מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בשיר הזעם שלו מ-1905, "אכן גם זה מוּסר אלוהים", כותב ביאליק על הגירת כוחות היצירה היהודיים מהחברה היהודית החוצה. "וַאֲשֶׁר יִגְדַּל מִבְּנֵיכֶם נֶשֶׁר וְעָשָׂה כָנָף – מִקִּנּוֹ תְשַׁלְּחוּהוּ לָנֶצַח; וְגַם כִּי-יַמְרִיא, צְמֵא שֶׁמֶשׁ וְאַדִּיר, בַּמָּרוֹם – לֹא-אֲלֵיכֶם הַמְּאוֹרוֹת יוֹרִיד". האמנים הנשריים לא מוצאים את מקומם בחברה היהודית ומשולחים ממנה, כך שאת המאורות הם מורידים מהשמיים ביצירותיהם לזרים (אגב, האם ביאליק הוא המקור למשפט ב"ירח" של שלמה ארצי: "עוד תוריד את הירח בשבילם"?). חשוב לציין שביאליק אינו מבקר ומוכיח רק את החברה היהודית, שגורמת לבניה המוכשרים לברוח ממנה החוצה, אלא גם את האמנים היוצאים עצמם, שעוברים אל מחנה האויב: "ושְׁפַכְתֶּם אֶת-רוּחֲכֶם עֲלֵי כָל-שֵׁישׁ נֵכָר, וּבְחֵיק אֶבֶן זָרָה אֶת-נַפְשְׁכֶם תְּשַׁקֵּעוּ; וּבְעוֹד בְּשַׂרְכֶם מְטַפְטֵף דָּם בֵּין שִׁנֵּי זוֹלְלֵיכֶם – תַּאֲכִילוּם גַּם-אָכוֹל אֶת-נִשְׁמַתְכֶם".

יותר ממאה שנים אחר כך, ובסיטואציה היסטורית שונה לחלוטין והרבה פחות דרמטית, תודה לאל, אני לא יכול להימנע מהתהייה האם אנחנו לא צריכים להיות מודאגים ממה שהוא אולי ניצנים של תופעה ספרותית: מעבר של כותבים ישראליים (למעשה, כותבות, ומעניין אם זו מקריות גרידא) לכתיבה באנגלית. זהו ספר הפרוזה השלישי שאני מבקר בשנתיים האחרונות של כותבות ישראליות צעירות שספריהן עשו חיל בחו"ל ומתורגמות בחזרה לעברית (קדמו לצברי "עם הנצח לא מפחד" של שני בוינג'ו ו"ניו יורק 1 תל אביב 0" של שלי אוריה). בקיצור, האם כותרת ספרה של אוריה אינה צריכה להדאיג אותנו? ואף כותרת ספרה של צברי עצמה (שמתייחסת למחוז בקנדה)? האם הצטמצם מרחב המחיה היצירתי בעברית עד כדי כך שחלק מעתודות הנשרים שלנו צריך להמריא מעבר לאטלנטי? האם איננו שוקעים יותר בחשיכה כשהמאורות מוּרדים על הראשים בברוקלין ולא בפתח תקווה? האם הספרות נתפסת יותר ויותר כמותרות בארץ העברים ויוצריה מחפשים להם לפיכך תרבויות נינוחות ועשירות יותר בחומר וברוח ("culture follows money" כפי שהתנסח סקוט פיצ'ג'רלד שהתעניין בשני התחומים האלה)? ואולי אין צורך להיתפס לבהלה אלא לראות בכל זה תוצאה טבעית של גלובליזציה וקיצורי המרחב והזמן שכרוכים בה? ואולי אף קרתנות ישראלית שמתמקדת בכל "הצלחה" של ישראלים בחו"ל?

צברי, כמו בוינג'ו – אוריה מעט פחות משתיהן – עוסקת בסיפוריה הקצרים בישראל ובישראלים. חלק ניכר מהסיפורים, וזו תכונה שמעניקה לכידות לקובץ, עוסק בישראלים מהגרים ונודדים. ב"ברית מילה" מתוארת אישה ישראלית ממוצא תימני שנוסעת לבקר את בתה המהגרת בקנדה ומגלה לזוועתה שאין בכוונת בתה למול את בנה. בסיפור אחר מציג מהגר ישראלי צעיר, שהגיע לביקור בישראל, לאביו המאצ'ו וגימלאי צה"ל את חברתו הקנדית, ומגלה לעלבונו שהבחורה הפמיניסטית והנאורה דווקא מתרשמת מהגבריות המתפרצת של האב.

צברי כותבת במקצוענות. זהו תוצר מוצלח של סדנת כתיבה. אני לא כותב את זה בביקורת. לכל היותר בביקורתיות עדינה. הדבר ניכר בייחוד בסופי הסיפורים שיוצרים כמעט תמיד טעם "מתוק-חמוץ". סופים "בוגרים" של השלמה, או נחמה מסוימת, או פיוס או הפוגה רגעיים. אבל הדמויות בנויות היטב, מושכות העלילה מוחזקות במהודק בידיה של הסופרת, הלבטים של הדמויות מעניינים ומעוררי אהדה. צברי גם מגוונת את תמת ההגירה שבבסיס הספר על ידי מתיחתה למחוזות מעניינים ופחות צפויים. סיפור אחד כאן, לפיכך, מוקדש למהגרת אל ישראל, לאישה פיליפינית שמטפלת בקשישה ישראלית, סיפור אחר מפגיש בין בת מהגרים מישראל לקנדה השוהה בארץ לבין נערה יוצאת ברית המועצות לשעבר. בסיפור מקורי מאד אחר נפגשת ישראלית שחיה בהודו בבחור בריטי ממוצא הודי, ואילו בסיפור נוסף ישראלית שגדלה כפעוטה בסיני לפני הנסיגה הישראלית משם תוהה על הקשר בין ידיד המשפחה הבדואי ואמה שלה. ההגירה אינה רק מישראל כי אם גם אליה, תמת ההגירה כוללת גם את תאוות הנדודים הישראליים למזרח, ואף, בסיפור הפותח, את ה"הגירה" מהחברה החילונית לחברה הדתית בתוך ישראל, בדמותה של חוזרת בתשובה. ייחוד נוסף שמצוי בקובץ הוא שהישראלים של צברי הם בעיקר יהודים ממוצא תימני, שהם או אבותיהם או סביהם היגרו בעצמם לישראל בראשית ימיה של המדינה. יש רגעים שצברי נוגעת בנושא המתח העדתי בישראל, או בגלל עניין אמיתי בנושא או בניסיון לתפוס טרמפ על "פוליטיקת הזהויות" (נושא שאינו זר לקוראיה באנגלית), וקרוב לוודאי בגלל שניהם, אבל, למרבה המזל, הנגיעות הללו לא משתלטות לעולם על הסיפור; הדמויות של צברי אינדיבידואליות וייצוגיות בו זמנית במינונים מוצלחים.

עם זאת: המקום של הצבא, המלחמות, הפיגועים, בקובץ גדול. מצד אחד, זו כנראה המסגרת הפוליטית-חברתית שבתוכה צריך לקרוא את הקובץ, המסגרת הפוליטית-חברתית שהנביעה את העיסוק בהגירה עצמה: "אלה היו שנות התשעים: מלחמת המפרץ הסתיימה, רבין נבחר לראשות הממשלה, וכולם חשבו שהשלום בפתח ותכף נחגוג בביירות, נאכל חומוס בדמשק וניסע לטורקיה לאורך חופי הים התיכון. תל אביב התחילה להתפרסם כבירת מסיבות […] יותר מעשר שנים אחר כך, רבין נרצח בהפגנת שלום; מחבלים מתאבדים מתפוצצים באוטובוסים ובבתי קפה".

ומצד אחר, זו אולי חולשה מסוימת בעיני קורא ישראלי של ספר שנועד במקורו לקהל שאינו כזה. לעיני התייר התרבותי, כלומר קורא הספרות, משורטטים הקווים הגדולים (צבא, פיגועים וכדומה). הפניית העורף המפורסמת של פנחס שדה ב"החיים כמשל" לתיאור מלחמת העצמאות (שבה השתתף באופן פעיל והיא מצויה בלב הרצף הכרונולוגי של הרומן) נובעת מתפיסת העולם האינדיבידואליסטית הקיצונית שלו, אבל גם משום שהוא אינו "הסופר הישראלי" הכותב על ישראל לקוראים שאינם ישראליים; הוא היה נשר ששאף להוריד את המאורות בשביל קוראיו העבריים.