הרצאה שנישאה בכנס NAPH בניו יורק ביולי 2010
בהרצאה זו אני מעוניין לדון ביחסם של כמה מבקרי ספרות עיתונאיים בולטים – שהחלו לכתוב בעיתונות הישראלית בשנות השבעים והשמונים – לדן מירון.
אני סבור שכשמבקר מדבר על מבקר אחר נחשפות באופן הטוב ביותר עמדות-המוצא התיאורטיות שלו ותפיסתו העצמית את מעשה הביקורת, זאת מהסיבה הכמעט מובנת מאליה שכשהוא מציג תפיסה ביקורתית כוללת אחרת, עמה הוא מסכים או עליה הוא חולק, הוא חושף כנגדה את התפיסה הביקורתית הכוללת שלו עצמו. כך, דרך יחסם לדן מירון, אציג את תפיסותיהם הביקורתיות של המבקרים הנידונים.
אציג כעת ארבע טענות שיקלו את הבנת מהלך ההרצאה ושאשתדל להנהירן במרוצתה:
- כפי שטוענת עבודת הדוקטורט שלי, המבקרים בדור שאחרי מירון, כאלה שהתחילו לכתוב ביקורות בשנות השבעים והשמונים, חיים כבר במציאות תרבותית שבחלקה הלא מבוטל הינה פוסטמודרנית. לפיכך עומדת התפיסה הביקורתית שלהם עצמם, כמו גם עמדתם ביחס למירון, בסימן השפעתה ולחציה של הפוסטמודרניות.
- את ה"פוסטמודרניות" אגדיר לצורך ההרצאה בעיקר באותו "פישוט קיצוני", כלשונו של ליוטאר, שלפיו הוא הגדיר אותה: כ"חוסר-האמון כלפי סיפורי-העל".
- אטען כי מירון עצמו ניצב על קו-תפר בין התפיסה המודרנית (לא מודרניסטית), לבין התפיסה שכיניתי פוסטמודרנית; קיימת טלטלה פנימית בכתיבתו.
- לפיכך, נגלה ביחסם של המבקרים בדור שבא אחריו כפילות כלפיו: מירון נתפס על ידם כמי שמייצג את חולייה של המודרניות והפוסטמודרניות לחלופין.
כפי שאנהג במבקרים הצעירים ממנו אנהג גם במירון, ואציג את עמדתו דרך התעמתותו עם עמדותיהם של המבקרים בדור שקדם לו.
בספרו "אם לא תהיה ירושלים" (1987) הקדיש מירון כמה מסות חשובות לתפיסות הביקורת של המבקרים שקדמו לו. הוויכוח המרכזי שהוא מנהל עם אותם מבקרים הוא על מהותה של הספרות העברית, על העיקרון המארגן שלה ועל גבולותיה.
בפתח המסה "ספרויות היהודים: שיבה אל המציאות", שואל מירון לפתע האם כל הדיונים הללו מיותרים: "אותו קורא ומעיין, הנוטה להתעייף מספקולציות והפשטות מסתייג מהם לעתים בתמיהה: היש טעם בכל המיטא-ספרות הזאת?". יושם לב שימושו של מירון בביטוי "מיטא", שייתכן מאד שמושפע כבר מההגדרה של ליוטאר על הפוסטמודרניות כאבדן האמון ב"מטה-נרטיבים". בכל מקרה, על שאלתו האם יש לזנוח את "המיטא-ספרות" עונה מירון נחרצות בשלילה:
"דומה, שניתן להשיב על שאלות ותמיהות אלו בלאו חד משמעי. לא, בעיסוק במושגים ובהגדרות המיטא-ספרותיים ובסיוגים המתבקשים מהן אין לא משום בגידה בספרות עצמה ולא משום בריחה מן ההתמודדות על הריאליות הנרחבה, המסובכת והמביכה-לעיתים שלה […] בעיסוק בהפשטות הללו אין משום ביטול זמן משום שהריאליות הספרותית עצמה הינה מושג מופשט ונזיל. אין אנחנו יכולים להבחין אף הבחנה אחת בטיבה של ריאליות זו, אין אנו יכולים להיאחז אחיזה כלשהי בתכניה ובמשמעויותיה קודם שאנחנו מגבשים מתוך השטף חסר הגבולות של המצאי הטקסטואלי הסתמי איזה קורפוס משמעותי, שבו מתגלמת, לדעתנו, הספרות ברצינותה ובהשתנותה, ועל פיו יכולים אנו להבין אותה הן כמעשה אמנות והן כביטוי הרצף וההשתנות של קיומנו התרבותי-לאומי. בלא סלקציה אין כל דרך להעמיד קורפוס כזה, וסלקציה לא תיתכן ללא קריטריונים והגדרות, המבוססים על תשתית של הפשטות. תהליך הסלקציה, יש לזכור, קובע לא רק את תחומי הדיון הספרותי, מה ייכנס ומה לא ייכנס בגבולו, אלא גם את המיתאר של השטח שבתוך התחום, או להיכן ייכנס מה שייכנס. משום שהספרות, כמו כל פעילות רוחנית-ערכית, אינה יודעת שוויון ואינה מכירה בדמוקרטיה. כל דבר המצוי בתוכה הוא חשוב יותר או פחות, קרוב יותר אל מרכז המשמעות והערך או רחוק ממנו. משום כך לא ייתכן דיון משמעותי ומבוקר בספרות ללא קביעת הירארכיות בתוכה ובעולם הערכים שהיא מייצגת"
בשורות הללו מציב את עצמו מירון כמבקר מודרני מובהק. הוא מציב כנגד "פני השטח" הספרותיים ונעדרי המרכז ("השטף חסר הגבולות") – "מבנה עומק" ("תשתית של הפשטות"); כנגד עמדה המצדדת בריבוי ופלורליזם ("דמוקרטיה") – הוא מציב הבחנה בין טוב לרע ("הירארכיה"). אבל מירון מתגלה כאן כמבקר מודרני בכך שהוא, מעט במובלע אמנם, לא רק איש של היררכיות ספרותיות, של מטה-נרטיב אסתטיציסטי, אלא גם מבקר שרואה את הספרות כחלק אינטגראלי מהסיפור הלאומי, כמבטאת של הסיפור, או המטה-סיפור, הזה ("קורפוס משמעותי, שבו מתגלמת, לדעתנו, הספרות ברצינותה ובהשתנותה, ועל פיו יכולים אנו להבין אותה הן כמעשה אמנות והן כביטוי הרצף וההשתנות של קיומנו התרבותי-לאומי"). וצריך לשים לב שיש קשר בין שלושת הפנים של הביקורת מהסוג שכיניתי מודרנית, קרי: בין המחויבות למטה-נרטיב לאומי, בין המחויבות להבחנה הקוגניטיבית בין עיקר לטפל, ובין המחויבות להבחנה הערכית בין טוב ורע: זאת משום שהמטה-נרטיב הלאומי מעניק למבקר כלים להערכה של יצירה בודדת כ"טובה" או רעה", עיקרית או טפלה, בהתאם לתרומתה ל"ביטוי הרצף וההשתנות של קיומנו התרבותי והלאומי".
אלא שהעמדה הביקורתית המודרנית הנחרצת הזו של מירון, מבוטאת במסה שלכאורה מצדדת בעמדה הופכית לחלוטין, במסה המסמנת את התנערותו של מירון מהכותונת של המטה-נרטיב הלאומי. במסה הזו יוצא מירון נגד השקפתו של מורו ורבו דב סדן. עמדתו של סדן היא עמדה "כוליית", הרואה בתרבות היהודית אחדות מבעד לריבוי. סדן טען ששלושת אפיקי הלשון שנכתבה בהם ספרות היהודים ("אפיק העברית, אפיק לשונות הגלות של עם ישראל (שהיידיש היא הבולטת שבהן) ואפיק לשונות הלעז") וכן שלושת אפיקי האידיאולוגיה שספרות היהודים נכתבה בהן ("האפיק הרבני-המתנגדי, האפיק החסידי והאפיק של ההומניזם החילוני"), הם חלקים של ספרות אחת, שאף, כך קיווה סדן, תתאחד לעתיד לבוא בסינתזה הגליאנית.
מול ה"כוליות" של מורו ורבו משרטט מירון במסה תהליכי "ניתוק", "התפצלות", "פירוד" ופירוק של "ספריות היהודים".
לכאורה, ניתן לטעון שעל אף שמירון מתנגד למורו ורבו סדן, התנגדותו אינה גורפת. הוא אמנם מתנגד למטה-נרטיב הכוללני של "ספרויות היהודים" כולן, אבל מציב תחת המטה-נרטיב הכוללני כמה מטה-נרטיבים לאומיים. במילים אחרות: "האטום" הלא בקיע של מירון הוא עדיין ספרות-הלאום, אבל זו נחלקת ומיוצגת בכמה אטומים בדידים, מטה-נרטיבים "קטנים" של ספרות הלאום העברית, היהודית-לועזית, הדתית וכו'. ניתן לטעון כי המאבק של מירון במורו ורבו הוא כמותי ולא איכותני.
אבל יש אפשרות לקריאה רדיקלית יותר של העימות בין מירון לסדן. קריאה כזו תפרש את עמדתו של מירון כעמדתו של מי שמתנער מתפקידו האידיאולוגי של מבקר הספרות, שומר החותם המופקד על אוצרות הרוח של הלאום. לעומת האידיאולוג, מבקר הספרות – וליתר דיוק: חוקר הספרות – פועל באופן אינדוקטיבי, בלי להטיל סכמות אידיאולוגיות דדוקטיביות, רשתות של מטה-נרטיביים, על החומר הכאוטי של המציאות הספרותית. סיוע לקריאה כזו במירון הוא קטע ממסה חשובה נוספת המופיעה בקובץ "אם לא תהיה ירושלים", "ספרות עברית חדשה: צפיות ציוניות וממשות ישראלית", והחופפת במובן מסוים את מסתו הקודמת. במסה זו דן ומתעמת מירון עם מטה-נרטיבים ביקורתיים של שלושה מבקרי ספרות בני הדור שקדם לו: יונתן רטוש, ברוך קורצווייל ודב סדן:
"יש רצון להתאמץ לחשוף מתחת לפני השטח הכאוטיים של התחום המעניין את כולנו – תחומה של היצירה הספרותית של יהודים מודעים ליהדותם בדרך זו או אחרת – את הדגם המאחד, הגואל, שיאפשר לנו לראות בתחום זה, שהוא שדה רחב, פרוע וחסר גבולות ברורים, איזו נחלה משותפת, שלכולנו אחיזה בה. למעשה, אנו נוטים לחיפוש דגמים גואלים ולשחרור מעקת הכאוס והבלבול של המציאות חסרת-הסדר לא רק בעת כנסים ומפגשים: הן כסופרים והן כהיסטוריונים חונכנו וחינכנו את עצמנו לחתור אל הסדר שמתחת לאי-הסדר, וככל ש'פני השטח' של המצב שבו אנו דנים נראים כאוטיים יותר, כן גובר בנו הצורך להעמיק לחתור ולהגיע אל העקרונות המארגנים, המסדירים, החבויים מתחתם. עיקר כוונתי בדברי אלה – אם יותר לי להקדים את הסיכום לדיון – היא בהצעה שלא ניתפש הפעם לנטייה זו, ושבדיוננו בנוף הספרותי היהודי של זמננו נקבל נוף זה כפי שהוא: מבותר, מפוצל, משורטט חתכים עמוקים ורצוף שברים ופערים"
הקטע הקטן הזה הוא בעל חשיבות רבה, מהטעמים הבאים:
א. הוא מדגים את ההיטלטלות של מירון בין מגמת הפירוק לבין הרצון בשימור; בין הנוף "המבותר, מפוצל, משורטט חתכים עמוקים ורצוף שברים ופערים" לבין "הדגם המאחד, הגואל"; בין "הכאוס" לבין ה"נחלה המשותפת". והמעניין במיוחד בקטע הזה הוא שבו נוטה מירון בבירור לכיוון הפירוק.
ב. ניסיוננו להציג את העמדה של מירון ככזו שמיטלטלת בין דיסקורס מודרני לדיסקורס פוסטמודרני מקבל חיזוק בקטע המצוטט כשמירון מציע, בעקיפין, לאמץ גישה של "פני שטח" לספרות. הכנסת הביטוי "פני שטח", מקרבת את מירון מאד לרטוריקה הפוסטמודרנית.
ג. בהצעתו לא להכפיף את "פני השטח" ל"דגמים" מסדירים מירון מודע לכך שהוא מציע תפנית רדיקלית, שינוי פרדיגמטי, לא רק בחקר הספרות העברית אלא גם בתפיסה שלמה של מהותו של המחקר המדעי: "הן כסופרים והן כהיסטוריונים חונכנו וחינכנו את עצמנו לחתור אל הסדר שמתחת לאי-הסדר".
כעת אפנה לדור המבקרים שבא אחרי מירון.
אפתח בעמדתו של יורם ברונובסקי; ברונובסקי שאינו מהסס לציין כי מירון הוא "ודאי החשוב בין מבקרי הספרות העברית שקמו בעשורים האחרונים".
בביקורתו על "אם לא תהיה ירושלים" (מ"הארץ", 31.7.87; הציטוטים להלן מהספר "ביקורת תהיה", בו כונסה הביקורת, ספר שערך דוד וינפלד) מתייחס ברונובסקי לשתי המסות שדנו בהן זה עתה. את הביקורת של מירון על קורצוויל וסדן ו"התיאוריות הגדולות" שלהן מוצא ברונובסקי כ"תקפה לחלוטין". אלא שברונובסקי סבור שמירון עשה חצי מלאכה:
"שמא מוטב היה לו, אם כן, ללכת בדרך שונה לגמרי ולהצביע על הכשל ההכרחי של כל תיאוריה כוללת, של כל 'קונצפציה גדולה'? שמא מוטב לוותר בכלל על הקונצפציה של הקונצפציה? אבל לא, הוא מגן, כפי שצוטט בתחילת הרשימה הזאת, בלהט רב על הצורך בקונצפציות כוללות שכאלה".
ברונובסקי מציע שמירון יפנה אל אותו קוטב, הקיים במסותיו, והדוחה כל ניסיון לתיאוריה גדולה, או למטה-נרטיב, של הספרות העברית. היטלטלותו של מירון בין הקטבים, כפי שהגדרנו זאת, היא הסיבה לתופעה שברונובסקי מעיר עליה ולפיה חושפות המסות כי "דיוקן המבקר והחוקר החשוב, ודאי החשוב בין מבקרי הספרות העברית שקמו בעשורים האחרונים, נותר מעורפל וחמקמק".
את חידת ההיטלטלות הפנימית של המסות מנסה לפתור ברונובסקי בהשערה פסיכולוגית מעניינת. מירון, מייסודו, "שייך לאותו גזע של אידיאולוגים ותיאורטיקנים", הוא קרוב לסדן ואף לקורצוייל במזגו הפסיכולוגי, על אף שהוא מתכחש לכך: "אפשר להיות הטיפוס הפסיכולוגי של ה'אידיאולוג', בעל המנטליות האוטופית (לפי המינוח של קרל מנהיים), גם כאשר מאפקים את הביטויים החיצוניים של הפסיכולוגיה הזאת". מירון, כך ברונובסקי, יודע כי ימינו אינם מסבירים פנים לאידיאולוגים, "מירון יודע עד כמה כפוי-טובה הוא גורלו של התיאורטיקן או האידיאולוג", הוא יודע ש"כל תיאוריה היא אפורה בעוד עץ-החיים הוא ירוק וזהוב, כנאמר בפאוסט", ולפיכך הוא נמנע מלספק קונספציה גדולה משלו, כך שנוצר הפרדוקס של "אידיאולוג בלי אידיאולוגיה ברורה" ושל "תיאורטיקן ללא תיאוריה".
יושם לב איך ברונובסקי מחליף בין הביטוי "תיאורטיקן" ל"אידיאולוג", כי אכן, כפי שאני סבור, העמדת קונספציה תיאורטית גדולה היא מעשה אידיאולוגי, המקביל לביטוי "מטה-נרטיב" שהנו סינונים הן לאידיאולוגיה והן לקונספציה קוגניטיבית.
לכאורה, מה מציע ברונובסקי למבקר הספרות חלף "הקונספציה" הספרותית? הגישה של ברונובסקי לביקורת, כפי שהיא נרמזת במסה הזו וגם במקומות אחרים, היא גישה שניתן לקרוא לה "אורבנית" על פי הביטוי הלועזי urbane, גישה מתוחכמת, קוּלית, לא לוקחת את עצמה ברצינות יתירה, לא מתכחשת ליחסיות שלה, אם כי לא גישה צינית, ולא גישה שמזלזלת באינטליגנציה של קוראיה. המבקר בגישה הזו אינו יוצא למלחמה או מסע צלב ובלעדי התערבותו הספרות העברית לא תמוט והעולם ימשיך לסוב על צירו. מאידך גיסא המבקר יודע כי הוויה ספרותית עשירה, תתקשה ליכון ללא ביקורת ספרות, ללא "האוויר לנשימה של הספרות", כפי שמצטט ברונובסקי את אליוט במקום אחר. זוהי אישיותו של מבקר הספרות הפוסטמודרני במיטבו (אני מגביל את האפיון הזה לחלק מפעילותו של ברונובסקי, ולא לכולה).
זוהי הסיבה שברונובסקי (שוב, אזכיר, את הערכתו העמוקה למירון: "אין לי ספק שהוא גדול הביקורת העברית בימינו", הוא מציין שוב, לקראת תום מאמרו – שם, עמ' 258) מלגלג על אווירת "המשבר" שמזכירה מירון. אין דבר שנוגד את הווייתו של ה-urbane מאשר פאתוס:
"לקבוצת מאפייני הטיפוס הפסיכולוגי של ה'אידיאולוג' שייך גם הצורך של מירון לחזור ולהתריע לאורך כל המסות וההרצאות של הספר על שעת המשבר שאנו מצויים בה. כבר בעמוד השני מדובר על 'המשבר התרבותי החריף שאנו נתונים בו' (שתובע, כמובן, 'הארה חריפה'). המילה הקטנה-גדולה הזאת, "משבר", חוזרת אחר כך שוב ושוב לאורך הספר. והנה עת-משבר היא בשביל 'האידיאולוג' המדיום הטבעי שלו, כביכול, הוא מה שהמים הם בשביל הדג. בתולדות התרבות היהודית במאה השנים האחרונות – ודאי גם לפני כן, אך הספר עוסק במאה האחרונה – אין יום אחד שבו לא היה אפשר לצעוק 'משבר', ולדרוש עוז לתמורה בטרם פורענות. למעשה, המושג משבר איבד הרבה ממובנו בשל תקפותו הלא-פוסקת. הקורא המתבונן במציאות – מעשה אנטי-אידיאולוגי במהותו – עשוי גם לתמוה ולשאול האומנם בדיוק התקופה האחרונה היא תקופה של 'משבר תרבותי' מיוחד" (שם, עמ' 257)
ברונובסקי, המבקר הלא-מתרגש, הפיקחי, ה-urbane, חולק על מירון אם כך לא רק בהבנת תפקידו של המבקר, אלא גם בניתוח המציאות הספרותית: הוא דווקא אינו סבור ש"הברברים באים" ולהפך, סבור "שהשנה האחרונה הייתה שנת-פלאות בתחום הרומן העברי!" (יש להניח שהוא מכוון ליציאתם לאור, בין השאר, ב-1986 של "עיין ערך: אהבה" ו"התגנבות יחידים"). ניתן לטעון, בזהירות מפאת כבודו הרב בעיניי של ברונובסקי, שיש קשר בין התחזית האופטימית לדרך בה תופס המבקר את תפקידו: המבקר המשועשע, הפיקחי, הלא-מתרגש, ה-urbane, לא בא לעובדתו על מנת לקצוף, להתרגז, להשתעמם. הוא בא ליהנות ולכן גם מוצא הנאה בחומרים המובאים לו.
לכאורה, אם ברונובסקי כל כך שונה ממירון, היאך הוא מקצה לו את המקום הראשון בין מבקרי הספרות העברית? היאך אדם ששוגה כל כך בהבנת תפקיד המבקר – לו הבכורה? אלא שהיא הנותנת, רוחב דעתו וסובלנותו הדמוקרטית של המבקר ה – urbane, היא היא שמאפשרת לו לפנות מקום גם ל"שועלים" בין "הקיפודים". יש מקום לכל! ולא אמר איש "צר לי המקום" במקדש הפלורליסטי מלא-האלים. וברונובסקי אף נוזף בעדינות במירון על כך שהוא מתכחש לטבעו האידיאולוגי, ומעודד אותו "לצאת מהארון".
המעבר מיורם ברונובסקי לאמנון נבות הוא תחלופה חדה של מזג אוויר אינטלקטואלי. כאן אין אביב ופרפרים. כאן מופיעים ברקים ורעמים וחורף קודר. נבות, על אף שהוא כותב שנון ולפרקים מצחיק ממש, אינו הטיפוס ה-urbane, אלא נביא זעם מהפרובינציה המתהדר בפרובינציאליותו הפרדס-כ"צית. אותו לא יפתו במנעמי הכרך המנוונים. גם אם לעיתים נדמה שזיק שובבות ומודעות עצמית, זיק של תיאטרליות, מבזיק בטקסט שלו, הנאה מעמדת נביא הזעם; אך אולי, תוהה הקורא, רק דמיון דימה לעצמו. נבות רואה במירון חלק מהבעיה – של הספרות העברית והביקורת העברית – ולא חלק מהפתרון. אביא את עיקר דבריו, שיחולץ משלל טענותיו הדורשות הפרדה והבחנה ביניהן שלא נעשה אותן כאן, כפי שהוא מופיע במסה דחוסה מאד, זועמת ומשעשעת בו זמנית, שפרסם נבות בכתב העת "עכשיו" ב-2003 ושמה "החוקר כאני עליון של ספרות שלמה". עילתה המיידית של המסה הם שני ספריו של דן מירון, על אלתרמן וגנסין, שראו אור שנים אחדות קודם לה. יש כאן הרבה ציטוטים עסיסיים שמפתה להביאם (למשל: "התחושה היא, שמירון מתייצב, באופן חצי מודע, בעמדת האלטר-אגו הנוזף של אלתרמן […] מירון ניצב בעמדת אח בכור, שלכד את אחיו מאונן בסתר המחסן"). אבל ננסה להגיע לעיקר הטיעון.
"וכנגד זה ניצב מירון כמין האמלט שהתנפח לממדים של פולוניוס […] והנה, כותב שורות אלה אמנם רחוק מראייתה של תפישת-העולם הפרוידיאנית כחזות הכול. אבל תמונת מירון כמין אלתר אגו טוטאלי של הספרות העברית, לפחות מבחינת הדחפים של מירון עצמו, היא באמת חזות גרוטסקית, שבה עצמה מתגלה חיזיון פרוידיאני המעיד על מירון עצמו. אמנם יש בגישתו של מירון כדי להסביר לא מעט את המכאניזם המירוני שכבר נהפך לשיגרה בכל מחקריו משני העשורים האחרונים: חיסול שיטתי של כל מה שכתב מאן דהוא לפניו על הדמות עד שבא מירון ליצור מחדש את אלתרמן יש מאין, או את גנסין יש מיש"
נבות, המבקר הטהרן ומלא הפאתוס, היה לכאורה צריך להיות מרוצה מנוכחותו של מבקר ספרות דומיננטי כל כך בספרות העברית. מדוע הוא זועם? התשובה נרמזת בקטע שצוטט. הסוליסטיות של מירון, שנוכחת לא רק ביחסו אל הספרות אלא גם ביחסו אל הביקורת העברית, היא עדות לשקיעתה של הביקורת העברית לא פחות מהיעדרה של ביקורת כזו. זאת כיוון שנבות רואה את מירון כמי שאינו פועל כחלק ממערכת או כחלק מרפובליקה. מירון אינו מכפיף את עצמו למטה-נרטיב של הספרות העברית, שהוא אינו-אישי מטבעו, ואם יהפוך לאישי הרי שיקרוס מיניה וביה למאבקי כוח ולחיסולים אישיים. מירון מבטא לפי נבות את החתירה של יחידים במערכת למשטר דיקטטורי (הוא מכנה את השיטה של מירון כ"דפוס סטאליניסטי"), והנטייה הזו אינה שונה במאום, לטעמו, מניוונה של הספרה הציבורית הביקורתית כולה והפקרתה למאבקי כוח כלכליים ויריבויות על חלוקת הון סימבולי. שתי התופעות כאחת, מירון וניפוחה של הביקורת מחד גיסא ושוליותה או היעלמותה של הביקורת מאידך גיסא, שתיהן פוסט מודרניות, מבטלות את המרחב של הספרות העברית שהנו גדול מסך המשתתפים בו והנו על-סובייקטיבי.
במילים אחרות נבות, כמו ברונובסקי, סבור שמירון הוא "אידיאולוג בלי אידיאולוגיה", אלא, שלא כמו ברונובסקי, נבות סבור שהיעדרה של האידיאולוגיה פירושו למעשה החלפתה בסובייקט "דן מירון". נבות, לפיכך, הוא נכד שמתגעגע לסבא "הכוליי" (סדן וקורצווייל) , בניגוד לברנובסקי שהנו נכד הדורש מאביו למרוד אף יותר באביו שלו, ו"לפרק" את התיאוריות הגדולות.
יצחק לאור מבקר גם הוא את מירון, אם כי מעמדה אחרת ומתוך גישה מעריכה בהרבה מזו שמפגין נבות ("דימויו של מירון כאיש משעמם מטעה […] הוא איננו משעמם אפילו בעמוד אחד של ספרו"). ללאור כמה התייחסות למירון, שונות בתכניהן, וכעת אתמקד באחת, מאמר ביקורת שפרסם לאור ב-1999 על ספרו של מירון "האדם אינו אלא…" ושמו "דיוקן המבקר כאב מתאמץ".
פתיחת המאמר היא צלילת ראש לשורש ההבדלים בין לאור למירון ולשורש הסוגיה שמעסיקה גם אותנו:
"מירון תובע להיות אב (ועניין זה בולט עוד יותר בדיוניו על משוררות); ואולם, 'היעדר האב' הוא תנאי לקריאת שירה; קריאת שירה צריכה להיות משוחררת מ'האב המחוקק', מהצורך האובססיבי להעניק קוהרנטיות, סיכומים, תולדות, אילן יוחסין, 'לאומיות'".
לאור יוצר כאן שוויון מאלף בין כמה מונחים: אב=קוהרנטיות=סיכומים=תולדות=אילן יוחסין=לאומיות. מולו מוצבת השירה, שהיא "היעדר האב", ואולי אף מושווית לנשיות. כמה תובנות יוצאות מהטענה הזו: 1. לאור יוצר שוויון בין קוהרנטיות וסיכומיות מחקרית-קוגניטיבית לבין אידיאולוגיה ("לאומיות"). שתי המגמות אינן מקובלות על לאור, לא המטה-נרטיב הלאומי ולא המטה-נרטיב הקוגניטיבי. 2. מה טיב הטענה שטוען לאור כנגד מירון המבקר? הרי אם "שירה" היא "היעדר אב" מטיבה, האין ביקורת "אבהית" מטיבה (אפשר, כמדומני, להוכיח שברנר, למשל, תפס אכן את הביקורת כפעולה אבהית, בה האב נוזף ומטפח)? ואם "אבהות" מטיבה היא דבר פסול, האם לאור מתנגד למוסד הביקורת מכל וכל?
לכאורה, נרמזת בהמשך המסה עמדה אנטי-מבקרית עקרונית כזו, שלא אדון בה כאן. אבל מייד בהמשך המיידי של המסה מתברר שלאור אינו מציע כלל ועיקר לזנוח את הפרויקט הביקורתי, גם במובנו הנחרץ והפסקני. בלאור עצמו, ככלות הכל, יש הרבה מהמבקר השופטני. לאור, בהמשך המיידי של המסה, מחליף לחלוטין את הטיעון כלפי מירון, בלי להציג את ההחלפה ככזו :
"מאמציו מכוונים, בדרך כלל, להוכיח היכן שגו קודמיו. יכול להיות שקודמיו טעו, בעיקר אם המבקר מגייס לצידו קורפוס אחר, שונה לחלוטין, ומשמו של הקורפוס האחר הוא ניצב, בבקשו לשנות את הפרופורציות של הקריאה. זהו בדיוק תפקידה של התיאוריה. ואולם, היכרותו המצומצמת של מירון עם תיאוריה פרשנית, היכרות קצרת-רוח, קשורה לאופי הדיון ה'אבהי' שלו. לפעמים הוא יורה שם חשוב כדי לשכנע אותנו בצידקתו שלו בעזרת 'דוד חשוב' מאמריקה. אבל בדרך-כלל אין הוא מסוגל לעשות שימוש בתיאוריה. מדוע? משום שבהתמודדות תיאורטית את/ה תמיד חלק ממערכת; תמיד את/ה גם 'בן לאב' גדול ממך; אינך יכול להיות מחוקק; עליך לצטט 'גדולים ממך' (והם מצטטים 'גדולים מהם', כמובן, אלו תולדות כל שיח)"
צריך לקרוא את הקטע הזה בשום-לב כיוון שבו טוען לאור טענה הפוכה לחלוטין לזו שטען זה עתה, אבל באמצעות רטוריקה מתוחכמת מנסה להעניק קוהרנטיות לשני הטיעונים השונים. הרי הטענה כעת כלפי מירון אינה שהוא מנסה לקומם "קוהרנטיות, סיכומים, תולדות, אילן יוחסין", אינה שהוא מנסה לקומם מטה-נרטיב ולשבץ את השירה היתומה והסוררת בתוכו. הטענה כאן היא הפוכה לגמרי: טענה כנגד סירובו של מירון לראות את עצמו כחלק מאילן-יוחסין, כחלק מ"מערכת"; טענה כנגד סירובו של מירון ל"תיאוריה", שהיא, מסתבר – בניגוד ל"שירה", שהוצגה לעיל כ"היעדר אב" – דווקא הכרה בכך שאין דבר כזה "היעדר אב", ש"תמיד את/ה גם 'בן לאב' גדול ממך". לפיכך מובן גם מדוע לאור, כמו נבות, מזכיר לגנאי את נטייתו של מירון "למזער את כל קודמיו". זאת משום שטענתו השנייה, לא הראשונה, דומה לא במעט לטענת נבות, אלא שבמקום המטה-נרטיב של "הספרות העברית" מבקש לאור להציב את המטה-נרטיב של "התיאוריה".
כפי שציינו, לאור מנסה לטשטש את כפל טענותיו. ניסיון הטשטוש נעשה באמצעות השימוש, בשני הטיעונים השונים, בהאשמה אחידה מבחינה רטורית על כך שמירון מבקש להיות "אב". אלא ש"אב" בטיעון הראשון הוא מי שמבקש להכניס את הפרט לתוך הסדר המשפחתי, ובטיעון השני "אב" הוא דווקא מי שמתנער מהסדר הזה, "אב" כאן הוא בעצם מה שמכונה בסלנג "זאב בודד", מי שמקסימום נותן לאיזה "דוד מאמריקה" לבקר פה ושם ולזרוק איזו מילה ומי שלא נותן ל"תיאוריה" (במשתמע "האם" ו"אילן היוחסין" כולו כאחד) פתחון פה.
שני הטיעונים השונים מייצבים לטעמי את לאור כמבקר מודרני ופוסט-מודרני בו זמנית. כלומר, כמי שמתנגד למטה-נרטיב כמו הלאומיות מצד אחד, וכן כמי שמתנגד לניסיונות קוגניטיביים בביקורת למצוא "את 'המוקד', את 'העיקר', את ה'קוהרנטי'" מאותו צד, אך מצד שני מי שמציב מטה-נרטיב חלופי המשמש את המבקר והוא התיאוריה והאידיאולוגיה שלה.
לאור, אם כך, הוא נכד המתקיף את האב הן על דבקותו בערכים קודמים, של הסבים, קרי הלאומיות והקוהרנטיות, ובאי הבחירה ב"יתמות" ופריעת הסדר תחתיהן, והן באי הטמעתם של ערכים חדשים, של סבים חדשים (אולי "דודים"), קרי התיאורטיקנים.
לאור, "הבן", כך משחזר למעשה אמביוולנטיות שקיימת כבר אצל האב, מירון, בין תשוקת "היתמות", האינדיבידואליות והפירוק, לבין הכרה בכפיפותך ל"אילן יוחסין" ואף בכמיהה להסתופף תחת אילן יוחסין כזה.
מבקר חופשי 