מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אחרי שעסק בזהות היהודית בבריטניה ברומן הסאטירי הקודם והמוצלח שלו, "מה זה פינקלר?", רומן שגם זכה בפרס ה"בוקר", פנה הסופר היהודי בריטי לשני נושאים גדולים נוספים, המקבלים גם הם טיפול סאטירי. שני הנושאים הגדולים של "זמן חיות" הינם מעמדה המדולדל של הספרות הרצינית בתרבות העכשווית – ובהקשר הזה כדאי מאד להשוות אותו לרומן המעולה של מרטין איימיס, מ-95', "המידע", שעסק באותו נושא בדיוק ובאותה תרבות בריטית ובאופן סאטירי אף הוא (וגם ל"הרוצחים" הסאטירי והמצוין של דרור בורשטיין כמקבילה בתרבות הישראלית) – ומעמדו המדולדל של הגבר באותה תרבות. אי לכך הגיבור הוא סופר שמתגעגע לסופרים הרציניים אך הפרועים בגבריותם של העבר: הנרי מילר, הסופרים היהודים אמריקאים הפרועים (יש לשער שהוא מתכוון בעיקר לפיליפ רות, ג'וזף הלר ואולי יותר מכל לסופר היהודי-קנדי הפרוע המשובח, מרדכי ריצ'לר שמעט עליו להלן).
הגיבור הוא גאי אייבלמן, סופר בריטי רציני ולא בלתי מצליח, יהודי שיהדותו שולית בזהותו, החש שהעולם הישן של הספרות מתמוטט סביבו. המו"ל שלו התאבד ואילו הסוכן שלו בורח מפניו. אנשים אינם קוראים יותר ספרות רצינית, כלומר כזו שלא מעורב בה קוסם-ילד, וישנם לפתע יותר כותבים מקוראים. גיא נשוי לונסה היפהיפיה, המבקשת להיות סופרת בעצמה ומאשימה את גאי בעקרותה הספרותית, אך הוא מאוהב באמה של ונסה, פּוֹפי, אמה המצודדת בת הששים פלוס. רעיון מבריק/מטומטם-באופן-מצחיק עולה במוחו של גאי: אולי ינהל רומן עם פופי ואז יכתוב על זה וכך ישיג נושא גדול ושערורייתי לרומן הבא שלו ויציל את הקריירה שלו?
הבה נפנה ראשית את השולחן מההסתייגויות. קודם כל, שני הנושאים הגדולים של הרומן – מצב הספרות, מצב הגבריות – שכמו מתחרים ביניהם תורמים לחוסר מיקוד מסוים בו. שנית, ג'ייקובסון מתאמץ מדי לעתים להצחיק. שלישית, והבעייתי (והמעניין) מכל: הרומן הזה בנוי כביכול על טרנסגרסיה, על חציית-גבולות: אהבה של גבר בן ארבעים לאשה מבוגרת ממנו בהרבה שהנה גם חותנתו. הרומן הזה הוא, כביכול, ההשלמה הנגדית של "לוליטה". אבל, יש לשים לב, לא פחות משיש כאן הפרת טאבו מיני ונועזות יש כאן גם חנופה עמוקה לנשים. כלומר, הגבר-הסופר המבקש להיות פרוע עושה זאת באמצעות ההדגשה שהאטרקטיביות המינית הנשית נמתחת גם לעבר הזקנה. עכשיו, ברור שזה יכול לקרות וקורה. אבל בכל זאת יש לשים לב שה"נועזות" כאן בהחלט מחמיאה לנשים. והדבר בולט שבעתיים בטקסט שמבקש להיות פורץ מוסכמות ולא מהסס כביכול לומר אמיתות לא נעימות. כלומר, ג'ייקובסון מסגיר את מה שגיבורו מתלונן עליו דווקא באמצעות הדרך שמצא כביכול הגיבור הזה למרוד במציאות הזו.
אבל אחרי שנאמרו ההסתייגויות יש לומר את העיקר: זהו ספר מהנה מאד, שהתגעגעתי אליו בהפסקות הקריאה, סימן מובהק כמו גם נדיר למוצלחותו של ספר. הזעם והמצוקה של גאי וג'ייקובסון, כמו שגם תיאור מצבה של הספרות בעיניהם, אפקטיביים ומשעשעים מאד. כך, למשל, הוא כבר בפתיחה כשגאי מגיע למפגש עם קוראים שמתגלים כעוינים מאד: "'למה אתה שונא נשים כל כך?' ביקשה אחת מהם לדעת. 'תוכלי לתת לנו דוגמה לשנאת הנשים שלי?' שאלתי בנימוס. היא יכלה גם יכלה. היו לה מאות פסקאות שסומנו בחצים קטנים, זרחניים ודביקים, וכל אחד מהם הפנה אצבע מאשימה אל כינוי הגוף 'הוא'. 'מה רע ב'הוא לוכסן היא?'". וכך מהרהר גאי: "האם קִצה של הקריאה כפעילות תרבותית הוא שגרם לאנשים האחרונים שעוד קוראים להתמלא בזעם שכזה עם כל דף שהם הופכים? האם היו אלה העוויתות שלפני המוות?". חיי הספרות השוקקים של העבר הפכו לחוכא ואטלולא כאשר "רשת האופנה פרימארק עומדת למכור ספרים במחיר של שקית חטיפי צ'יפס, והשמועה מספרת על עיתון ארצי שמעסיק מבקרים שעוד לא גמרו תיכון". ודוגמה נוספת להידרדרות לפי אייבלמן (ולהומור משובח לפי ג'ייקובסון): הסוכן שלו מציע לאייבלמן להפסיק לכתוב על סקס ולעבור לז'אנר אחר, אופנתי יותר: "בלש שוודי". כשגאי מציין בפניו שאף פעם לא היה בשוודיה לא נואש הסוכן ומציע שיכתוב על "בלש ילד. היית פעם ילד, נכון?". ההומור הזועם של ג'ייקובסון מגיע לשיאים מענגים כשהוא שופך את חמתו על האליטה החדשה שכוללת כדורגלנים, דוגמניות, שפים, צלמים ומעצבים – אך לא סופרים. ככלל, יש השפעה קתרטית נפלאה לסאטירה מהסוג ובאיכות שכותב ג'ייקובסון, סאטירה שמציגה לראווה את צדדיה "הנמוכים" של הנפש – הקנאה, התאווה ורדיפת הכבוד – וכך "מאווררת" אותם.
פעם השתתפתי באירוע תרבותי מכופתר ומכובד בבריטניה של הקהילה היהודית שם. כאשר שאלתי לחוות דעתו של אחד המשתתפים על מרדכי ריצ'לר, הסופר היהודי-הקנדי הפרוע, הוא ענה לי ביובש שהלה הנו "דמות שנויה במחלוקת" בקהילה היהודית. המחמאה הגדולה ביותר שניתן, כמדומה, לתת לג'ייקובסון, שצועד כאן בעקבות ריצ'לר, היא שהספר הזה יכול בהחלט לתרום להפיכתו לדמות שנויה במחלוקת בקהילה היהודית בבריטניה.