מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

שני טקסטים של בלזאק, אחד זניח יחסית למרות שיש בו אמירה אקטואלית מעניינת, השני הוא יצירת מופת למרות שיש בו השתפכויות פרוזה מייגעות.

"מותו של שאפתן" מסופר מפי מי שהיה בעבר סטודנט פריזאי צעיר למשפטים, ששכנו דאז לאכסניה הענייה, אדם בשם Z מַרקַאס, היה אדם שהרשים אותו ביותר על אף שחי בעניות מופלגת אף משלו. מרקאס היה בשעתו צעיר שאפתן שהגיע לפריז על מנת לעשות לו בה שם. הוא הפך לעיתונאי משפיע וכרת ברית עם פוליטיקאי עולה. אלא שאותו פוליטיקאי, המתואר כאדם בינוני ונכלולי, נטש את בעל בריתו כשעלה לגדולה. המחאה של בלזק אינה כנגד מעשים מסוימים או כיוון פוליטי מסוים שנבלמו עם בלימתו של גיבורו. מרקאס אינו אידיאליסט במיוחד, אלא אדם השואף לגדולות. פולחן האנרגיה והאישיות הכריזמטית שבלזק שותף לו (השפעתה האדירה של דמותו של נפוליאון ניכרת כאן, כפי שהיא ניכרת אצל כמה מענקי הפרוזה של המאה ה-19; סטנדאל ובלזק – מעריצים, דוסטוייבסקי וטולסטוי – נחרדים) מביא אותו לבקר את בלימתם של אנרגיות חברתיות בלי קשר לכיוון שבהן ינותבו וינוצלו. זו ביקורת על הסטגנציה של צרפת בעידן לואי-פיליפ שאחרי מהפכת 1830. המחאה של בלזאק היא נגד הבינוניות וככזו היא כללית מדי ולא מעניינת במיוחד. עם זאת, יש עניין אקטואלי בתיאור של בלזק כיצד חברה שקופאת על שמריה, חברה מושחתת ונעדרת השראה, מאלצת את צעיריה המוכשרים להגר ממנה, כפי שקורה לשני הסטודנטים שמאזינים לסיפורו של מרקאס.

"עור היחמור", שראה אור לראשונה ב-1831 – ולימים, עם הכרתו של בלזק שהוא כותב מחזור רומנים גדול שמתאר את חיי ההווה בצרפת של זמנו, "הקומדיה האנושית", הפך ליצירה בולטת במחזור הזה – עוסק גם הוא בצעיר פריזאי שאפתן. רפאל דה ולנטן הוא בן אצילים מרושש. בפתח הרומן אנחנו פוגשים אותו אחרי שהימר ללא הצלחה על מטבעותיו האחרונים והוא מתכוון להתאבד בסיין עם רדת הערב. בינתיים הוא נכנס לחנות עתיקות ושם הוא נתקל בקמע מסתורי העשוי מעור יחמור. הקמע הזה מבטיח לבעליו שכל משאלותיו יתגשמו אך במחיר אחד: חייו של מבקש המשאלה יתקצרו בהתאם להגשמת המשאלות. את התקצרות החיים מסמלת התכווצותו של הקמע עצמו.

למרות ההשתפכות, האוברווריטינג (overwriting), של חלק מהכתיבה פה, האופיינית אולי לכתיבה הרומנטית, זו, כאמור, יצירת מופת. ראשית, יש כאן כמה תובנות עוצרות נשימה הקשורות לפסיכולוגיה של השאפתנות וחיי האהבה הכרוכים בה, וכן דקויות מאלפות ביחס לתשוקה הגברית בכלל. למשל, חוסר יכולתו של השאפתן להסתפק באישה יפה שאינה זוהרת בניצוצות העושר: "אני איני תופס", אומר רפאל בחלק ניכר של הרומן שמסופר כווידוי מפיו בשיחה עם חברו, "כיצד יכולה אהבה לדור בכפיפה אחת עם דלות. אולי יש בי איזה קלקול הנובע מן המחלה האנושית שאנו מכנים הציוויליזציה. אבל לאישה, אפילו היא מושכת כמו הלנה היפה או כמו גלטיאה של הומירוס, אין שום כוח שליטה בחושיי אם היא לבושה בגדי עוני. כן! תחי האהבה בתוך משי, על גבי קשמיר, מוקפת פלאות של מותרות המייפים אותה לאין שיעור, אולי מפני שהיא עצמה בגדר מותרות". בלזק מציג את ממד ההימור של השאפתנות. הגיבור של בלזק נוהג להמר, אבל גם מחוץ לכותלי הקאזינו זו בעצם התנהלותו. הוא מנסה לכבוש את העיר הגדולה בבת אחת, מנסה לכבוש יפיפייה קרה ולא נעתרת בקוצר רוח של מהמר.

גם היקסמותו של בלזק מחיי הכרך מדבקת. והוא הופך אותה בתורה לספרות מסעירה. הוא כמו חש לראשונה בהיסטוריה של הספרות עד כמה הקיום הבורגני האורבני מסעיר. כפי שהוא כותב: "היכן באוקיינוס הספרויות תוכלו למצוא ספר שמסוגל לצוף מעל הגלים ולהתחרות בגאוניותו בכרוניקה העיתונאית הזאת: 'אתמול, בשעה ארבע, השליכה אישה צעירה את עצמה מגשר האמנויות אל מימי הסן'". חיי היומיום בעיר הגדולה הם שירה גדולה.

ולמעשה, זה שורש הגאונות הבלזקית: העירוב בין ההפלגות הרומנטיות הפנטסטיות לריאליזם היומיומי של חיי העיר. וברומן הזה העירוב בולט במיוחד, בגלל האלמנט הפנטסטי-רומנטי שיש בו. הבה נתבונן שנייה בעור היחמור ובהבטחותיו. מה שהרומן של בלזק בעצם חושף בסב-טקסט שלו (שאולי לא היה מודע לגמרי למחברו בשעת הכתיבה!) הוא עד כמה בעצם אין צורך בעור היחמור על מנת לכתוב סיפור מסעיר על שאפתן בעיר הגדולה. הרי רפאל, מתגלה בהמשך הרומן, עלה לגדולה לפחות פעם אחת שלא בעזרת קמע כלשהו, אלא בעזרת הימור מוצלח בכספו, הימור שלו סייע ידידו הציני ראסטיניאק (שיחזור כידוע ביצירות אחרות של "הקומדיה האנושית"). הוא אף ניסה את כוחו בעלייה לגדולה באמצעות שקידה על יצירה פילוסופית שתכה בתדהמה, כך קיווה, את פריז. כלומר, הקמע הוא רק סמל, או זרז, לתהליכים טבעיים ועם זאת פלאיים שיכולים לקרות בעיר קדחתנית כמו פריז. באיזה שהוא שלב ברומן נותן רפאל את עור היחמור לבדיקה מחמירה של המדענים המובילים בתקופתו. החלק הזה הוא סאטירה על נוקדנות המדע כמו גם שיר הלל לתגליותיו. אבל הוא גם מסמל את פקפוקו של רפאל ובלזק עצמו בהימצאות הקסם בעולם: "בתקופה שבה למדנו כי יהלומים הם גבישי פחם […] עידן שבו איננו מאמינים עוד בכלום לבד מחתימות נוטוריונים – שאני אאמין בסוג של 'מנא מנא תקל ופרסין'?!". אבל הוא גם מסמל את התת-מודע של הרומן: הקסם והפנטזיה הם טבעיים לגמרי, "מדעיים", לחיים בעיר הקפיטליסטית. יש לשים לב לוואריאציה שבלזק עושה כאן על אגדת פאוסט. רפאל אינו מוכר לשטן את נשמתו, או את העולם הבא שלו, תמורת חיי העולם הזה, כמו פאוסט. הוא משלם בקיצור חייו על הגשמת משאלותיו. והרי גם זה יכול להינתן להסבר טבעי: ההולל שמשלם על עינוגיו בבריאותו. כך שעור היחמור הוא מין פיגום פנטסטי שהרומן כמו שומט אותו בעצם תהליך הסיפור.

"עור היחמור" ניצב, אם כן, מבחינת ההיסטוריה של הספרות בין הרומנטיקה של גתה או של את"א הופמן לבין הריאליזם של המאה ה-19, כולל הריאליזם של בלזק עצמו. אבל העובדה הזו אינה רק פרט נוקדני בתולדות הספרות ואפילו אינה רק ציון דרך היסטורי מרכזי בהתפתחותה. היא מסבירה את האנרגיה האדירה של הרומן הזה – אנרגיה שלא בטוח שהייתה ברורה ליוצר עצמו בזמן אמת – שנובעת מהקסם והשטניות שחשף בלזק בחיי העולם הזה של העידן המודרני שנפתח עם המהפכה הצרפתית.