בספרו הגדול "הדמוקרטיה באמריקה", כותב ההוגה הצרפתי בן המאה ה-19, בפרק מאלף בשם "על כמה ממקורות השירה באומות דמוקרטיות", כך:
"לו היה האדם חסר תודעה עצמית לא הייתה בו שירה; שהרי אין לתאר מה שאין הרוח תופסת והוגה. אילו עמד האדם בבירור על טבעו שלו היה דמיונו נשאר בטל ממעש ולא היה לו מה להוסיף לתמונה. אבל טבעו של האדם גלוי לו די הצורך לדעת משהו על עצמו, וסתום הוא במידה שיהיה כל השאר שרוי בחושך ובעלטה, שבהם הוא מגשש דרכו לעד, ותמיד לשווא, כדי להגיע לאיזה מושג שלם יותר בדבר ישותו" (עמ' 513, תרגום: אהרן אמיר, הוצאת "שלם").
שתי נקודות חשובות (לפחות) יש כאן:
1. השירה זקוקה למסתורין, כלומר שהאדם יישאר מסתורין לעצמו. תקופה שבה האדם סבור שהוא פענח כבר את עצמו, היא תקופה רעה לשירה.
2. השירה זקוקה להווייה של "דרך" ולא של "מטרה", כלומר לעידנים של מאמץ להגיע אך בלי ההגעה עצמה. כך יש לה תכלית, אבל התכלית המאווה והלא ממומשת היא זו שמאפשרת אותה.
כמובן, אפשר להחליף את המילה "שירה" במילה "חיים".
מבקר חופשי 
תגובות
יפה, אריק. נראה לי שמשהו כאן מביע את הרגשתי כלפי השירה, שאני מגלה בשנה האחרונה שהיא צורך, כפי שסיפורת וספרי עיון הם צורך. אני צריכה לחשוב על כך עוד. בינתיים אני יכולה לומר שהשירה, כמו אמנות עכשווית ומחול מודרני, חיוניות לי כי הן מביעות משהו שאני לא יכולה להביע במילים.
יפה!
ההערה הראשונה כבר ידועה הרי ממסתו של ביאליק, גילוי וכיסוי בלשון.
ההיפוך של השירה בחיים זוקק בעיקר את ההערה השניה, ופותחת פתח לתזה הרחבה
של "הישות בדרך".