פורסם במגזין מוצש של "מקור ראשון"
אני רוצה לומר משהו על בידור ומשהו נוסף על הטמטום; איך הבידור הוא בעצם דבר עצוב וכיצד יש כאלה שמוצאים חדווה אקסטאטית בַטמטום. לפני כמה שבועות התראיין מודי בראון לאחד העיתונים, ובתשובה לשאלות בדבר טיב פעילותו – הכוללת כידוע מרור בחרוסת וצדפות בחומוס, כלומר פרסומות חינניות-אוויליות, שידורי ספורט וסדרות "איכות" על ההיסטוריה היהודית-ציונית, וכעת גם הנחיית תוכנית תרבות בערוץ 8 – השיב שבעצם "כולנו בדרנים". למה התכוון בראון? אולי לכך שכולנו מבקשים ללכוד את תשומת לבם של האחרים ולפיכך אין זה משנה מה הנושא שבחרנו באמצעותו ללכוד את תשומת לבם, ייסוד דגניה או שינוי בשעות פתיחת הבנק. ואולי כיוון בראון לדעת גדולים, לדעת ג'ורג' אורוול, שבמסתו המהוללת "מדוע אני כותב?" ציין כי הדחף לכתיבה אינו שונה בבסיסו מהדחף של תינוק הצורח על מנת לקבל תשומת לב (אם כי אורוול מונה גם סיבות אחרות, מורכבות יותר, לכתיבה). אבל מה זה בעצם "בידור"? אטימולוגית "בידור" בא מ"פיזור", "שערה התבדר ברוח" הכוונה היא ש"שערה התפזר ברוח". "בידור" הוא "פיזור", ומה שמפזרים באמצעותו זה את הדעת. כלומר, מסיחים אותה. "בידור" הוא יחידה מיוחדת לפיזור דעתנו. כשדעתנו מתכנסת אנחנו מפזרים אותה בבידור. אך למה אנחנו צריכים לפזר את דעתנו? כי דעתנו מוסיפה מכאוב. כשאנו מרוכזים בחיינו, כשאנחנו יוצאים לכיכר-הנפש שלנו על מנת להפגין בעד קיומנו, אנחנו מוצאים שההפגנה דלת-משתתפים, אנחנו דלים, ואו אז אנחנו מזעיקים בעצמנו את היחידה לפיזור הפגנות, את הבידור. הבידור המודרני עלה לגדולה במקביל לשקיעת הדתות הגדולות; תרבות מסוג אחד החליפה תרבות מסוג אחר. אבל קיים הבדל מהותי בין הנחמה שהציעו הדתות הגדולות לנחמה שמציע הבידור. הדתות הגדולות תקפו חזיתית את המצוקות האנושיות – את סופיותנו, את מצוקת אי-השוויון בינינו, את היעדר-המשמעות, את התשוקות הסותרות האוכלות בנו בכל פה – והעניקו להן מענה. לכשנדחו תשובות הדתות הגדולות בא על מקומן הבידור. הבידור אינו נותן מענה לשאלות; הוא מסיח את הדעת מהן. הדתות הגדולות ריפאו – הבידור מאלחש. הדתות הגדולות חיזקו – הבידור מחליש. האדם שלמד שהוא יצור מקרי, חסר חשיבות, מושלך לגוב האריות של אחיו בני-האדם, חסר-יכולת לאזן בין דחפיו – בורח אל הבידור. הלהיטות לרוב מה שמכונה "תרבות" היא להיטות להסחת דעת, לשכחה, לשיכוך. כך הן רוב תוכניות הטלוויזיה, רוב שירי הפופ, רוב הספרים, רוב הסרטים. בידור הוא דבר עצוב. ומאותו מקום אנחנו מתענגים על הטמטום. בגיליון החדש של כתב העת המומלץ למדע ולרעיונות, "אודיסאה" (גילוי נאות: כתבתי בו בעבר), נמצא מאמר מעניין של ד"ר רועי ברנד. ברנד מנסה לבאר את ההצלחה העכשווית של אותם סרטוני וידיאו ביתיים באיכות ירודה, המופצים באינטרנט ובהם "מישהו, בלתי מוכשר בעליל, מניע את שפתיו ללא קול לצלילי שיר פופ". מיליוני אנשים צופים בקליפים הללו, מציין ברנד. מדוע? ברנד נותן תשובה מתוחכמת, לטעמי מתוחכמת מדי, תשובה אופטימית, אופטימית מדי. הקליפים הללו, לשיטתו, מבטאים רצון לחקות מוצר תרבותי דומיננטי אך להוסיף לו גוון אישי. הביצוע החובבני של להיט פופ, לעתים רק בהנעת שפתיים ללא קול, הוא דרך להשתייך ולהתבדל בו-זמנית. לטעמי, יש הסבר נוסף לתופעה הזו. ההצלחה האדירה של קליפים טיפשיים מהסוג הזה נובעת בדיוק מטיפשותם. מה שמכניס את מיליוני הצופים לאקסטאזה הוא עצם הטמטום. אנשים יושבים מול המסכים ומוקסמים מהטמטום שעל המסך, מכך שמיליונים אחרים מצאו את הטמטום מקסים, מכך שהם עצמם מצטרפים לקולקטיב המטומטם. יש משהו מנחם בטמטום, אפילו אקסטאטי. הוא מסמן לנו שאין למה לשאוף ואין על מה לכאוב. מטומטמים אינם צריכים להצטער על כך שחייהם מתבזבזים; מטומטמים אינם צריכים – כי אינם יכולים – לשנות את חייהם. אנחנו צופים בקליפים מטומטמים באותה חדוות התגוללות בזוהמה והרס-עצמי עליה כתב ביאליק "אבוא, אחי, בחברתכם! יחדיו נרקב עד-נבאשה!". אנחנו מבקשים להסיח את דעתנו מחיינו באמצעות הבידור. והבידור הופך אט-אט לטמטום על מנת לשכנע אותנו שממילא חיינו אינם שווים שנתמקד בהם.
מבקר חופשי 
תגובות
לא חשבתי על הקישור האטימולוגי בין בידור לפיזור. מעניין!
ההסברים של ברנד ושלך לאו דווקא נוגדים זה את זה. להיפך. משלימים אפילו. ברנד מתאר מהו הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו כשאנחנו מתבדרים ואתה מתאר את האפקט הממשי, הלא מודע, שמתרחש (אתה לא באמת מצפה שאנשים יכירו במודע בנחמה שהטמטום מציע להם, נכון?). אבל בידור הוא לא רק טמטום מפזר/אסקפיסטי. מה עם שיפור הדימוי העצמי ותחושת העליונות שמתקבלת מצפיה בשעשועון ידע; מה עם ההזדהות עם הדמויות בתוכניות ריאליטי (ועד כמה זה שונה מהותית מתחושת ההזדהות עם דמות ברומן משובח); ומה עם אשרור תפיסות עולם "נורמטיביות" באמצעות הסטריאוטיפים הטמונים בכל ידיעת חדשות צהובה? להכניס את כל אלה תחת "טמטום" נראה לי צר מדי.
למה סדרות "איכות"? הן באמת טובות.
חזק ועמוק, טוב שיש עדיין אחד ששומר על הנרדמים בבידור.
תודה על הערותיכם.
לבר – ישנם עוד אספקטים לבידור, זה נכון. התמקדתי באחד שהוא בעיניי מרכזי.
לדודי – אני חושב שבסדרות של מודי בראון לא ניתן לנתק את כל מה שהמותג "מודי בראון" מביא אתו מהנושא של הסדרות. כך נוצרת אירוניה מובנית כלפי הנושא. כלומר "הרציני" אינו יכול להיחשב כרציני.
שלום אריק,
קל לי להזדהות עם דבריך ולהסכים עמם ולבכות את המפנה מנחמת הדת או הספרות הטראגית אל הסחת הדעת של הבידור, אבל, האם ייתכן שהם מושתתים על הנחה היסטורית מוטעית מעט? כלומר, בידור, על צורותיו המעודנות ביותר והגסות ביותר, היה קיים מאז ומעולם בכל תרבות כמעט (ראה: גלדיאטור; ראה תיאטרון ויקטריאני; ראה משתאות סין העתיקה). מובן שהממדים השתנו בעקבות מהפכת תקשורת ההמונים, אבל המהות דומה, לא?
תודה
שלום ארז,
שאלתך טובה, כמובן.
לגבי התרבות ברומא העתיקה, הרי זו בבחינת ראיה-לסתור, בלשון התלמוד. כי התרבות הזו, ברקבונה, היא זו שסייעה להתפשטות המדהימה של הנצרות במאות הראשונות לספירה, כלומר התחושה שהתרבות הזו, הגלדיאוטורית, אינה נותנת מענה למצוקות.
אכן תמיד התקיימו תרבויות עממיות אבל הן התקיימו בצד מושגים שונים של "קדושה" שהעניקו משמעות וכיוון לקיום.
ועדיין, התזה שלי, אני מסכים, בהחלט צריכה עוד עידון וחידוד.
אני חושב ש"הכל אנשים" למשל הייתה איכותית באמת – לפחות לאותם צופים, שהצליחו להתעלם במשך הצפייה מחטא ההופעה בפרסומות של מודי בר-און.
סדרה כזו מדגימה לדעתי למה באמת התכוון בר-און ב"כולנו בדרנים" – לכך שהתוצר צריך להיות מעניין, משעשע כשאפשר, קצבי, נעים לצפייה ויזואלית וכו'. גם כשהנושא הוא, למשל, חיי הרב קוק. גם כשיש שאיפה – שלדעתי מוגשמת – להעשיר את הצופה בעוד ממדים, ללמד אותו משהו, להעלות אמירות משמעותיות ורלוונטיות.
מחזות שייקספיר נחשבו בשעתם בידור משובח, וההמונים – מלחים, סוחרים – גדשו את התיאטרון גם כשלא ירדו לעומק כוונות המחבר.
הבידור יכול לעשות מה שאמרת, כלומר לשמש כמסיח מן השאלות הגדולות; יכול להיות שרוב מה שנקרא בידור עושה את זה ולא יותר; אבל החלופה לכך היא לא בהכרח "מתקפה חזיתית" עליהן. אפשרות שלישית היא לאגף – זרוע אחת של שייקספיר מציגה לנו צחוקים ושיגועים, קרבות ועלילות, והשנייה – בלי שנרגיש – מעמיקה לחקור בשאלות הגדולות.
כתוב מצוין.
הזדהתי מאד.
ת-ע-נ-ו-ג.
"מטומטמים אינם צריכים להצטער על כך שחייהם מתבזבזים; מטומטמים אינם צריכים – כי אינם יכולים – לשנות את חייהם."
אמת כואבת.
הגדרת במדויק את התחושה המטרידה בה מה שנגיש וזמין- קליל כמו צמר גפן מתוק. נהדר.
גם אני נהניתי מאוד לקרוא את הרשומה. יותר מההנאה לפגוש מישהו שחושב כמוך, יש כאן את העונג למצוא מחשבות מפוזרות אישיות מובעות בבהירות כזו על ידי אחרים.