פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
הריני למסור מודעה: אני כותב את ביקורותיי לאנשים שמכירים בכך שהנאציזם היה רע. אני מניח מראש את האקסיומה הזו. ולמי שהיא אינה ודאית עדיין, ולכן ספרים שטוענים את הטענה הזו ייראו רלוונטיים ושימושיים: אנא, הימנע מביקורותיי בנושאים האלה! כי הם יטעו אותו לחשוב שספר מסוים הוא טריוויאלי בעוד הוא יכול להיות בעל משמעות חינוכית עצומה בשבילך, הקורא המתלבט בסוגיה זו.
וזו רק סיבה אחת מדוע "נעורים ללא אל", הספר שיצא ב-1937 (בהולנד; הסופר אוסטרי ממוצא הונגרי) והפך לספר "קלאסי", כך אני למד, בתרבות הגרמנית שאחרי המלחמה, הוא ספר גרוע. ברור מדוע הגרמנים שאחרי המלחמה חיבקו את הספר הזה שגיבורו הוא מורה שנוזף בתלמיד על כך שבחיבור שנושאו "מדוע אנו זקוקים לקולוניות?" כתב ש"כל הכושים הם ערמומיים, פחדנים ועצלנים". המורה ננזף בידי אביו של התלמיד הנאצי (הנאצים והיטלר לא מוזכרים במפורש, למרות שהספר פורסם במקור מחוץ לגבולות הרייך, אבל ברור שאליהם מכוונים הדברים) וגם בידי המנהל האופורטוניסט שלו. הגרמנים חיבקו, אם כן, אבל מה אתנו? אנחנו לא נשכח מה זו ספרות טובה ולא נסלח לספרות פשטנית.
אבל זו רק ההתחלה, כאמור. אדן פון הורבאט כתב ספר מבולבל כל כך שהדבר הברור היחיד בו, ומעלתו היחידה, הלא מספקת כאמור, הינה שהוא לא נאצי. בהמשך הרומן יוצא המורה עם תלמידיו לטבע, על מנת להתאמן באימוני מלחמה לנוער, כמיטב המסורת הנאצית. שם מפתח אחד מתלמידיו רומן עם נערה משוטטת ואילו תלמיד אחר, שנחשד על ידי הנער המאוהב שהוא הציץ ביומנו, נעלם ואז מתגלה שנרצח. הנער המאוהב מובא למשפט, הוא אף מודה ברצח, אלא ששורת גילויים מזכה אותו מאשמה. ראשית, מודה המורה שהוא זה שהציץ ביומן של הנער (מסיבות טובות, אך אסור היה לו להסתיר זאת). לאחר מכן מעידה הנערה שלא הנער הוא הרוצח. ולאחר מכן המורה חושד בנער אחר ברצח, ובעזרת חבורת נערים אנטי נאציים מנסה לעקוב אחר הנער האחר, השלישי, ולחשוף את אשמתו.
כל זה נעשה בצורה מואצת ולא רצינית, באופן מלודרמטי, וחמור מכך: כל זה נעשה ללא תכלית ברורה. עלילת הרומן משוטטת אנה ואנה, כמו זרנוק מכבי אש שחמק מידיו של כבאי ומשפריץ לכל הכיוונים בתקווה לקלוע אל אש כלשהי מתישהו. מה המשמעות שדווקא התלמיד הנאצי הוא זה שנרצח? ועל מה מעיד בדיוק הרצח שלו? ועם על אפאטיות סדיסטית בקרב הנוער כיצד היא עולה בקנה אחד עם שטיפת המוח האידיאולוגית שמתוארת בחלקים האחרים? כל זה לא מנומק ולא מוצג באופן בשל.
כמה פעמים לאורך הרומן רומז לנו המורה המספר שהוא מתלהט למדי מהנערה הנוודית שאותו תלמיד מתלמידיו התאהב בה. הבעיה שלי עם הקטעים האלה אינה עם החרמנות כשלעצמה, אלא בכך שהחרמנות (מילה בזויה ומבזה, אגב, במצלולה המכוער ובסמנטיקה המנמיכה שלה; נקרא לתופעה "התשוקה") מבטאת עיקרון מרכזי בטקסט הזה. זה טקסט שמונע מדחפים מקומיים. אין כאן שליטה מרוסנת ושום שכל של הסופר בסיפורו. כמו שהתשוקה בספר עזה, פתאומית ובעיקר לא נצרכת לקווי העלילה המרכזית, כך הרומן הזה מונע משורה של דחפים, בעיקר דחפים דתיים וסוציאליסטיים, דחפים נעלים כשלעצמם לעתים, אבל שמופיעים בספר כעוויתות מחשבה לא מכולכלות ולא מאורגנות ומשולבות כהלכה במכלול. בעניין הדת, למשל: הגיבור היה פעם מאמין, אבל מאז הפך לכופר באל שנטש את עולמו ובכנסייה שמשתפת פעולה עם שועי החברה, אבל אז הוא חש שהאל מתגלה אליו ומצווה עליו להתוודות על הקריאה ביומן ("כשתעלה על דוכן העדים ותישבע בשמי, אל תסתיר שאתה הוא שפרצת לתיבה"), ואחר כך הוא שוב מטיח דברים כלפי מעלה וחוזר חלילה. כל זה ברמה תיכוניסטית למדי ובאופן אימפולסיבי, כאמור. הדחפים כשלעצמם, הדתיים והאנטי-דתיים, מובנים למדי, אבל הם מופיעים כאן כעוויתות ואינם פרי הצגה מושכלת ומאורגנת הקשורה בבירור למטרתו של הסופר ביצירה כולה. וכנ"ל לגבי התמה הסוציאליסטית שיש כאן. כך, למשל, בכפר שליד מחנה הנערים שוכנים משכנות עוני ובהם "ילדים שפניהם חיוורות, זקנות, וצובעים בובות צבעוניות". אבל מה הקשר בין הרגש החברתי הראוי לשבח כשלעצמו הזה (שמתבטא גם בדמות הנערה הנוודית) לבין עלילת הרומן המרכזית? לבין הרצח של התלמיד מצד אחד ולבין המשטר הטוטליטרי מצד שני? הרעיונות לא מאורגנים כדבעי פה.
לא רק להיות אנטי נאצי זה דבר חשוב. גם להיות סתם אנטי גזעני זה ראוי ביותר. ובכלל, בהקשר של ימינו אנו, ראוי שנגלה מעט נדיבות ולא נסתובב בעולם בלי ארנק כאשר יש לנו יכולת להטות שכם לבני אדם עניים מרודים שמתדפקים על דלתותינו. אבל בספרות שאני קורא, אנא, בלי שיעור החברה הזה.
מבקר חופשי 