גם למבקרי תרבות, לא רק לקוראי ספרות פנטסיה, רגעי אימה. הרגעים הללו הם הרגעים בהם נדמה לך לפתע שאתה יכול להסביר תופעה תרבותית באמצעות טיעון אחד ואף באמצעות היפוכו. למשל, ההתנגדות העזה שמעוררת עד היום הטענה של פרויד בדבר תסביך אדיפוס. האם ההתנגדות החריפה והעקבית הזו היא עדות לכך שדבריו של פרויד הם הבל הבלים, או, בדיוק להפך, שפרויד עלה פה על משהו?
רגע מצמרר כזה חוויתי בקריאת קובץ המסות הזה, שמנסה לענות על השאלה המעניינת מאד מדוע אין כתיבה של ספרות פנטסיה בעברית. בין ההסברים האפשריים שמזכירים כמה מכותבי המסות מצויה הטענה שהמציאות הישראלית היא פנטסטית בעצמה, ולכן מייתרת כתיבת פנטסיה או לחלופין יוצרת רתיעה מכתיבה כזו שתעלה למודעות את אי הנורמאליות הבסיסית של המציאות הישראלית. בעניין זה גיל הראבן, במסה המכילה כמה תובנות מעניינות, מביאה ציטוט פנטסטי (במובן אחר של המילה) מהאנציקלופדיה בריטניקה מ – 1911 המופיע תחת הערך "עברית": "חלומם של אחדים מהציונים כי העברית תיהפך לשפה חיה שגורה בפלסטינה, מופרך אף יותר מחזונם להקים מחדש אימפריה יהודית". ובכן, מציאות היפר-פנטסטית כמו המציאות הישראלית אינה זקוקה לפנטסיה או לחלופין חוששת ממנה. אבל הנה הסבר אלטרנטיבי המופיע אף הוא בקובץ: החיים בישראל קשים ומסובכים ומסוכנים מכדי להתיר השתקעות ושגייה בעולמות פנטסטיים. זה רגע הצמרמורת שהזכרתי שתוקף לעיתים את מבקר התרבות: אז, רק רגע, עודף פנטסיה או עודף ריאליזם במציאות הישראלית הוא הסיבה למיעוט הכתיבה הפנטסטית בארץ? בחלוף רגע הבעתה מבין אמנם המבקר שאין סתירה של ממש בין הטיעונים, שניתן ליצור ביניהם סינתזה. אבל רציתי לשתף אתכם בקושי מקשיי המקצוע.
לאלה מאיתנו שאינם אוהדים מושבעים של ז'אנר הפנטסיה, כמו כותב שורות אלה, הקובץ החלוצי הזה מאתגר ותובע מאיתנו לתת לעצמנו דין וחשבון על הסתייגויותנו וטעמנו הספרותי. המחאה שמבטא הקובץ תובעת מאיתנו לחדד את עמדתנו או לחלופין להגמיש אותה. למשל, טענתה של העורכת, הגר ינאי, על כך שהספרות הישראלית "מנסה באופן כמעט נואש לשחזר פעם אחר פעם את מה שאנו תופסים כמציאות החיים הריאליסטית בארץ ישראל". הטענה הזו שולחת אותנו להתבונן במראה. האם כאלה אנחנו? מבקשים מהספרות שלנו לדוש שוב ושוב במציאות הישראלית המוכרת לעייפה? האם אנחנו כמו אותו תלמיד של גיל הראבן שאוהב ספרות ישראלית עכשווית כי "זה כל-כך כל-כך ריאליסטי, זה לגמרי עלינו וזה פשוט עושה נעים"?
נדמה לי שההתקפות על הריאליזם שבקובץ הזה תקפות לגבי סוג מסוים של ריאליזם ישראלי נרקיסיסטי ולא מאתגר. אבל יש סוג אחר של ריאליזם. הדחף לקריאת וכתיבת הסוג האחר אינו שונה בשורשו מהדחף שמוביל לקריאת וכתיבת ספרות הפנטסיה. הדחף הוא מאיסה בעולם הבנאלי, השטוח, הקשיח, המובן, נעדר הדמיון והמוכר עד זרא המקיף אותנו. הריאליזם הזה מבקש, ממש כמו הפנטסיה, להשיב את הקסם לעולם, להראות לנו שהעולם הוא מקום מסוכן, אפל, זר, עמוק, מסתורי, עתיר יופי וניואנסים. אלא שהריאליזם מהסוג הזה עושה את כל זאת בלי לחרוג מחוקי הטבע הקיימים. בכך הוא מעורר התפעלות יותר מאשר הפנטסיה. אתגר הריאליזם הזה דומה לאתגר הניצב בפני הודיני הכבול בשלשלאות, נעול בארון ומוטבע בנהר. איך ישתחרר הודיני? איך ייעשה הנס בלי לחרוג מחוקי הטבע? ובהקבלה לספרות: איך מראים לי שהעולם מסעיר בלי לחרוג מתפיסות המדע המודרני? אני מבכר לצפות בנס מהסוג הזה, ההודיני-י, הוא פלאי יותר בעיני, מאשר ניסים מסוגים אחרים: גיבור שיכול לעבור בכוח המחשבה ממקום למקום, גיבורה שיכול לנסוע לעתיד או לחזור לעבר, גיבורים רואים ואינם נראים וכדומה. עמנואל לוטם, במסה בהירת מחשבה ועתירת ידע על ההיסטוריה של הספרות הפנטסטית, מודע, כמדומה, לטענה המקופלת בדברי כנגד השרירותיות של הפנטסיה. לכן מדגיש לוטם את העקביות הפנימית שחייב לנקוט בה כותב הפנטסיה, כפיצוי על השרירותיות הבסיסית של הז'אנר.
הרבה יותר מפנטסיה, חסרה לי בתרבות הישראלית העכשווית כתיבה מסאית משובחת. הכתיבה העיונית הלא-אקדמית בעברית (לכתיבה האקדמית הישראלית בעיות חמורות משלה) לוקה פעמים רבות בהיעדר יכולת אנליטית מספקת, בשימוש לא מדויק או בהיר או עקבי במושגים ומונחים, בהיעדר טיעון ברור, בהיעדר השתלשלות דיון מסודרת ומובנת. הקובץ הזה מפצה על החסר בתחום המסאות העברית אך גם מדגים את ליקוייה.
ב
לגיל הראבן טענה מעניינת מאד על הספרות הישראלית. לא רק שאין פנטסיה בספרות הישראלית, לטענתה, אלא שבספרות שלנו גם אין רשעים גדולים או צדיקים גדולים. זו ספרות שעוסקת באנשים בינוניים. הסופרים ישראלים, לטענתה, נוטים להלך בקטנות, להתמקד במשפחה, נזהרים מלחרוג מ"בעיה פסיכולוגית" או "דילמה" שניתן לפתור. וזאת, מדגישה הראבן, בניגוד למציאות הישראלית בה דווקא ישנם גיבורים ונבלים. יש אישה חרדית שמונעת בגופה עשיית לינץ' במחבל שפורק מנשקו ויש מושחתים ורקובים רמי-מעלה. הראבן רואה במתינות הקיצונית הזו של הספרות הישראלית תגובת-נגד למציאות הישראלית המטורפת. הספרות מנסה להיות היפר נורמאלית במציאות לא נורמאלית.
מבקר חופשי 