מבקר חופשי

בעיתונות הרצינית של המאה ה-19 רווח מנהג מעט ביזארי בעינינו: כתיבת ביקורות אנונימיות. המנהג הזה אינו ביזארי בעצם רק בעינינו, וזכה לביקורת נוקבת כבר במאה ה-19. שופנהאואר, למשל, שופך זעמו ומכלה דפים ארוכים בכתביו בגינוי הביקורות האנונימיות שהתפרסמו בכתבי העת התרבותיים של תקופתו. האנונימיות הרשתה למבקרים האלמונים רשעות ובוטות-משולחת וחוסר אחריות. למעשה, הביקורות האנונימיות דאז מזכירות מאד את מוסד הטוקבקים של ההווה, בו ניתן להגיב במיליטנטיות וגסות תחת חסות האנונימיות. המאה ה-19 הייתה בעצם יותר נועזת מהמאה שלנו, כי היא הכניסה את הטוקבקים לטקסט, ולא דחקה אותם לסב-טקסט כמונו.
כמי שמעולם לא כתב טוקבק בעילום שם וכמי שחטף כמה טוקבקים ארסיים בחייו, אני בהחלט לא חסיד של הטוקבקים האנונימיים, כמו שגם ודאי שאיני חסיד של ביקורות ספרות אנונימיות. אבל יש לציין שיתרון אחד גדול היה לביקורות האנונימיות, כלומר החיסרון הגדול שלהן הוא יתרונן, וזו היכולת להיות נחרץ וארסי ובוטה.

בהקשר זה מעניין קטע שנתקלתי בו השבוע. מדובר בביקורת של הפילוסוף הבריטי בן המאה ה-19, הנרי סידג'וויק, על מסתו החשובה מאד (חשובה הן כחלק מה"היסטוריה של הרעיונות" והן, אני חש יותר ויותר, חשובה אפילו לתקופתנו) של מבקר הספרות והתרבות הוויקטוריאני והקלאסי, מתיו ארנולד, "תרבות ואנרכיה" (1869).
סידג'וויק, בפתח מסתו (מצורפת כנספח לכרך של "תרבות ואנרכיה" בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד), אומר שעל אף שתמך בכל לב באיסור הפרסום של הביקורות האנונימיות בכתבי העת הבריטיים, הרי שחשש שאיסור הפרסום של ביקורות כאלה יהפוך את הביקורות הנכתבות תחת שם מחבריהן למשעממות וחסרות חיוניות וחוצפה. אלא שהוא לא חזה את הרווח שיכול לקום לשדה הביקורת מהפיכתן לחתומות, הוא לא חזה את מתיו ארנולד. האגואיזם של הכותב שלא בעילום שם, המבקש להתבלט, מפצה על מגן האנונימיות שמאחוריו שילחו המבקרים בעבר את חציהם החדים והרעילים. ארנולד מבקש להיות מעין "נביא", מציין סידג'וויק, אבל, למרבה המזל, הוא גם בעל איכויות של קומיקאי. ארנולד אינו "ירמיהו", כמו שכינוהו בכמה עיתונים, מוסיף סידג'וויק, הוא אמנם מקונן על מצבנו אבל עושה זאת באופן מבודח וקר רוח ולא באופן עגמומי כמחבר הירושלמי של מגילת "איכה". הכתיבה שלו משכילה ומשעשעת. התיאור הזה של המבקר הויקטוריאני הגדול כנביא-קומיקאי הולם מאד את תיאור פועלו של מרסל רייך-רניצקי, המבקר היהודי-גרמני הגדול שנפטר לא מכבר, ועל כך ראו במאמר המעניין הבא מ"הארץ".