פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"; רשימה שנייה משתיים
בשבוע שעבר כתבתי על הקיטוב המחריף בחברה הישראלית. לכבוד פורים, אך לא רק לכבודו, אציג בשורות הבאות אופק אופטימי מעט יותר. כפי שכתבתי בטור הקודם, צריך, לטעמי, לנסות לנסח אמנה משותפת לפדרציית הסקטורים הישראליים. אביא להלן שתי דוגמאות לסעיפים היפותטיים באמנה עתידית כזו, שתייסד שביל זהב שיאפשר צעידה משותפת לסקטורים השונים בחברה הישראלית.
הדוגמה הראשונה פשוטה יחסית ונוגעת לשפה. האינטרס של כמעט כל הסקטורים בחברה הישראלית כיום הוא שהאזרחים ישלטו בשפתם ושזו תהיה שפה עשירה ומרובדת. שפה שמצויה במצב לא מדולדל, ומדולדל הנו לצערי מצב העברית היום, יוצרת זהות ותחושת שייכות ומאפשרת גם תקשורת טובה ויעילה. שפה דלה ועילגת יוצרת תחושת עזובה ופרובינציאליות ויוצרת גם תקשורת לקויה. כעת, יצירתה של שפה עשירה ומרובדת לא תתאפשר ללא ההיכרות הן עם מקורות העברית והן עם פסגותיה. היכרות עם מקורות העברית מצריכה בפשטות היכרות עם "המקורות" (התנ"ך, חז"ל וכדומה), כמו שהיכרות עם פסגותיה של העברית אינה יכולה להתעלם מהישגיה הכבירים של הספרות העברית המודרנית. הדאגה לשלומה של העברית יכולה להוות כך פרויקט משותף לסקטורים השונים בישראל.
הדוגמה השנייה מורכבת יותר ונוגעת לשליטה ביהודה ושומרון וליחס לאוכלוסייה הפלשתינאית שם. לכאורה, הסוגיה הזו היא "משחק סכום אפס", הצלחת השקפת עולמו של השמאל היא חורבן חלומו של הימין ולהפך. אבל, נדמה לי, שאפשר לצמצם את המחלוקת אם יובנו לאשורם החלקים היפים והלגיטימיים בהשקפתו של כל צד בצד הקווים האדומים שלו.
ובכן, הבה נבחן את השקפת השמאל, הסולד משליטה על עם אחר. גם אם אנחנו ימניים ואנחנו סבורים שהארץ שייכת לנו ובינינו לבין הפלשתינאים נטושה בפשטות מלחמה, הרי שאנחנו יכולים להכיר ביופי מוסרי מסוים שישנו בעמדת השמאל. במישורים אחרים, פרטיים, אנחנו, גם אם אנחנו אנשי ימין, היינו בהחלט יכולים להתפעל ממי שאינו רוצה להכריע מחלוקות בינו לבין שכנו באמצעות עליונותו החומרית והפיזית, אלא נשמע לחוש צדק שמפעם בו ומוכן לוותר ולהתפשר. זה באשר ליופי שקיים בעמדת השמאל. וכעת באשר לקו האדום שלו. מה שהימין מפספס, להבנתי, הוא עד כמה המחשבה שישראל שולטת בעם אחר בניגוד לרצונו היא בלתי נסבלת בעיני השמאל. הכיבוש נתפס בעיניו ככתם מוסרי ותחושת הזהות הישראלית והשייכות למדינת ישראל נפגעות אנושות בגינו. זהו קו אדום מבחינתו.
וכעת לעמדת הימין. גם אם אנחנו אנשי שמאל הסולדים מהכיבוש, נדמה לי כי אנחנו יכולים להבין שיש דבר מה יפה בדבקותו של הימין בחבלי ארץ רוויי היסטוריה יהודית עתיקה כפי שהם אכן יהודה ושומרון (וכפי שאינו גוש דן). לטעמי לפחות, ובהחלט אינני איש ימין, יש דבר מה אנושי ומובן ברצונו של ישראלי להיות קרוב למקומות שבהם התרחשו סיפורי התנ"ך ולחוש כך חלק משלשלת דורות ארוכה ולא כמי שנולד מהים. יותר מכך: אני סבור שמחויבותנו לחברה בה אנו חיים, ערך שהנו בהחלט גם ערך "שמאלי”, ובכן מחויבות זו תיפגם לאורך זמן, ובאופן אנוש, אם לא יישמר קשר כזה לעברה של הארץ. זהות לאומית, שהיא מצע הולם לתחושת סולידריות חברתית, נבנית גם על סמך היסטוריה משותפת וקשר עמוק למקום. זה באשר ליופי בעמדת הימין. וכעת לקו האדום שלו: ויתור מוחלט על שטחי יהודה ושומרון ייתפס בעיני הימין כבגידה בייעודה של מדינת ישראל עד כדי כך שישראל תאבד בעיניו את זהותה והימין את שייכותו לה. בנוסף, קיים קו אדום מעשי: פינוי התנחלויות שייעשה באופן לא מסודר וללא פיצוי הולם, כפי שנעשה בפינוי גוש קטיף.
אמנה ישראלית היפותטית תחתור, לפיכך, מחד גיסא למינימום של שליטה בחיי הפלשתינאים, תוך כדי גילויי נדיבות טריטוריאליים ופוליטיים כלפיהם, אך זאת תוך שימור מקסימום של אחיזה באזורים בעלי ערך היסטורי-רגשי לאומי. שרטוט המפות יצטרך כאן להיות יצירתי.
אבל לפני המפות, ששרטוטן לא תלוי רק בנו, הרי שכבוד לערכים היפים של הזולת והכרה בקווים האדומים שלו יתרמו כשלעצמם לצינון הלהבות.
מבקר חופשי 
תגובות
מקורי ויפה.
נושא השפה שהצגת לא כל כך פשוט
אני למדתי בחינוך הממלכתי דתי בכיתות א עד ו ואני מסוגל לצלוח את הכנסת כלה. זו לא חובה לדעת מה פירוש "שתי זאבים טרפו שתי תינוקות בעבר הירדן " או "יום הניטל" (הכנסת כלה). האחים קרמאזוב בתרגומו של וולפובסקי פורסם באמצע שנות ה 60,כנ"ל גם תרגומיו של מרדכי אבי שאול.(שניהם למדו בישיבות).
שמעון בלאס העיד שלמד תנ"ך ותלמוד במשך שנה וחצי לפני שכתב את הרומן "המעברה"
לאחר עגנון מי שידע להשתמש ולנצל את כוחה של השפה ב משך כמעט 50 שנה היה דוד שחר (את חיים הזז אני לא מכיר).
לפי מה ששמעו אזני גם שירה של עגנון אינו שקוף לצעירים, ייתכן שהצעירים כן מתמודדים עם זכרון דברים של יעקב שבתאי ,ועם התרגום הפואטי של יעל רנן ליוליסס.
כולנו פלשתינאים, במידה כזו או אחרת. אתה מדבר כאן על פלסטינים. זה חשוב ועקרוני.
http://www.the7eye.org.il/DailyColumn/Pages/article5519.aspx
אלון, תודה על התיקון. אשתדל לזכור זאת בעתיד
נדמה לי שאתה עושה רדוקציה מסויימת לתנועות או לסקטורים כפי שאתה מכנה אותם, לכדי טענות וטיעונים. הויכוח כבר מזמן איננו על טיעונים או על ערכים אלא על זהות. יש פה ויכוח עקרוני בשאלה מהו הסיפור ומי יכתוב את המשך הסיפור. לכן בעיני הויכוח בין ימין לשמאל בארץ כבר מזמן הפך לאוטומאטי. השמאל למשל, לא רק מתנגד לכיבוש כפי שכתבת, אלא גם מנסה לעשות שלום ומאמין באפשרות של שלום. שתי הרעיונות הללו ממש לא חייבים ללכת ביחד, אני יכול להיות נגד הכיבוש ועדיין לחשוב שסיומו יביא למלחמה איומה. כמו כן אני עשוי לתמוך בכיבוש ועדיין להאמין ולפעול למען שלום. זוהי רק דוגמא לשתי עמדות שנכרכו ביחד עד שאי אפשר כמעט להפריד ביניהן בשיח הישראלי, כריכה שלדעתי מעידה שהשיח בארץ הוא לא על טענות אלא על זהות. יש זהות מסויימת שמכתיבה סט של דעות וערכים בשורה של נושאים שאין ביניהם קשר עקרוני מעבר להיותן נושאים שמכוננים את הזהות של הסקטור.
לכן האפשרות היפה שהצעת (יפה באמת) שעיקרה מציאת הטוב והיפה בעמדות של הסקטור האחר תביא ברכה מועטת למדי, כך אני חושש, בשל העובדה שהויכוח ביסודו אינו קשור לעמדות או לטענות.
תודה על הערתך, גימפל. אחשוב עליה.
לא תמיד אני יכול להגיב מייד, כי תגובה דורשת לעתים מחשבה מקדימה, כמו במקרה זה, והזמן לא תמיד מאפשר לי להקדיש מחשבה בזמן אמת. מה שקורה הוא שאני מהרהר בתגובות (התובעות הרהור), חושב עליהן, אך לעתים תוצאות המחשבה החמיצו את השעה לתגובה-לתגובה. אני כותב את זה כהערה כללית גם לקוראים אחרים על שלא תמיד אני מתדיין עם הערותיהם. לכן חשוב לי לומר שאני קורא את כל התגובות בתשומת לב.