מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הטקסט האינטנסיבי ויוצא הדופן הזה מורכב למעשה משני חלקים שונים. בחלק הראשון, הפסיכולוגי יותר באופיו, בא ויילד חשבון עם מאהבו, לורד אלפרד "בוזי" דאגלס, שהמיט עליו אסון נורא. בחלק השני, המסאי יותר באופיו, מתאר ויילד את התמורות הרעיוניות והרגשיות שהביא עמו אותו אסון שהתרגש עליו.

ויילד כתב את "ממעמקים" ב-1897 בתא הכלא שלו בו נכלא לשנתיים בגין יחסים הומוסקסואליים, נכלא כשהוא במרומי הצלחתו האמנותית והחברתית. השתלשלות הנסיבות שהביאו למאסרו אומללה במיוחד: מאהבו המוזכר דרבן אותו להגיש תביעת דיבה כנגד אביו (של המאהב), שהטיח בויילד בפומבי שהוא מדיח את בנו לדבר עבירה. במהלך המשפט הנאשם הפך למאשים וויילד נכלא כאמור ואף התרושש כליל בגין הוצאות המשפט.

הטקסט כתוב כמכתב לאותו אלפרד ובחלקו הראשון מתאר ויילד בחיוניות כאובה ומכאיבה את מערכת היחסים הנוראית שהייתה ביניהם (אם כי, כנראה, הייתה סיבה להישארותו במערכת היחסים הזו, ארוטית או מזוכיסטית או ארוטית-מזוכיסטית, סיבה שהוא לא מתעכב עליה). אלפרד זה היה כנראה אדם נוראי למדי, דרמה-קווין היסטריוני ונצלן, רתחן וחסר בושה, מי שלא העריך את יצירתו של ויילד ואת הפנאי שדרוש לו לשמה, מי שהעריך רק את מעמדו החברתי של ויילד וטובות ההנאה שהוא, אלפרד, יכול לשאוב ממנו. הוא בזבז את כספו של ויילד בתענוגות מתענוגות שונים, רב איתו מריבות איומות כל שני וחמישי, שאב אותו לתוך הסכסוכים האיומים של משפחתו. החלק הזה של הטקסט, המכיל את עשרות העמודים הראשונים וגם כמה מהעמודים האחרונים, מושך לקריאה כמו רומן פסיכולוגי אכזרי וקצר נשימה שעוסק ביחסים לא אסתטיים, בפצע פתוח (באסוציאציה שלי עלה "פקעת צפעונים" של פרנסואה מוריאק).

החלק השני, ההגותי, עקרוני יותר. ויילד האסתטיקן, המייצג הבריטי המפורסם ביותר של דמות הדנדי המצועצע, ממנסחיה המרכזיים של אידאולוגיית "האמנות לשם אמנות", בא כאן חשבון לא עם מאהבו, אלא עם עצמו ואמונותיו הקודמות. יש כאן דיון בשורה של רעיונות מסחררים: על חשיבות הסבל ברכישת תובנה מלאה על החיים, על הקִרבה בין האמן לאיש הדת בפתיחותו ללקחי הסבל, על היתרון שיש לישו על פני היוונים בהבנה הזו. הן האמן והן הקדוש מפעילים את הדמיון (אצל הקדוש הדמיון הוא היכולת להיכנס לעורם של אנשים אחרים, אנשים סובלים), שניהם נאבקים בתפיסה הבורגנית התועלתנית של הקיום: "בני אדם מכאניים יותר, שלדידם החיים הם הימור ערמומי המבוסס על חישוב זהיר של דרכים ואמצעים, תמיד יודעים לאן הם הולכים – והולכים לשם. הם מתחילים במשאלה אידיאלית להיות שָמש הקהילה ותו לא. אדם השואף להיות משהו הנבדל ממנו – להיות חבר פרלמנט נודע או שופט או כל דבר משמים שכזה – לעולם יצליח בכך. זה עונשו. אלה המבקשים להם מסכה נאלצים לעטות אותה. אך שונה המצב כשמדובר בכוחות הדינמיים של החיים, ובאלה שבהם מתגלמים כוחות אלה. אנשים שכל משאלתם לממש את עצמם, לעולם אינם יודעים לאן הם הולכים. […] המסתורין האחרון הוא האדם עצמו". תיאור המעבר הפנימי בנפשו של ויילד, המעבר המקביל מרדיפת העונג להכרה בערכו של הצער, מהיוונים לישו, מהדנדי לקדוש, מהמסכה לפנים האמתיות, מהאסתטי לאתי ולדתי, מהרדידות לעומק (ויילד ממשיג את המעבר הזה באופן מעניין גם כמעבר מהתפיסה הקלאסיציסטית לזו הרומנטית) – מאלף. ישנן כאן פסגות של תובנות אתיות. למשל, כשויילד כותב על כך שהוא רוצה בכל מאודו להיפטר מהמרירות כלפי המאהב ("בכנות גמורה אני אומר לך, שאני מעדיף בכל מאודי לחזר אחר הפתחים כדי לבקש את לחמי, מאשר לצאת מהכלא ובליבי מרירות כלפיך או כלפי העולם"). או כשהוא מספר על גילויה של הענווה, על חשיבותה המוסרית של השמחה, גם בתנאים הקשים ביותר. מסעירה, למשל, התובנה שלו שהמסוכן ביותר במצבו הקשה הוא לא שברון הלב אלא סכנת התאבנותו ("ומה שהכי נורא בזה הוא לא שיברון ליבו – לבבות נועדו להישבר – אלא העובדה שליבו הופך לאבן").
לא הפכתי טוב יותר בגין המאסר, אומר ויילד, אבל בהחלט הפכתי לעמוק יותר. בגין המהפך הזה שחל בו מהרהר ויילד: "ייתכן שכדאי ללכת לכלא".

הטקסט החזק הזה אינו טקסט על הומוסקסואליות. זה מעניין. ויילד אינו מתייחס לסיבה בגינה הוכנס לכלא. גם מערכת היחסים המתוארת בינו לבין אלפרד יכולה להיות מערכת יחסים בין גבר לאישה. ויילד מעיר כמה אירוני הדבר שמערכת יחסים שאנשים רואים בה סמל לתענוגות נלוזים הייתה בעצם סיוט מתמשך. נראה כי הוא אינו מחשיב את מעשהו הספציפי לחטא, כפי שהחברה בזמנו רצתה שיחשוב, לא בעניין הזה הוא "חוזר בתשובה". החטאים היחידים שהוא מכיר בהם הם חטאי הגאווה והרדידות.