ספרו של הכלכלן הצרפתי, תומס פיקטי, "קפיטל במאה ה-21" הולך ומסתבר כאירוע האינטלקטואלי החשוב של השנה (הספר טרם תורגם). הוא נדון ללא הרף בביקורות ספרי העיון בעולם דובר האנגלית, כשחתני פרס נובל ליברליים (במובן האמריקאי של המושג, כלומר שמאליים) ממלאים פיהם שבחים עליו. גם בארץ ראיינו אותו אורי פסובסקי ומיקי פלד בכלכליסט ודה-מרקר גם כן עוסק בו. ספר זה מביא עדויות מוצקות לכך שהעושר לא "מחלחל" מטה כטענה הניאו-ליברלית הידועה, שהאי-שוויון הגובר והולך הוא נטייה קבועה של הקפיטליזם, ואף מציע להטיל "מס עשירים" גלובלי.
הנה סקירה מנקודת מבט אוהדת של ההתקבלות הביקורתית של ספרו של פיקטי
והנה התייחסות מעמדה מרכזית-ימנית, של דיוויד ברוקס מהניו יורק טיימס, לתופעת פיקטי, כי זו אכן תופעה (וכפי שגיליתי זה עתה, בדה-מארקר אף תרגמו התייחסות אמריקאית הומוריסטית לתופעת פיקטי ומבקריו).
מבקר חופשי 
תגובות
אני שם כאן דברים מתוך פוסט בפייסבוק שכתב אורי כץ, בעל הבלוג "דעת מיעוט":
"תומס פיקטי, ג'וזף שטיגליץ ופול קרוגמן נמצאים בקצה השמאלי של סקאלת הדעות בנוגע לאי שוויון בקרב כלכלנים. דעתם בנושא יכולה להיות רצינית ומנומקת – בדיוק כמו דעתם של אריה אלדד או יריב אופנהיימר בנוגע לסכסוך הישראלי פלסטיני. ייתכן גם שהם צודקים, כפי שייתכן שאריה אלדד או יריב אופנהיימר צודקים. ייתכן שבעוד שני עשורים הם יהיו המיינסטרים, אבל כרגע הם לא. חשוב להבין שיש סקאלה של דעות, והעיתונות הכלכלית בישראל מציגה לכם רק צד אחד.
מרבית הכלכלנים, לדעתי, יסכימו על כך שאי השוויון ילך ויגדל בשנים הקרובות אם לא יקרה משהו יוצא דופן. הם נחלקים בדעתם לגבי הסיבות לגידול הזה או אמצעי המדיניות שיכולים לעצור אותו. מרבית הכלכלנים גם ככל הנראה יסכימו שהמשכורות הגבוהות של המנהלים בארצות הברית אינן מוצדקות.
כלכלנים רבים יחשבו, בדומה ללואיג'י זינגלס המצוטט במאמר שלמטה, שתחרות חופשית, קפיטליזם ומלחמה בשחיתות הם הפתרון לבעיה ולא המקור לבעיה, בניגוד לטענותיו של פיקטי."
הספר הזה בוודאי יותר משמעותי מהספר השוודי הבורגני מהפוסט הקודם, שמתעסק במשהו 'לא מרגיז' ומיוצר למכירות כמו נעליים או סחורה אחרת וברור שההוצאה השוודית וההוצאה בארץ לוקחים את זה כמחמאה. גם אם הספר של פיקטי באמת לא מחדש עקרונית, כולם יודעים שהקפיטליזם טוען מאז ומתמיד שהעושר מחלחל, ואפילו אין מעצור להחיל את הטענה הזו שמתייחסת לקפיטליזם הקלסי על הקפיטליזם החדש (המאוחר) שאין לו שום קשר לעקרונות בכלל להוציא יח"ץ שכולם יודעים שהוא לא יותר מתעמולה שמשמשת מסווה להמשך התעשרות חברות הענק (הטייקונים) ע"ח הציבור ו/או תוך נזק למשאבים שלא יתכן שהם 'בבעלות' חברה כלכלית כגון יערות באפריקה.
הקטע מהפוסט של אורי כץ מראה כמה בלתי מושגת האפשרות לרסן את החברות האלה כמו שמציע הספר, או ריסון בכול דרך אחרת. החברות שמתעשרות ע"ח הציבור יכולות לסמוך עליו שלא יעשה דבר להגנתו, לא בגלל שזה רצון הציבור, אלא מפני שבשיטה החברתית כלכלית שהצמיחה את החברות האלה (ולפחות בארה"ב הן גם מקבלות שירות מהשלטון), הציבור מנוע מתגובה ומורחק מכול קביעה ממשית הנוגעת לאופי החיים והכלכלה במדינה – לסוג המשטר.
מפני שהקפיטליזם החדש (מאוחר) התפתח לסוג משטר, בעוד סוג המשטר המוכרז והמוכר במדינה הפך לפיקציה.
תודה על הערותיכם.
לתמי – הביטוי בורגני יכול להטעות. לא הכל זה מלחמת מעמדות. למעשה, הפרויקט החברתי האידיאלי בעיניי הוא זה שמבקש להעניק לכולם את הזכות להיות "בורגנים" – כלומר אינדיבידואלים שמתפרנסים בכבוד ולא חשים חסרי אונים מול מערכות גדולות ומדכאות. או אז יוכלו כולם להתמודד עם הבעיות המוצקות של הקיום: הזקנה, המוות, האהבה והיעדרה, חוסר המשמעות והחיפוש אחריה וכו'. אי אפשר לצמצם הכל לשאלה המעמדית מה גם שאם כבר הסופר הנורווגי, לא השוודי, הוא מהמעמד הבינוני הלא זוהר.
לאריק גלסנר תודה על התגובה. נכון ש"בורגנות" זה סתם, הרי הבורגנות לא קיימת היום, בלי קשר לכלכלה. הבורגנות שמרה על התרבות המרכזית פעם, "נשאה אותה על כתפיה", כמובן שלא קיימת בורגנות כיום, זה סתם שם בלי תוכן. בטח לא חשבת שהבלוג שלך יעניין את מי שרק 'מלחמת המעמדות' בראש שלו, ושזה מה שהוא מחפש בביקורות ספרות.. אבל לדעתי אי השוויון גם הכלכלי והחברתי הוא חלק מהותי מרשימת המצוקות שציינת. סליחה על טעותי בעניין הסופר הנורווגי, חבל שלא כתבתי 'סקנדינבי'.. בכול אופן תודות לספרו הוא וודאי עלה למעמד מעט זוהר יותר. ברור שלהתרשם מסופר זה גם עניין של טעם. בכ"ז מפתיע אותי שבקלות כזו הפכה הספרות למשהו שלדעתי הוא בחלקו לא ממש ספרות, הוא ליד. מאמרים, תובנות פילוסופיות, וכתיבה על כתיבה שזה בעצם לכתוב על במקום לכתוב את. ספרות זה טקסט שעבר תהליך של מטמורפוזה לא בדיוק מוכר מוגדר ומזוהה מדעית (עדיין – וכשיהיה מזוהה אז נחשוב שנית ומשום מה נדמה לי שהקסם בכ"ז לא יתפוגג) וזה כשלעצמו מסתורין לא רע שאולי עליו למען האמת ובאופן עמוק הסופר הנורווגי מלין. הוא כותב כ"כ הרבה טקסט שלא עבר מטמורפוזה אמנותית.
לגבי הניתוחים והתובנות הפילוסופים, בחירה במסלול פילוסופי אקדמי, אולי פילוסופיה של האמנות? של התרבות? מחייבת לנמק להביא תימוכין ולשלב את ממצאיך במרחב אקדמי קיים של עבודות קודמות בתחום, ובתחומים קרובים וזה כנראה קשה. כך לדעתי ספרו של ברעם (אם כי זו לא הבעיה היחידה בשני ספריו האחרונים): אם יודעים משהו בכלכלה אבל לא יודעים מספיק נעשה מזה 'ספרות'.