מבקר חופשי

לאחרונה יצאה בארה"ב ביוגרפיה של הסופר דיוויד פוסטר וואלאס, שהתאבד ב-2008. הביוגרפיה נסקרת רבות, עד כמה שביכולתי להתרשם מקצה מזרח ובין אזעקה לאזעקה.
אני מהרהר הרבה בוולאס לאחרונה, למרות שהיכרותי אתו מוגבלת לשני הספרים שלו שתורגמו ב"הקיבוץ המאוחד" ועליהם כתבתי כאן וכאן ולכמה ממאמריו שקראתי באנגלית.

אני מוצא עצמי מהרהר בוואלאס משני כיוונים שונים.

הראשון קשור בהשקפת העולם והפואטיקה (במובן הרחב מאד של המילה) שלו. וואלאס הוא ממשיכם המודע של הפוסטמודרניסטים האמריקאים, כדוגמת ג'ון בארת ותומס פינצ'ון ובמובן מסויים דון דלילו. אבל וואלאס הבין שהאירוניה כדרך חיים והספקנות הרדיקלית של הזרם האינטלקטואלי הזה אינם מספקים. אולי עליך להיות דכאוני כמו שצריך, דכאוני משהו משהו, על מנת לא לחוש מסופק באירוניה ובניתוק מבוצרים.

זהו, במובן מסוים, נושאו של מאמר מעניין על הביוגרפיה של וואלאס – מאמר של מבקרת שכבר קראתי דברים אחרים מעניינים שלה. משפטי המפתח במאמר הם אלה:

This, really, was Wallace’s break from his contemporaries and from earlier generations of the American avant-garde. You would not find a statement affirming the truth of any kind of received wisdom in a novel by Pynchon or Barth or DeLillo. In the history of the novel, clichés have usually fallen on the immoral side of the ledger: received wisdom and received language are a threat to the development of sensibility, to the emergence of a thinking, judging, morally responsive self. If you’re a character in a Pynchon or a DeLillo novel you can be neurotic, paranoid, disoriented, deranged, violent. Indeed, you can be drunk. These are sensitive responses to your times. But the idea of submitting fruitfully to some kind of group intervention or therapeutic program is antithetical to the cultural criticism of these novelists. What is such a program but a simple, uniform solution fit for a simple and sheeplike populace?
המבקרת, בשני המשפטים האחרונים, מתייחסת לאותו חלק ברומן הגדול (כמותית; כאמור, לא קראתיו) של וואלאס מ-1996 "Infinite Jest" – רומן שנחשב ליצירת המופת שלו – המתרחש במפגש של AA (אלכוהוליסטים אנונימיים).

למאמר בשלמותו

הכיוון הנוסף שבגינו וואלאס מעסיק אותי הינו הקשר האפשרי בין מחלתו ליצירתו. ליונל טרילינג, מבקר הספרות היהודי אמריקאי הגדול, כתב מסה בשנות הארבעים על הקשר בין אמנות לכאבי ומחלות נפש. במסתו, Art and Nuerosis, ביקש טרילינג להפריד בין אמנות לחולי נפשי, מתוך רצון להגן על הדימוי של האמנים והאמנות. ועם זאת, המקרה של וואלאס מחזיר כמדומה בעוצמה רבה את שאלת הקשר בין עמדת האמן לבין מחלת הנפש. האם ביקורתו של וואלאס על אמריקה קשורה לדיכאונו? האם דיכאונו קשור בשאפתנותו הספרותית? ואם התשובה היא כן מה זה אומר על ביקורתו או על יצירתו? והאם, כפי שגרסה פעם הקלישאה, במצבים חברתיים מסוימים להיות משוגע הנה תגובה נורמלית ובריאה של אנשים רגישים לתנאים בלתי אפשריים?