המאמר כונס בספרי, "מבקר חופשי" (הקיבוץ המאוחד, 2019)
https://www.kibutz-poalim.co.il/a_free_critic
א
אריך אוארבך, במסתו המפורסמת "צלקתו של אודיסיאוס", שכונסה בספרו "מימזיס", עורך השוואה כוללת בין כתבי הומרוס לבין התנ"ך. אחד ההבדלים שמונה אוארבך בין שני היסודות הללו של התרבות והספרות המערבית הינו זה: אצל הומרוס, כך אוארבך, הכל מצוי על פני השטח, מואר בשווה על ידי זרקורו המופז של המספר, ואילו בתנ"ך המציאות הינה מציאות מוצללת, רב הלא נאמר על הנאמר, רב מה שעלינו להסיק מהמעט שנאמר (כך, למשל, השיחה הלאקונית וטעונת המשמעות-הלא-נאמרת עד להתפקע בין אברהם ליצחק בדרך לעקידה).
הטיעונים של אוארבך ומסתו בכלל מאלפים. אולם נדמה לי שהוא עושה עוול מסוים להומרוס בטענה הגורפת הזו בדבר היעדר הסב-טקסט אצל האחרון. זאת כי באודיסיאה מצוי, לטעמי, רובד נסתר ומשמעותי ביותר להבנת היצירה במלואה (כמו גם, אומר בדרך אגב, רובד משמעותי שעושה אותה רלוונטית תמיד, יצירה חוצה דורות ותקופות).
אותו רובד נסתר הוא בתמצות זה: על פני השטח "אודיסיאה" היא סיפור חזרתו של אודיסיאוס לביתו באיתקה אחרי עשרים שנות תלאה (עשר שנות מלחמת טרויה ועשר שנות נדודים), כמו גם סיפור נאמנותה של פנלופה לבעלה הנעדר וסיפור חניכתו לגברות של טלמכוס, הבן שהופך לנגד עינינו מנער מבויש לצעיר תקיף. כלומר, לפנינו – לכאורה – האפוס הגדול של השיבה הביתה, של עליונות הביתיות, של המשפחתיות, הן ביחסי הזוגיות והן ביחסי אב ובן. אלא שמתחת לזה רוחש רובד נסתר: "אודיסיאה" היא סיפור האמביוולנטיות העמוקה של הגבר – אודיסאוס – כלפי חיי המשפחה והבית; סיפור ההיטלטלות של הגבר – כאן, אודיסאוס – ביחסיו לחיי שגרה, מונוגמיה וגידול משפחה.
מה הביסוס של הטענה הזאת שלי בדבר אותו סב-טקסט נסתר?
ישנן כמה ראיות לכך.
כשאנו פוגשים את אודיסאוס אצל קליפסו, האלה היפה שאצלה השתכן בתום החלק הראשון של תלאותיו, ואשר תמהה על רצונו לשוב הביתה – היא אומרת, כיצד תישווה פנלופה לאלה? "אין זה מדרך הטבע שנשים יתחרו עם אלות בקומה וביופי" (תרגום אהרן שבתאי החדש, "שוקן", 2014, עמ' 111 וכן בציטוטים להלן); ויש לזכור שהיא מציעה לאודיסאוס חיי אלמוות ואף נעורי נצח אם יישאר אצלה! – אנו נמלאים התרגשות על ההומניזם העמוק של הומרוס, כמו גם על דבקותו של אודיסאוס בחיי המשפחה ובפנלופה. הרי אפילו הרמס, שליח האלים, מתפעל ממשכנה של קליפסו (עמ' 106). והנה, בכל זה מואס אודיסאוס הכמה לשוב הביתה!
אלא שיש לדקדק בתיאור שמתאר הומירוס את תשוקתו של אודיסאוס לשוב הביתה:
"אף לרגע עיניו לא יבשו מדמעות, ומתק חייו פג בערגה לשוב. כי לא נהנה עוד מהנימפה, במערה הקמורה על-כרחו מדי לילה שכב ללא חשק לצד האלה שחשקה בו, ובימים ישב על החוף בחולות או על סלע, שובר את לבו בדמעות, באנחות ובצער, והסתכל על הים השומם" (עמ' 109).
הקטע הזה – שיש בו גם נימה קומית עדינה – מספר שאודיסאוס לא נהנה "עוד" מהנימפה. כלומר, משתמע שפעם נהנה גם נהנה! אלא שהיא נמאסה עליו, הן מפני השגרה והן מפני תובענותה המינית החוזרת ונשנית ("מדי לילה"). ואכן, כמו אומר לנו הומירוס בקטע הזה בשם אודיסיאוס: קליפסו היא אלה. כל הכבוד לה! אבל כמה כבר אפשר לשכב עם אלה! ועוד אלה נימפומנית שלא נותנת מנוח! זה נמאס באיזשהו שלב, ואו אז רוצים הביתה.
הסיפור על אודיסאוס המתגעגע לשוב הביתה מצוי – מבחינה כרונולוגית – בין סיפור היטלטלותו בדרכים בשובו ממלחמת טרויה לבין תיאור חזרתו לאיתקה, הריגת המחזרים ואיחודו עם פנלופה.
בהמשך לתיאורו של אודיסאוס באי של קליפסו, בו נגענו זה עתה, מגיע אודיסאוס לארץ הפיאקים ושם הוא מספר למלך הפיאקים על התלאות שעברו עליו בשובו מטרויה ועד הגעתו לאי של קליפסו.
יש לקרוא בתשומת לב את תיאור התלאות האלה כי הן חושפות את חלקו של אודיסאוס בהתמהמהות הגדולה, הן חושפות את ניסיונו להיאבק באותו צד באישיותו שלא רוצה לשוב הביתה ולכן מתמהמה. פעם אודיסאוס, פעם אנשיו יוזמים התמהמהות כזו ואחרת, כמו היו כפויי שד לחזור הביתה לאיתקה.
ואכן הם כאלה! זה לוז הרובד הנסתר של ה"אודיסאה": שוו בנפשכם את הגברים האלה שהשתתפו זה עתה בהרפתקה הגדולה של העולם העתיק! ואף יצאו ממנה וידם על העליונה! הם ניצחו את הטרויאנים. וכעת – מה? איתקה?! אותם חיים משמימים ופרובינציאליים, אותה משפחה מוכרת, אותו אי שהוא אי-הרפתקה אחד גדול!
התלאות מתחילות עם סירובם של אנשי אודיסאוס לעזוב את ארץ הקיקונים ("אז דרשתי שברגלים זריזות נברח לדרכנו, אבל הם בטיפשותם הרבה לא נשמעו לי. שם הם שתו הרבה יין ושחטו כבש-כבש על שפת הים" – עמ' 167). אבל בעצם התלאה מתחילה לא ב"מנגל" הזה של אנשי אודיסאוס, אלא עוד קודם, בעצם ההחלטה של אודיסאוס עצמו להחריב את עיר הקיקונים. כי מה הלהט? הרי סיימת זה עתה מלחמה גדולה, אולי תנוח?! זה יסוד הסב-טקסט של האודיסאה, חוסר יכולתו של הגבר, כאן אודיסאוס, לנוח, אי רצונו בשלוות המנוחה המיוצגת על ידי המשפחה, וליתר דיוק: המלחמה הפנימית בנפש הגבר בין תשוקת המלחמה לתשוקת השלווה.
והתלאות נמשכות. אחרי תלאת ארץ הקיקונים מתחילה תלאת ארץ אוכלי הלוטוס. כאן האשמים הם שוב אנשי אודיסאוס – ולא הוא. אלא שבתלאה הזאת מקופל הרובד הנסתר כולו. הלוטוס גורם לאוכליו "את המסע אל הבית לשכוח". התענוג הנרקוטי של הלוטוס, האקסטזה, היא זו שגורמת לאי הרצון לחזור – וכך גם, במקביל, ההרפתקה והמלחמה.
אחרי ארץ אוכלי הלוטוס מתחילה תלאת הקיקלופ. וכאן האשם הוא בפירוש אודיסאוס ולא אנשיו. כי אודיסאוס גרם לעיכוב – ויותר מזה, להרג אנשיו – בגלל סקרנותו הגדולה. כך לא נוהג מי שממהר לשוב הביתה:
"אז כינסתי לאספה את כולם, ואמרתי: 'אתם, יתר רעי הנאמנים, תחכו כאן, ובינתיים אני עם ספינתי ואנשי הצוות אצא לחקור ואדע מיהם אנשים אלה, האם אלה פראים, אלימים וחסרי חוק, או נדיבים לנוכרים ובלבם יראי אל?'" (עמ' 172).
לא רק שמתחשק לצעוק לאודיסאוס: הלו! – אתה אמור להיות בדרך הביתה, אמור למהר ככל יכולתך, מה פתאום אתה מתעכב לחינם! אלא שמתחשק לצעוק לו גם זאת: טושטוש, חומד, אתה הרי בעצמך מודה בדבריך שייתכן שתגלה ארץ של פראים אלימים – אז האם לא כדאי להקשיב לעצמך ולהימנע מללכת לתור את הארץ!
אלא שאודיסאוס, בשלב הזה, מעדיף כל הרפתקה, ולו המסוכנת ביותר, על פני שעמום המחץ של השיבה לאיתקה.
והאמביוולנטיות של אודיסאוס לגבי השיבה הביתה ממשיכה גם אחרי התלאות עם הקיקלופ. הוא מתארח בשופי חודש שלם אצל איולוס (עמ' 186). בסיום הביקור הוא יוצא בברכת איולוס ורוחותיו ומגיע עד מול חופי איתקה! ("נגלתה לעינינו אדמת המולדת" – עמ' 187). אלא שאז "שינה מתוקה באה עלי". בעקבות השינה שנופלת על אודיסאוס אנשיו מתמרדים ופותחים את שק הרוחות שנתן במתנה איולוס והרוחות שיוצאות בסערה מרחיקות אותם שוב מהבית. השינה של אודיסאוס רגע לפני השיבה היא כמובן שינה חשודה מאד, זו שינה פרוידיאנית, שינה ש"נפלטה" לו וחשפה את אותו פן שפשוט לא רוצה לחזור הביתה, הגם שקשה לאודיסיאוס להודות בקיומו של הפן הזה. אודיסאוס ממהר לתרץ את השינה בכך שהיא נבעה דווקא מדבקותו הרבה ברצון השיבה: "אך אז שינה מתוקה באה עלי, התעיפתי כי ניווטתי תמיד במפרש בלי לשתף איש מחברי, להוט שנגיע מהר למולדת" (עמ' 187) – אבל ההסבר המצטדק – המוחה יותר מדי – דווקא מגביר את החשד שלאודיסאוס יש מה להסתיר, גם מפני עצמו – והוא נרדם ברגע המכריע לא במקרה.
אחר כך מגיע הסיפור עם קירקה, עוד מאהבת אלמותית (כפשוטו) שאודיסיאוס מתוודע אליה (גם לא כפשוטו, אלא כתנ"כיותו) על הדרך. והנה אודיסאוס נשאר מרצונו בבית קירקה במשך שנה שלמה! והוא לא סבל שם, כך נראה: "יום אחר יום במשך שנה ישבנו בבית, שפע בשר ויין מתוק על שולחננו" (עמ' 202).
כך שהאודיסאה היא האפוס של השיבה הגדולה ושל אי הרצון בשיבה אל המשפחה והבית כאחד.
ב
כשאודיסאוס עוזב את קירקה וממשיך במסע הוא מגיע אל השְאול. בחלק הזה מופיעים כמה מהמעמדים המפורסמים – ובצדק – ביצירת הומרוס ומבססים את הפרשנות ה"הומניסטית" ל"אודיסאה". למשל, המפגש המרגש של אודיסאוס עם אמו ואי היכולת שלו לחבקה כיוון שלא המתים יחבקוך. או המשפט הגדול של אכילס המת שמתמצת את אהבת החיים של היצירה הזאת, כאשר לשאלתו של אודיסאוס האם אין הוא מרוצה מכך שכאן, בשאול, הוא המנהיג, כפי שהיה בחייו, עונה אכילס במשפט המפורסם: "אודיסאוס זוהר, אל תפייס אותי עם המוות, טוב לי היה עלי אדמות לעבוד כשכיר של גבר שאין לו חלקה משלו ונזון רק בקושי [כלומר, נידחות כפולה! – א.ג.] מאשר למלוך על כל רוחות אלה שמתו" (עמ' 222-223).
אולם פגישה אחת בשאול יש בה מן המפתיע ואף התמוה. זו הפגישה עם הנביא טירסיאס. והמפתיע-תמוה שבה הוא נבואתו של טרסיאס ששיבתו הקרבה של אודיסאוס לביתו לא תהיה השיבה הסופית. "ובכן לאחר שאת המחזרים בין כתלי הבית או בערמה או בגלוי תהרוג בארד חד, אז קח משוט חטוב בידך וצא שוב לדרך, עד שתפגוש אנשים שאינם יודעים מהו הים, ואת מזונם אוכלים ללא קרט מלח, אלה אינם מכירים ספינות אדומות לחייִם, או משוטים חטובים שהם לספינות ככנפיים […] ואז חזור לביתך וזבח ביראה הקטומבות לאלים הנצחיים שוכני מרחבי השמים, לפי סדר לכל האלים. המוות יגיע אליך הרחק מהים, ברוב עדינות, יקח את חייך בהדר הזקנה, בשעה שבני עמך מכל עבר מבורכים" (עמ' 210).
הקטע הזה תמוה מכיוון שהוא פוגע לכאורה בשלמותה האסתטית של ה"אודיסאה". אם הסיפור שלפנינו הוא לכאורה בעל התחלה אמצע וסוף מובהקים (היציאה מטרויה והנדודים, החזרה הבית והרג המחזרים ההתאחדות עם פנלופה האישה, טלמכוס הבן והאב לארטס) – מה טעם להוסיף "זנב" שכזה שפוגם בשלמות האסתטית של הסיפור? זנב חסר טעם כשלעצמו, בייחוד משום שהסיפור על נדודיו הנוספים העתידיים של אודיסאוס הוא סיפור דל מאוד (יפגוש אנשים שלא יודעים מה זה מלח ואז יחזור וימות!).
אלא שלפרשנותי – שרואה באפוס הזה הצגה של האמביוולנטיות הגברית ביחס לשיבה הביתה – מובן היטב מה מקום נבואתו של טירסיאס בסיפור. טירסיאס אינו מעציב את אודיסאוס בכך שהוא מספר לו שתלאותיו עוד תימשכנה. להפך! הוא מרגיע אותו. בבחינת: אל תדאג, גבר! עוד נכונו לך הרפתקאות! אין זה הסוף! כלומר, נבואת טירסיאס מכשירה את חזרתו של אודיסאוס בכך שהיא מיישבת את דעתו ומבשרת לו שאין זו החזרה הסופית, השיבה הנצחית.
ביכולתי, כמדומני, לחזק את טענתי ולהוכיח ביתר שאת שאינה גחמה פרשנית. כי ברגע המרגש והמרומם בו מתוודעים אודיסאוס ופנלופה זה לזה, באותו רגע בו הם מתחבקים ומתייפחים, דווקא ברגע הזה דחוף לאודיסאוס לספר לאשתו הנאמנהעל נבואת טירסיאס.
"אשתי, לא הגענו עוד בפרשת מבחנינו עד לקצה. עוד מטלה בעתיד מחכה לי, גדולה וקשה. ואותה עלי עד תומה לבצע. את הדבר ניבאה לי רוחו של טיריסיאס ביום בו ירדתי אל משכן הדס. […] אך בואי, אשתי, נלך למיטה, נשכב יחד, וכך בשינה מתוקה לבסוף נמצא עונג" (עמ' 427).
מה דחוף לאודיסאוס רגע לפני שהוא מתאחד עם פנלופה (בשינה בצוותא…רק אחר כך הם שוכבים) להעיב על הרגע בנבואת טרסיאס? לפרשנותי, כאמור, העניין הוא זה: אודיסאוס, שחוזר לפנלופה, צריך להרגיע את עצמו שלא לעולם חוסן…הוא עוד יצא מכאן. הוא כמו מזהיר גם את פנלופה שלא תתלהב ולא תתרגל אליו, חלילה. אכן, חזרתי, אבל זה לא לתמיד!
פנלופה, אחרי שאודיסאוס מספר על התלאות שעוד נכונו לו, עונה (אולי באירוניה) את הדברים הבאים: "אם האלים יעניקו לך כשתזקין יותר אושר, יש לקוות שתמצא עוד מפלט מתלאותיך" (עמ' 428). ייתכן שזה פשר דבריה: בסדר, יקירי, אתה תצא לעוד מסע! אם זה מה שמרגיע אותך…בוא כבר למיטה, וחוץ מזה אולי האלים ירחמו וימציאו לך מפלט מתלאותיך העתידיות…
האם אודיסאוס מודע לכך שהאפוס מציג אותו כמי שכמה לשוב הביתה, אבל גם כמי שבו בזמן אינו חפץ עד תום בחיי משפחה ומעדיף חיי נדודים והרפתקאות ונשים רבות?
לטעמי יש ראיה חזקה לכך שאודיסאוס יודע שכך הדבר, יודע שזה הנושא של ה"אודיסאה" בכלל.
בשובו לאיתקה, והוא מחופש, נגלה אודיסאוס לרועה החזירים הנאמן שלו, אאומיוס. בתחילה הוא לא מתוודע בשמו בפני הרועה אלא מוכר לו סיפור בדוי על זהותו כביכול. הוא מספר שהוא מגיע מהאי כרתים, בן לאב עשיר ולאם פילגש שנושל מהירושה בידי אחיו הלגיטימיים. והוא אף השתתף לימים במלחמת טרויה. וכך מתאר אודיסאוס את עצמו-הבדוי:
"אבל נשאתי אישה ממשפחה עם רכוש רב, כי הייתי צעיר מצטיין, לא איזה גולם, ולא מי שבורח מקרב. […] כזה הייתי בקרב, אבל עבודה לא אהבתי, או משק בית, זה שמניב ילדים לתפארת. ואולם ספינות משוטים תמיד נעמו לי, ומלחמות, וחניתות מושחזות, וחצים, עסק קודר שאת לב אחרים מחריד ומרתיע" (עמ' 268).
זה לטעמי קטע מפתח. אודיסאוס מספר על זהות בדויה, אבל הוא יוצק לתוכה תו אופי מרכזי שהוא מודע לו כעת: " עבודה לא אהבתי, או משק בית, זה שמניב ילדים לתפארת". לא הייתי איש של שגרה ועמל, או איש משפחה. אהבתי "עניינים": "ואולם ספינות משוטים תמיד נעמו לי, ומלחמות, וחניתות מושחזות, וחצים".
אודיסאוס, על סף ההגעה לביתו, מבין מדוע קשתה וארכה הדרך הביתה. לא רק בגלל אנשיו ולא רק בגלל זעם של אל זה או אחר, אלא בגללו-הוא. הוא זה שלא רצה לחזור הביתה. הוא זה שיחסו לביתו ולמשפחתו אמביוולנטי כל כך. והא זה שהתגבר לבסוף על השניות הזו והכריע בעד השיבה.
מבקר חופשי 
תגובות
חזרה הביתה – ברירת מחדל ?!
לא הבנתי, עידית. בכל מקרה הפרשנות שהצעתי ואציע אכן גורסת שאודיסאוס רוצה לא רוצה לשוב לביתו.
מעניין מאוד ומאיר עיניים. עברתי על הציטוטים בעצמי ואכן יש בזה ממה שאתה כותב. מחכה להבא. תודה.
מרתק ממש. אולי תוכל להרחיב קצת על האמביוולנטיות הזאת – האם היא מתוארת גם מחוץ לאודיסאה – במחקר הפסיכולוגי למשל? האם היא עולה בשיח הגברי העכשווי?
תודה רבה! לאמביוולנטיות הזו יש שורשים תרבותיים ואף אבולוציוניים, אולי בהזדמנות באמת ארחיב על זה.
יש לה אינספור מופעים בתרבות. דוגמה אחת מהתרבות הפופולרית שלנו לתמה הזו היא "שיר אהבה בדואי", של איציק ויינגרטן כמדומני
ניתוח מעניין ונדמה גם כמדויק. האם קיימים כיוונים דומים במחקר המבוסס אודות כתבי הומרוס?
תודה, אלי. אני לא בקי בחקר הומרוס וניגשתי אל היצירה הזו כמו למעשה ביקורת "רגיל". אשמח בהחלט לדעת אם ישנה פרשנות כזו ומי הוא זה שמפרש כך
"אשרי הזורעים ולא יקצורו כי ירחיקו נדוד", אברהם בן יצחק