר לאחרונה. את "בית למר ביזוואז" שלו אני מחשיב לאחד מחמשת הרומנים הטובים של המחצית השנייה של המאה ה-20 (נכון לעכשיו, בצד: "מחברת הזהב", "מתנת המבולדט", "זכרון דברים" ו"התגנבות יחידים"; את "החלקיקים האלמנטריים", שראה אור בשלהי המאה ה-20, איני מכניס לתחרות הזו).
מאת אריק גלסנר, בתאריך אוגוסט 19, 2018 בשעה 7:45 AM, בקטגוריות עובר ושב. 3 תגובות
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • תמונת הפרופיל של משה ז. משה ז.  ביום אוגוסט 19, 2018 בשעה 1:14 PM
    קישור לתגובה | להגיב

    הוא לא "נפטר". רק יהודים "נפטרים". מעול תורה ומצוות. השאר סתם מתים, הולכים לבית עולמם וכהנה וכהנה. בריאות ואושר!

  • תמונת הפרופיל של מֹ מֹ  ביום אוגוסט 19, 2018 בשעה 2:41 PM
    קישור לתגובה | להגיב

    לסעיף 2: נדמה לי שגם לשימבורסקה ב"דואר ספרותי" היתה הצעה כזו.

  • תמונת הפרופיל של אריק גלסנר אריק גלסנר  ביום אוגוסט 19, 2018 בשעה 9:17 PM
    קישור לתגובה | להגיב

    תודה רבה על תגובותיכם. אתה צודק, משה. אבל אני חש שלגיטימי להשתמש בביטוי בהשאלה, כי הוא התקבע כבר לציון מוות בעברית העכשווית. אולי אני טועה.

כתיבת תגובה