פורסם במוסף לספרות של "מעריב" באוקטובר 2010
אם לתת בהכללה פראית שתי סיבות מרכזיות בגינן אנחנו קוראים ספרות הרי שהן סקרנות ונרקיסיזם. אנחנו קוראים ספרים כדי לדעת איך אנשים אחרים חיים ואנחנו קוראים ספרים כדי לאשר ולאשש ולמשש את מה שאנחנו יודעים על עצמנו (בעצם כל גילוי אינטלקטואלי, אמר פעם מישהו, אולי פרוסט? הוא ניסוח מוצלח של דבר-מה שידענו כבר מראש אך ניסחנוהו לעצמנו בגולמנות; ובעצם יש עוד סיבה, שלישית: אנחנו קוראים ספרים על אחרים על מנת לא לחשוב על עצמנו, קוראים על אחרים על מנת לנוח מעצמנו ומכאבנו). לפעמים נוצרת תקבולת כיאסטית: אנחנו קוראים ספרים על אנשים אחרים כדי לגלות שכולם בעצם אותו דבר וסדנא דארעא חד הוא, ואנחנו קוראים ספרים על הדומים לנו כדי לגלות שיש בנו חלקים לא מוכרים לנו ונוכריים . לסיבות הללו לקריאה יש גרסאות מדורדרות. הסקרנות, תכונה חיובית בעיקרון, היא לעיתים מסווה לאדישות ממותנת. כפי שכתב בודריאר, בספרו המבריק מ-1970, "חברת הצריכה": "יחס הצרכן לעולם האמיתי, לפוליטיקה, להיסטוריה, לתרבות אינו יחס של עניין, השתקעות, או אחריות מחויבת – וגם אינו יחס של אדישות טוטאלית: זהו יחס של סקרנות". ואילו הנרקיסיזם יכול להפוך להיאטמות בפני כל אחרות שהיא, והתבוססות בחם ובמוכר. אפשר לומר בהכללה פראית נוספת כי סקרנות ונרקיסיזם הן סיבות מרכזיות למשיכה שלנו לספרות מתורגמת ולספרות מקור בהתאמה.
הרומן של רבקה קרן הוא סוג של טריאתלון ספרותי (בעצם, דואטלון): הוא מתחיל כמעין ספרות מתורגמת, הפונה לסקרנותנו, וממשיך לכעין ספרות מקור, הפונה לנרקיסיותנו. גיבורתו ומספרתו של הרומן היא מארי, החיה בחלק הסרבי של יוגוסלביה לשעבר. הרומן, בחלקו הראשון, מתרחש בזמן המלחמה הנוראה של שנות התשעים, ובהמשך מתרחש הרומן בישראל, אליה עוברת מארי כמהגרת עבודה.
בחלק הראשון, מאבדת מארי את ארוסה, שני אחיה ואביה במלחמה. הסיפור קולח והמלחמה איומה. אך מה, תוהה הקורא, התווסף לו בתום קריאת החלק הזה מלבד המסקנה הבנאלית כי "אין לאנושות עתיד בלי סובלנות ודו-קיום", כפי שאומרת לגיבורה אמו של ארוסה המת. קרן מספרת קלת עט והקריאה כאמור קולחת, אך אין בתיאוריה את אותה פלסטיות עזה, שהופכת לעיתים סיפורי מלחמה למשמעותיים בהמחישם את זוועותיה, גם בלי שהם מנסחים רעיון חדש. עם זאת, אם הפרויקט של הספרות הוא, בחלקו, לעורר בנו אמפטיה לאחרים, כלומר סוג של סקרנות משודרגת, סקרנות בעלת פן מוסרי, הרי שקרן מעניקה נפח אנושי מסוים לעובדת זרה, דמות שמקבילותיה בחיים זוכות לעניין מועט מצד הישראלים.
נקודה שמובילה לחלק השני של הרומן. החלק של המפגש עם הארץ מעניין בהתחלה באופן נרקיסיסטי: איך מארי רואה אותנו? אלה שינויים עוברים עליה בארץ בגללנו? אלא שקרן אינה מספקת את הצורך הנרקיסיסטי המוזכר, אינה מגלה לנו משהו חדש על עצמנו. חלף זאת בונה קרן את המתח והעניין בחלק השני סביב סוגיית האפשרות שמארי היא בעצם יהודייה. אם בחלק הראשון העניין (המוגבל) שלנו נבע מתיאור מוראות המלחמה, בחלק השני הסופרת מלבה את ציפיותינו לגילוי הסוד הנורא מעברה של משפחתה של מארי, החותרת לגילוי הסוד הזה משל היא אדיפוס שחותר לאמת במחיר שפיותו. החלק הזה, לפיכך, נחווה כשרירותי. כאילו מדורת הסיפור איימה לכבות תחת ידיה של הסופרת, גיבורתה התרחקה הרי מאש המלחמה, והיא ממהרת לזרוק לאש זרדים מכל הבא ליד: ממציאה למארי מוצא יהודי אפשרי, או עבר משפחתי אפל, משתף פעולה עם הנאצים.
אין הכרח בהתפתחות הסיפור הזה, אין השתלשלות טבעית, אין הצבת נתונים וראייה איך הם מתפתחים לפי חוקיות מסוימת הטבועה בהם. השרירותיות הזו מגיעה לשיאה, נחשפת, בהתפרצות טלנובלית, לקראת סופו של הרומן. אז נטרפים כל הקלפים, כמו שאומרים. מאחורי החזות של הרומן "הרציני" ו"המיושב" פורץ פתאום השד המלודרמטי. ההתפרצות הזו קומית למדי, בלי להתכוון להיות כזו. הנה, שפטו בעצמכם: "ובכן, זה היה סיכום הביניים של חיי: אמי היא לא אמי. אמא של ארוסי המת היא אמי. אבי הביולוגי מת ואבי החורג חי. ארוסי המת היה מאומץ, שאם לא כן הייתי מאורסת לאחי. הוא לא ידע שהוא מאומץ, לא ידע שאמו המאמצת ילדה אותי ולא ידע על קיומו של בן-דודו המאומץ, שהפך לאחר מותו לאהובי בתיווכם החשאי של אמי הביולוגית, חצי-אחותה הרבנית והמעביד הזקן שלי שלתקופה קצרה היה החבר של אמי הביולוגית ושטובתי תמיד עמדה לנגד עיניו".
ב
פרוזה טובה פולשת לארץ לא נודעת. "אוונגרד" – מילולית: החלוץ לפני המחנה – הוא מטפורה מרחבית-אופקית לחובה של האמנות לחדור למרחב-העמוק, או מטפורה מרחבית לזמן, לחובה של האמנות לחדש. משבר האוונגרד נובע, בין השאר, מכך שמאמצע המאה ה-20 הלכה ורווחה התחושה שמעמקי הנפש נחשפו כליל ואילו הסגנונות האמנותיים מוצו. המעמקים אינם מבטיחים את אותה ציפייה-חרדה של מי שיורד אט אט במדרגות באר חשוכה ובידו אוחז נר רועד שלאורו נחשפים צללים רוטטים וציורי קיר מסתוריים. זה אחד ההסברים לפנייה של התרבות לפני-השטח ושל הספרות לסקרנות לא מחויבת לתרבויות זרות ("רודף העפיפונים", נניח). ה"אוונגרד", כביכול, חדל להיות מטפורה, והפך לפלישה תיירותית גרידא.
מבקר חופשי 
תגובות
גלסנר ערב טוב.
כמי שהתמודד בזמנו עם השילוב הנחרץ הזה של סיפורת טריוויאלית
ואינציסט (סגנון "פרחים בעליית הגג") – אז עוד הודפסו ספריה
של ר"ק בבתי הוצאה קאנוניים,שאלתי היא,האם לא כדאי להפריד סוף
סוף בין תעשיית הספרים (ספריה של קרן ודומיה הם בחינת חומרי מילוי
לתעשייה זו) לבין הספרות?
האם התעלמות מוחלטת מסוג זה של חומרים (לכל היותר ראוי לציין
את משקל הנייר וסוג האות)אינה אמורה להיות נקיטת העמדה הראוייה?
האם בעצם ה ד י ו ן בסוג זה של תופעה איננו מטשטשים את קו ההפרדה הנחרץ בין ספרות לבין (לא חשוב כבר מה בדיוק)?
גם אני חטאתי בסוג זה של התייחסות,בנסיונות נואשים לנסח את סוג התופעה הגראפומאנית סימפטומאטית הלזו כמבקר,בזמנו.ממבט פרספקטיבי,אני תוהה ביני לבין עצמי,אם אין אנו מכשילים את עצמנו במו ידינו ממש,בפועל ממש ובלי הרף,בעצם קיום הדיון,ומפנה את אותה שאלה אליך.
("הקורא המתורבת יתייחס בחשד עמוק לספרים אודות ארצות רחוקות
ומקומות זרים.במקרה הטוב יסתבר שהסופרים לא ביקרו במקומות האלה
כלל ועיקר – בשים לב לעובדה שרק מסעות כאלה יובילו אותם לכתוב
איזה בוקי סריקי"
קארל קראוס)
שלום אמנון.
לגבי ברירת החומרים לביקורת הרי שזו שאלה באמת מורכבת. בחלק גדול מהמקרים, למשל זה, ניגשתי לספר בלי לדעת מה מצפה לי. לא קראתי בעבר את ספריה של הכותבת והכנתי את עצמי לכל טווח האפשרויות, מיצירת מופת עד יצירת מופת בערך שלילי.
יש גם סיבות פרוזאיות, שאתה כמבקר שבועי ודאי נתקלת בהן, והן שכשאתה ביום זה וזה בשבוע, ואתה בעיצומו של הספר שמסתמן כעת כלא-נטליה-גינצבורג-הישראלית, ולמחרת הדד ליין, זה לא מעשי להחליף כעת לספר אחר (שגם הוא אינך יודע מה ערכו).
מצטרפת לתהייתו של הקולגה המכובד שלך.
יכולת לברר עליה מעט, הרי סגנון הכתיבה הזה שלה לא נוצר מהיום. יכולת לדפדף ולדעת מה ניצב מולך. הרי כתבת על רב-מכר לא מזמן. למה צריך עוד שיבוט?
בטוח שיש היום פרוזה טובה יותר. לא יכול להיות שהמצב הוא עד כדי כך גרוע.
שאלה שנובעת מחוסר ידיעה – עד כמה צורכי היחצנות של ההוצאות מכתיבים אילו ספרים יקבלו ביקורת?
הכל נובע מזה שכשאתה כותב על ספרים מורכבים וטובים אני כל-נהנית לקרוא.
אירנה
כמה מילים בזכות ביקורות שליליות: ביקורת שלילית יכולה להועיל לסופר המבוקר – בין אם יקבלה בין אם יחשוב עליה וידחה אותה במודע ; ביקורת שלילית מאפשרת למבקר לתחום את "גבולות הגזרה" של הספרות הטובה בעיניו. אם נשים לב, הרי שהרבה שיטות מחשבה צמחו כתוצאה מעימות עם שיטת מחשבה דומיננטית שבוקרה על ידן (קירקגור כתגובה להגל, למשל, אם להיאחז בגדולי-גדולים); ביקורת שלילית מאפשרת גם לקוראים לחוש בחדות את "גבולות הגזרה" של הספרות הטובה בעיניהם, מתוך עימות או קבלה של עמדת המבקר. זאת, להוציא את השיקולים שכתבתי לעיל בתגובתי הקודמת.
לאריק שלום,
לדעתי הצנועה הגישה הנכונה היא משהו בין דעתו של אמנון נבות ודרכך, ואסביר.
גישתו של אמנון נבות היא קיצונית, מה אם כותב שהיה גרוע או בוסרי בשלב מסוים בכתיבתו השתפר והבשיל עם הזמן (כדוגמא אביא ממוסיקה, להקת "הדלתות" הבשילה למעשה רק בתקליטה האחרון "אשת ל"א"=(לוס-אנג'לס)), האם בגלל זה יש להתעלם מעתה ועד עולם מכתיבתו? התשובה ברורה. וכן, איך ידע המבקר אם ספר זה טוב או רע? בדיקה מסוימת נצרכת. מצד שני לקרוא כל ספר קלוקל אך ורק על מנת לברור את הפנינים מהאבנים הוא יפה להלכה אך אינו מעשי.
לטעמי, וכתבתי לך זאת לפני חודש, על מבקר טוב לרכוש המיומנות לתהות על קנקנו של ספר מעלעול בו, משל למבקר מסעדות הטועם מן המנות במסעדה והרי אין הוא מסוגל לטעום/אכול את כל המנות הנמצאות בתפריט (אפילו יבוא עם עזר כנגדו). אחרי שהספר עבר את הסינון הראשוני יש לקוראו במלואו (כאן משל מבקר המסעדות אינו תקף יותר :)). אני עצמי מצאתי בדרך זו את "יום קרוש ומקולל" – מבחר סיפורים של אליהו מיידנק (סופר מתקופת התחיה, שלא הכרתיו) לפני קרוב לשנה; הספר שכב בחנות שנים רבות (יצא לאור ב-2002) ועצם שכיבתו שם תקופה ארוכה כל כך מעידה על קוני אותה חנות.
ומשהו קטן בנוגע לביקורתך על הספר. התכסיס של הסוד הנורא השמור לסוף הספר או לפרק הבא, הוא זול ואופייני לספרות נוער, ספרות בלשית גרועה, או ספרות רעה סתם ובד"כ, כמו גם בספר שביקרת, מתגלה כמרמה לשדל את הקורא להמשיך ולקרוא אעפ"י שההמשך אינו ראוי לקריאה. תכסיס זה מזכיר קטע מ-"החייל האמיץ שוויק", ששם אישה צעירה מגיעה לווידוי אצל הכומר ואומרת לו שיש לה סוד גדול על משהו שהיא עושה במיטתה בלילות, והיא רוצה להתוודות עליו לגול אבן מליבה. הכומר מתחיל להזיל ריר כשהוא שומע זאת, ואומר לה:" בתי אמרי את כל אשר על ליבך, שום דבר אינו גרוע כל כך שאין לו מחילה". הבחורה מתחילה לספר, מהססת, קטעים קטעים והכומר, מלא התאווה, משדלה ומעודדה להמשיך כל פעם מחדש, עד שלבסוף מתברר שכל הסוד הנורא היה, שהבחורה בהיותה ערומה במיטתה הייתה מנקה את הלכלוך בין אצבעות רגליה.
רמי
מעניין,
באחת ממסותיה כותבת אדריין ריץ' כי כתיבת שירים על מקומות זרים ואקזוטיים חשודה מראש.
בין השאר, לפי תחושתה, הדבר נובע מאי-יכולתו של הכותב להתבונן היטב ב"כאן", ב"עכשיו" וב"חשוב".
אני רוצה לחדד אולי את מה שעולה פה בין התגובות (אם אני מבינה אותן נכון) –
אם כבר לכתוב ביקורת לא טובה, אנחנו צריכות אותך בשביל ביקורת לא טובה על אורלי קסטל בלום, על אתגר קרת, על חנוך לווין, כי שם יש, לך כמבקר, ואף לנו כקוראות, אתגר אינטלקטואלי. זה מורגש בכתיבה שלך, שם אתה במיטבך. בשביל ביקורת לא טובה על מיכל שלו יש לנו את עצמנו.