מבקר חופשי

לו הייתי היום בן עשרים – ולוואי והייתי, אם כי עם השכל (השכל הרגשי, הכוונה) של היום; להיות בן עשרים עם השכל שהיה לי בגיל עשרים…בחיים לא! – הייתי פותח את לימודיי הגבוהים בלימוד יוונית ולטינית.
להיות איש "מדעי" הרוח ללא יוונית ולטינית –
נו, ראינו כבר מראות קשים מאלה.

כיון שאיני בן עשרים עוד – אני קורא בשנים האחרונות (גונב דקות מכאן ומכאן, מן המיצר ומעבר לגבולין, ולאו דווקא בחורף) את הקלאסיקונים הרומאים והיוונים בתרגום.

לאחרונה אני קורא את ההיסטוריון הרומי הגדול טאקיטוס (56-117 לספירה). ובהנאה גדולה. כתביו נחשבים למופת לסגנון צח והדור באיפוקו.

הנה כמה פנינים מ"ספר השנים" שלו, על רומא במאה הראשונה לספירה:

1. על קלאודיוס, שאיש לא שת לבו אליו – אך לבסוף הפך לקיסר, כותב ההיסטוריון:

"אשר לי, ככל שאני מרבה להרהר בקורות דורות ראשונים ואחרונים, צופה אני בשחוק המתעתע במעשי אדם בכל עמלו. שכן במהללם, בתוחלתם וביראת-הכבוד שעוררו היו הכול יעודים לשלטון יותר מאותו פרינקפס לעתיד לבוא [=קלאודיוס], אשר הגזירה שמרתו בקרן-זווית" (הוצאת "מוסד ביאליק", תרגמה: שרה דבורצקי; וכן להלן).

2. מדי פעם התעוררו הרומאים לתקן תקנות שיחזירו את דרך החיים המסורתית לאומה המידשנת, מתבהמת והולכת (כך טען טיבריוס, הקיסר הערום בתיאורו של טאקיטוס: "מדוע, אפוא, היה הקימוץ רווח לפנים? מפני שכל אדם כבש את יצרו, מפני שהיינו אזרחים לעיר אחת; אף לא היו אותם מדוחים מצויים כל עוד לא יצא שלטוננו מגבולות איטליה. הניצחונות שבחוץ לימדונו לכלות את רכוש זולתנו; הנצחונות מבית – את רכושנו שלנו"). כך, למשל, תיקן אוגוסטוס חוק שיעודד חיי משפחה וילודה וימנע חיי רווקות והוללות.
אולם, מציין טאקיטוס: "חוק זה לא הביא לידי ריבוי נישואים וגידול בנים, שכן גדול היה כוחה של הערירות" (הרווקות המאוחרת הינה, אם כן, ישנה נושנה; וכל מי שמציקים לו או לה להתמסד, ימצא/תמצא לו/לה פה בטאקיטוס מענה לשון מן המוכן: "נכון, אמא/סבתא/אבא, אבל גדול כוחה של הערירות!").
שטף החקיקה הניאו-שמרנית הביא רעה שאינה פחותה מרעת המתירנות שקדמה לה, מעיר טאקיטוס: "וכשם שגדל קודם לחץ השחיתות, כן גדל עתה לחץ החוקים". זאת משום שהחקיקה המרובה עודדה התנהגות מלשינאית של מדינת משטרה. למעשה, ריבוי החוקים לא הפך את המדינה לצדקת יותר: "ועת היתה המדינה מושחתת ביותר היו חוקיה רבים ביותר".

3. טאקיטוס יוצא מהעיון בזה לעיון רחב בדבר חשיבותם של החוקים ומעיר – כמו חזונות לא מעטים בעולם העתיק על מציאות "גן עדנית" קדומה – כי: "הראשונים שבבני-האדם עדיין היו חיים ללא תאווה רעה, ללא בושה וללא פשע, ועל כן גם ללא עונש או כפייה. גם לפרסים לא היו זקוקים, כי את הטוב ביקשו לשמו, וכיוון שלא חמדו דבר שלא כשורה, לא נאסר עליהם דבר בכוח הפחד. אך משהשליכו מעליהם את השוויון ומשהחלו ההתנשאות והחמס תופסים את מקום הענווה וההבלגה, קמו משטרי עריצות, ובקרב עמים רבים היו לנחלת עולם".

מעניינת מאד העקשנות הזו שמתבטאת בכתבי הקדמונים והמודרנים (רוסו, למשל) – על מציאות שוויונית שקדמה לתוך ולחמס של האנושות בהמשך דרכה.

4. במסגרת ניסיונות הטהרנות והניאו-פוריטניות, הוצע בסנאט הרומאי שנשות נציבי הפרובינקיה לא תתלוונה לבעליהן בשליחותם: "יש בה בפמלית נשים כדי לעכב את מעשי השלום בתפנוקיהן ואת מעשי המלחמה במורך לבבן". ההצעה נדחתה: איננו קשוחים כקדמונים – ואנו מצויים בשעת שלום, טענו המתנגדים: "אכן על היוצא למלחמה לאזור חלציו; אך בשובו מעמלו, מה רווחה לו כשרה מן הרווחה שימצא בצד אשת-בריתו?".

5. מה תפקידו של ההיסטוריון? "כי בזאת רואה אני את עיקר תפקידם של דברי-הימים: שלא תהיינה המידות הטובות נאלמות ושיהא מורא הדורות הבאים והקלון על אמרי-אוון ומעשי-אוון". ההיסטוריון כעד שמפרסם לדורות הבאים את צדקתו של הצדיק ורשעותו של הרשע.

6. טיבריוס הקיסר משתומם על תשוקתם של הרומאים לעבדות, כלומר להתמסרות לקיסריהם ולזניחת הרפובליקה המפוארת שלהם: "נמסר, כי מדי צאתו מבית הסינאט היה טיבריוס קורא בלשון יוון: 'הוי, האנשים הששים אלי עבדות!'. אל-נכון היה אפילו הוא, שלא רצה בחירות הרבים, בוחל באורך-רוח שפל שכזה מיד עבדיו".

7. והנה דוגמה לאכזריות הרומית, אשר עוררה סלידה בעיני אבותינו-שלנו אשר כינו את רומא "רומי הרשעה" – ולא רק מטעמים שוביניסטיים ולא רק מטעמי ריסנטמנט, כמו שחשב ניטשה – אכזריות שגובלת בגרוטסקיות: באחד מגלי הטיהורים שמתאר טאקיטוס (יש קרבה לא מועטה בין מגפת ההלשנות על ביזוי הקיסר, או ביזויו כביכול, ברומא של המאה הראשונה, לטרור הסטליניסטי; גם בזאת קדמה הציוויליזציה המפוארת והמורכבת הזו לנו, המודרניים) הוטל על המוציא להורג להרוג ילדה קטנה, בת לאחד המורדים-כביכול במלכות:
"מעיני הילדה נעלם הדבר עד ששאלה וחזרה על איזו עבירה ואנה גוררים אותה; שוב לא תעשה זאת ואפשר לייסרה בשבט הילדים [איזה תיאור מדהים ומזוויע! הילדה שלא מבינה מדוע לא מסתפקים בעונש "רגיל" לילדות, "בשבט הילדים" – וזה עוד לא הכל, הנה:] סופרי אותו הזמן מוסרים, שכיוון שהוצאת בתולה להורג נחשבה מעשה אשר לא ייעשה, נאנסה על ידי התליין כשחבל התלייה בצידה [אתם מבינים? זוהי סדום!]".

8. והנה פתיחה לקטע פילוסופי בו שואל את עצמו טאקיטוס כיצד נקבעים חיי אדם:
"אשר לי […] דעתי נבוכה עלי אם על-פי המזל [כלומר, הגורל] וההכרח הקבוע ועומד או עלפי המקרה יקומו מעשי אנוש. שהרי טובי החכמים הקדמונים והדבקים בתורותיהם נחלקים בדעותיהם; ברבים מהם קבועה הדעה, שאין האלים משגיחים על ראשיתנו ואחריתנו, כללו של דבר על כל אדם. על כן הרבה פעמים מנת הצדיק יגון וחלק הרשע שמחה. לעומתם סבורים אחרים, כי יש גזירה בסדר הדברים, אך אין היא תלויה במזלות תועים אלא ביסודות ובהשתלשלות של סיבות טבעיות. בכל זאת מניחים הם לנו את דרך הבחירה בחיינו; אולם משנעשתה בחירה זו, הרי סדר התולדות לעתיד לבוא שריר וקיים. אף הטוב והרע אינם כפי דעת ההמון; רבים הנראים כנאבקים עם התלאות מאושרים הם, רבים אומללים בעצם עושרם הגדול".

כלומר, מוצגות כאן שלוש תפיסות:
א. דטרמיניזם שנקבל על פי כוחות על טבעיים (מזל או אלים).
ב. דטרמיניזם שנקבע על פי נסיבות טבעיות (אם כי מודגש שיש חופש בחירה לדעת האוחזים בהשקפה זו).
ג. מקריות.

לגבי סוגיית "רשע וטוב לו" מובעת הדעה המעניינת שלא תמיד אנו יודעים למי טוב ולמי רע, החזות החיצונית מתעתעת, לעתים.

*
אני מקווה להביא מקבץ נוסף של פנינים טקיטוסיים בעתיד הקרוב.

והנה הוא