פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"
חשיבותו הגדולה של פרסום "שקיעת הקולונל", של הסופר האיראני מחמוד דולת-אבאדי, במציאות הישראלית שלנו היא בראש ובראשונה פוליטית. אזהרתו המפורסמת של הנשיא האמריקאי (הרפובליקני!), דווייט אייזנהאואר, בנאום הפרידה שלו מ"הבית הלבן", כי על הדמוקרטיה האמריקאית לרסן את השפעותיה של "המערכת התעשייתית-צבאית" ("Military-Industrial Complex"), שהאינטרסים הלוחמניים שלה אינם עולים בקנה אחד עם אלה של רוב אזרחי הדמוקרטיה האמריקאית, רלוונטית מאד לישראל של ימינו. ישראלים שאינם גומרים את החודש נתבעים לפתח איבה כלפי וחרדה מפני אומה המרוחקת מהם אלפי קילומטרים, שעליה הם אינם יודעים כמעט דבר ושאין להם אינטרס כלשהו בעימות אתה. מנטליות תוקפנית-פרנואידית של "תורת המשחקים", הרואה ב"אחר" יריב אכזר ותו-לא, ניצבת בלב השיח הישראלי הרדוד על איראן. הנה סוף סוף רומן איראני בעברית, שמלמד אותנו דבר מה על התרבות המורכבת הזו ועל אומה בת 75 מיליון תושבים שעסוקה גם בדברים אחרים מלבד הרצון לכלותנו.
החשיבות הפוליטית הזאת של הופעת הרומן מובילה לכך שהקורא יוצא נשכר מקריאת הערות השוליים של המתרגמת לעברית לא הרבה פחות מקריאת הרומן גופו. הערות השוליים חושפות את הקורא הישראלי להתגוששות הפנים-איראנית ארוכת השנים בין מגמות ליבראליות וסוציאליסטיות וכן פטריוטיות-לאומיות, שפעמים רבות נלוו למגמות הללו (הרגש הלאומי, למשל, שימש את הסוציאליסטים בניסיונם לחלץ את איראן מבזיזת אוצרותיה בידי מעצמות קולוניאליות), לבין משטרים עריצים ומושחתים, טרום המהפכה האיראנית. כך, למשל, מתוודע הקורא הישראלי, בסיוע הערות השוליים, לטראומה שהותירה בתודעה האיראנית ההפיכה המוצלחת שארגנו ומימנו שירותי הביטחון הבריטיים והאמריקאים ב-1953 נגד ממשלתו של ד"ר מוחמד מוצדק, שהלאים את אוצרות הנפט האיראניים ושהליברלים, הסוציאליסטים והפטריוטים האיראניים תמכו בו.
ולא ש"שקיעת הקולונל", המתרחש בשנות השמונים בעיצומה של מלחמת איראן-עיראק, חוסך את ביקורתו מהמשטר האיסלאמיסטי. רודנותו האיומה וריקבונו המוסרי של משטר זה הוא למעשה הנושא המרכזי של הרומן. אבל דולת-אבאדי מעניק ברומן הזה את מה שכל כך חסר בפטפוט הישראלי על איראן: הקשר. הקשר המלמד כי הצלחת המהפכה האסלאמית נבעה מהשחיתות והריקבון של משטר העריצות שקדם לה, וכי המהפכה הזו ביטאה גם תשוקה עזה לצדק חברתי ואף זכתה בהתחלה, לפיכך, לתמיכה של סוציאליסטים וליברליים.
הגיבורים הראשיים כאן הם אב ובנו. האב, פטריוט איראני, שימש כקולונל בצבא השאה, חייל נאמן שסירב עם זאת לסייע בדיכוי מרד עממי בעומאן, דיכוי שכוחות השאה השתתפו בו בעידוד בריטי ב-1973, "מפני שהרגיש שאינו מסוגל לטוס לדופאר [שבעומאן] ולהרוג קומץ מורדים קשי יום בשם 'האיום הסובייטי'". כעת, בזמן ההווה של הרומן בשנות השמונים, מסתגר הקולונל בביתו, אחרי שבן אחד שלו, תומך המהפכה, נהרג במלחמה עם עיראק וכך קרוב לוודאי גם בנו השני ובתו הצעירה, בת 14, כלואה בחשד לפעילות אנטי-מהפכנית ותוצא להורג עד מהרה. בנו הבכור של הקולונל, אמיר, שרוי בדיכאון עמוק ומסתגר במרתף ביתו של האב, בלי להחליף אתו כמעט מילה. אנו למדים שאמיר היה תומך של הקומוניסטים ששאף לסילוק משטר השאה, אבל נוכח עד מהרה שרודנות אחת הוחלפה באחרת. למעשה, איש המשטרה החשאית של השאה, שחקר ועינה אותו, מכהן כעת בתפקיד דומה תחת שלטון המהפכה האסלאמית. הרומן צמוד לתודעתם של שני גיבוריו הראשיים תוך מעבר תכוף מגוף שלישי לראשון וחוזר חלילה. מחשבותיהם של הגיבורים וכן סיפור חייהם נעים ללא התראה בין ההווה הקודר שלהם לעברם וכן בין מציאות להזיה. האב, למשל, מנהל מערכת יחסים עם תמונתו של הקולונל מוחמד-תקי ח'אן פֵּסיאן, גיבור פטריוטי איראני שהתנגד בראשית המאה העשרים למעורבות זרה באיראן והוצא להורג בידי שליטיה המושחתים. הקולונל יוצא ממסגרת התמונה ומשתתף, בהזיותיו של האב, בכמה סצנות ברומן. התוצאה היא רומן פסימי מאד על אנשים פשוטים (האב) או אידיאליסטיים (הבן) שנמחצים בידי הפוליטיקה של ארצם.
זו ספרות לאומית פאר-אקסלנס, רומן שדרך דמויות אינדיבידואליות ומעוצבות-כהלכה, ואף תוך שימוש באסתטיקה מודרניסטית (הדילוג מגוף שלישי לראשון, למשל), ממחיש את הקונפליקטים הלאומיים האיראניים. בכך הוא מדגים היטב את תפקידה הפוליטי של הספרות מחוץ למערב שאותה הדגישו משתי זוויות שונות שני אינטלקטואלים אמריקאיים. פיליפ רות, שברומנים שלו ובהתבטאויות מסאיות, ביטא את רגשי הנחיתות והקנאה של סופר מערבי, העסוק בחיטוטי הנפש שלו בעוד הספרות במקומות אחרים עוסקת בסוגיות חברתיות גדולות, סוגיות של חיים ומוות. ואילו מבקר הספרות, פרדריק ג'יימסון, שטען כי בעוד במערב המופרט והקפיטליסטי, עירוב פוליטיקה ברומן משול ליריית אקדח בעיצומו של קונצרט (המשל המקורי שייך לסטנדאל), הרי שבעולם השלישי אין כמעט רומן חשוב שאינו פוליטי.
פצצה או הפצצה? נתבעים לדון בקיץ ובסתיו הזה ישראלים שחיים בחברה ללא תקווה מדינית ואופק כלכלי. אולי דרך היכרות אינטימית עם החברה שאנחנו אמורים לשנוא נתעורר גם לחשוב על החברה התקועה שלנו.
מבקר חופשי 
תגובות
ביקורת מעניינת מאד תודה!. הייתי מיד מתפנה לקרוא את הספר אלה שהטון הפסימי שצובע את הביקורת שלך- וכמו שהזהרת במפורש [על כך תודה לך]על כך שמדובר ברומן פסימי למדי.גורם לי לחשוש מעט.
אני רוצה להמליץ על-דודי נפוליאון מאת: איראג` פֶּזֶשְׁכְּזָאד בהוצאת חרגול ומתרחש ב1941 באירן. עוסק בתרבות וגם בלאומיות של החברה האירנית אבל דרך קומדית מצבים משפחתית מצחיקה מאד. ספר שלא הייתי מגדירה כספרות גדולה. אבל בהחלט מבדרת,ומסקרנת גם בגלל שעוד לא קראתי שום ספר שדומה לו.
וגם בגלל עיסוקו בחברה האירנית שהיא נעלם מוחלט מבחינתי.
והנושא אחר: לא הצלחתי למצוא כתובת מייל פרטי שלך לשאלות שאינן מעניניו של הציבור כולו.
האם אפשר לתקשר איתך במייל? ayeletsharon@gmail.com
בכל מקרה תודה רבה על הבלוג המרתק וחג שמח
שלום איילת,
תודה רבה!
המייל שלי הוא arikglasner@hotmail.com
חג שמח!
אריק שלום, הבטחת לכתוב על 50 גוונים של אפור…מתי תפורסם הרשימה?
שלום לי,
האמת שלא יצא לי עוד לקרוא. אולי אגיע לזה בהמשך.
אני בדיוק באמצע הספר. אכן ספר לא קל לקריאה.
התובנות שלו על המהפכה יפות לכל מהפכה אלימה ותוצאותיה, לדעתי. ואפילו לשינויי משטר לא אלימים (לעיתים המשטר החדש יעדיף דווקא את מי ששיתפו פעולה עם המשטר הישן, ולא התנגדו לו, ביודעו שיהיו נאמנים גם לו…).
תודה על הערתך, נעמה. חג שמח!
הביקורת מעניינת ומעודדת לקריאה , וודאי שחשוב שנכיר את התרבות הפרסית העשירה לגווניה ולדורותיה.יישר כוח למתרגמת ולכל מי שהביא לפני הקורא הישראלי שני ספרים חשובים מאיראן של המאה ה-20.
אני מרשה לעצמי למחות על המשפט הקובע בטרוניה כלפי מנהיגינו שגורמים "לישראלים שאינם גומרים את החודש לפתח חרדה ואימה וכו…" זו התייחסות פוליטית רדודה מאוד, והסוגיה חמורה ורצינית מכדי לסכמה במשפט דמגוגי, לו נוספת הקביעה על "מנטליות תוקפנית-פרנויידית". גם מי שמתנגד לתקיפה אינו משתמש בד"כ במינוח כזה ואם כן-אז איני מסכים גם עמו.האמן לי, אירופה וארה"ב לא היו מטילים סנקציות חריפות ושוקלות ודאי גם צעדים צבאיים, אם הכל היה רק מניפולציה פנים-ישראלית.
ישראל
אי אפשר בלי המגיבים במדים. פשוט אי אפשר.
קצת מצחיק. ה"מגיב במדים" בסה"כ העיר שלא חייבים לדחוף בכל ביקורת משפטים פוליטיים דמגוגיים ומיד הוא זוכה למתקפה ליברלית על כך שדחף את הפן המיליטיריסטי
נטליה – בחייך?!
אריק – הזכירו את פרספוליס ורציתי גם להזכיר שלפני כעשור היה גל של סרטים איראניים שהגיעו לישראל והציגו פנים שונות של איראן. היו גם ספרי מקור כמו סמטת השקדיות (קצת יותר הסטורי ויהודי ופחות איראני מודרני) והספר של רון לשם שלא קראתי ואני לא יודע עד כמה הוא אותנטי. יש גם את הבלוג של תמר עילם גינדין ובאופן עקרוני אפשר להחשף ללא מעט חומר על תרבות איראנית.
לעושר התרבות ולעובדה שיש באירן גם חיים אזרחיים אין שום קשר פוליטי לרמת האיום ולרדידות/עומק הדיון הישראלי עלהפצצה.
זאת היתה ביקורת ספרות ולא ביקורת פוליטית, אבל יש אנשים שטקס יום הזכרון תקוע בגרונם, והם מתמסרים בעונג להעלתו החוזרת ונשנית תחת כל בלוג רענן. לא קשה לשים לב שהפסקה הראשונה, הרזה והמקרטעת, בבחינת "אני מצביע ברק אבל" ("וודאי שחשוב שנכיר את התרבות הפרסית העשירה לגווניה ולדורותיה") היא רק פרולוג לסיבה האמיתית בעטיה חרט המגיב את מנשרו הספרטני מלכתחילה – יציאה לקרב נגד הכחשה לכאורה של ליטל-קאנטרי-מוקפת-אויבים. אריק גלסנר כתב ביקורת ספרות, והוא מקבל תגובה העוסקת בסנקציות של האיחוד האירופי. דווקא תקריות קטנות כאלו (והיוצאים להגנתן) מעידות יותר מכל על הכל.
: (
תודה על הרשימה המצויינת. חשוב אולי להוסיף כי הספר מעולם לא ראה אור בשפת המקור, פרסית, כיוון שנאסר לפרסום על ידי הצנזורה האיראנית. משרד ההכוונה האיראני מנהל מזה זמן רב סוג של "משא ומתן" עם דולת-אבאדי כדי שיצנזר חלקים מספרו, אבל הוא מסרב בתוקף ובאומץ לב נדיר (הוא עדיין חי באיראן) והעדיף להוציא את הספר לתרגום בשפות זרות מבלי להחסיר ממנו תו.
נטליה, התגובה של ישראל בכלל לא נשמעה לי "תגובה במדים".
עוד ספרים מומלצים להכרת התרבות האיראנית (שגם לי היא נעלם גמור) הם הקומיקסים המעולים של המאיירת האיראנית הנהדרת Marjane Satrapi. קודם "פרספוליס", שמאפשר הצצה מרתקת ומלאת הומור (משובח) לחברה האיראנית בתקופת המהפכה ובכלל, ואז גם פרספוליס החלק השני, Embroideries (לא תאמינו למה שם הספר מרמז!) ועוד. באמת קריאה מענגת.
נטליה, המבקר תיבל – ואף סיים – את הביקורת שלו בהתייחסויות למצב הפוליטי ישראל-איראן כיום (אני חוזרת: הפוליטי), אז לכתוב שישראל התייחס לנושא בלי כל קשר לביקורת הוא או הבנת הנקרא לוקה בחסר, או התפרצות של תסמונת הטורט השמאלני, ממש כמו המשפט "שטקסט הזיכרון תקוע בגרונם", שניכר כי רק חיכית להזדמנות להוציא אותו איפה שהוא על מישהו. בסדר, תסמונת מוכרת, סביבה טובה יודעת להיות סבלנית לגילוייה…
תיבל, בדיוק, ת-י-ב-ל. אבל מה, כל התגובה של ישראל היא על התיבול, כי אין שום דבר חוץ מהתיבול הזה בעולמו של מר ישראלי, גם בעולמך, ולצערי גם בעולמי. אני עומדת לחלוטין מאחורי פרזת יום הזכרון, שכנראה כלוא אי שם גם בגרונך, ומתנצלת בפני כל חולי תסמונת הטורט על ההערה המעליבה שלך.
חבל, יום הזיכרון כ'פרוורסיה נקרופילית/פשיסטית וחובבת דם (ערבי)' כבר הוכרז ע"י שתי נחשבות, אחת ממכון ון ליר ואחת מבצלם, אז את לא בועטת. אגב, כמו שכתבת אין שום דבר בעולמך חוץ מזה (חוץ מהשנאה הזאת).
חוץ מאהבת החיים הזאת.