1. חברת הצריכה לפי דניאל בל וז'אן בודריאר, אמריקאי וצרפתי, מדגימה את ההבדל בין שתי המסורות הלאומיות הללו:
בל, ב – "The cultural contradictions of capitalism", מ-1976, מדבר על מעבר מכלכלה של צרכים (needs) לכלכלה של תשוקות (wants). בחברת הצריכה, לכן, אי אפשר להגיע אף פעם לרווייה, אי אפשר להגיע לסיפוק, כי טבען הפסיכולוגי של התשוקות הוא שאי אפשר להשביען.
בודריאר, ב"חברת הצריכה", מ-1970, מדבר גם הוא על המעבר מכלכלה של "צרכים" ל"חברת הצריכה", וגם הוא מדבר על חוסר היכולת להגיע לסיפוק בסוג החברה החדש שהתפתח במערב. אבל הסיבה שהוא נותן שונה מאד: בודריאר מדבר על מעבר מצרכים לכלכלה סטרוקטורלית, בה כל אובייקט צריכה יוצר "הבדל" וגיוון נוסף, ובזה ערכו. אם בעידן הקפיטליסטי המוקדם הערכים ניתנים לחלוקה, כפי שמרקס ניתח אותם, ל"ערך שימוש" ו"ערך חליפין" – השולחן משמש לכתיבה אך גם ניתן למכור אותו בשוק הפשפשים במאתיים שקל – הרי שב"חברת הצריכה" לשולחן נוסף ערך סימון (השולחן החום העתיק כמסמן מסורת או טעם טוב, השולחן הפונקציונלי כמסמן "ניקיון", קורקטיות ויצרנות וכן הלאה). היכולת ליצירת הבדל היא דבר אינסופי – ולכן היכולת להגיע לסיפוק אינה קיימת.
בקליפת אגוז, זה ההבדל בין המסורת האינטלקטואלית האמריקאית לזו הצרפתית. האמריקאים מדברים על סובייקט ועל הפסיכולוגיה שלו, הצרפתים לא מאמינים בפסיכולוגיה האינדיבידואלית ולא בסובייקט, אלא במערכת, בסטרוקטורה, בחברה או אף במה שמעבר לחברה, במערכת דמויות שפה, שבתוכה הסובייקט מבקש ליצור לו מקום ביחס לאחרים . האמריקאים מדברים על תשוקה קונקרטית ומילויה הרגעי, הצרפתים מדברים על תשוקה ל"הבדל". אצל בל, הצרכן מקיים יחס ישיר עם המוצר הנצרך; אצל בודריאר, הצרכן מקיים יחס עם הצרכנים האחרים באמצעות המוצר הנצרך.
1א. סינתזה עתידית תמזג גם בין בודריאר לספרו של האמריקאי כריסטופר לאש, "The Culture of Narcissim", מ-1978, זאת כיוון ש"הערך הסטרוקטוראלי" עליו מדבר בודריאר ניתן להמשגה כתופעה נרקיסיסטית: השולחן אינו רק בעל ערך כחפץ עליו אני כותב או אותו אני מוכר בשוק הפשפשים. השולחן מקבל ערך מההבדל, כלומר מהרושם שהוא יוצר על אחרים. הנרקיסיזם הוא תלות באימפקט שהאישיות של הנרקיסיסט עושה על סביבתה, כך שיש הלימה בין התיאוריות.
2. שתי המסורות הגדולות הללו, וזו הייתה דוגמה זעירה, מאפשרות הבנה טובה של החברה העכשווית. את בל ואת בודריאר המוקדם חובה לתרגם לעברית.
הבעייה במסורת הצרפתית היא שבשלב מסוים, כפי שבודריאר עצמו טען בהקשר אחר, התיאוריות שלה נהיו "תיאוריות צפות", שלא מתקשרות עם מציאות קונקרטית (בתירוץ, כך בודריאר וגם פוקו כמדומני, שאין אחת כזו). התוצאה היא דרגת הפשטה ומורכבות גוברת והולכת. התיאוריות הצרפתיות מתקשרות בינן לבין עצמן אך עזבו את כדור הארץ שלנו.
כפי שציינתי לא מזמן, הנקודה החשובה ביותר אולי לגבי וולבק, הרדיקלית ביחס לדור שקדם לו בצרפת, הינה שוולבק הוא סופר ולא אינטלקטואל. היותו סופר מחייבת אותו להיות דאון טו ארט'. הוא אינו יכול לשגות בתיאוריות, כמו שקרה לבודריאר. הרי בודריאר בהמשך הקריירה שלו טען שסקס כבר לא קיים, יש רק סימולאקרה של סקס בעולם העכשווי. להשקפה כזו הגיבורים של וולבק מתייחסים בבוז מוצדק. מול המתוחכמות התיאורטית של בודריאר או פוקו ביחס לסקס הם מציגים אוטוריטה משלהם: האוטוריטה של הסבל.
סקס קיים, כי סבל מהיעדר סקס, או מדירוג חברתי סקסואלי נמוך – קיים.
3. וזה, בעצם, גם הבדל שלא נותנים עליו את הדעת בין התיאורטיקנים הצרפתיים של שנות הששים (דרידה, פוקו, דלז, בארת, לאקאן, בודריאר, ליוטאר ועוד) לבין דורם של סארטר וקאמי שהם תיעבו או ביטלו כל כך. סארטר היה פילוסוף אבל סארטר היה גם סופר. בעוד שאיש מההוגים של שנות הששים לא היה סופר. אף לא אחד. בצד הברק של חלקם, זו בדיוק נקודת התורפה שלהם: סופר (לא כל סופר, אבל בהכללה) מוכרח לעגן את התיאוריות במציאות קונקרטית. הוא לא יכול להתנתק מהמציאות ולנסח תיאוריה מבריקה אך לא רלוונטית. דרידה, פוקו ודלז לא שונים מסארטר רק בגלל שהם זנחו את הפנומנולוגיה, האקזיסטנציאליזם, הדיאלקטיקה, הגל, הסובייקט וכו' לטובת סטרוקטורליזם ופוסט-סטרוקטורליזם. הם שונים מסארטר גם בכך שהוא סופר והם לא.
4. את השימוש הפוליטי בספרות בעשורים האחרונים, המושפע מפוקו בין השאר (למשל אדוארד סעיד), צריך להבין לא רק כמהלך "רדיקלי", אלא כמהלך נואש. לשימוש הפוליטי הזה קדמה תחושת ריקון התוכן של האמנות. מה שכונה "התרבות הגבוהה" איבד מהמוגדרות שלו. מה זו "תרבות גבוהה"? למה היא נחוצה?
זה לא מהלך רדיקלי אלא מהלך נואש ואפילו ניסיון הצלה במסווה של ביקורת, ניסיון הענקת תוכן למה שלא מבינים יותר מה תוכנו ומה עיקרו. איננו יודעים מה הצורך בפלובר, אז לפחות נראה צורך אחד שיש בו: ההדגמה שהוא נותן לאוריינטליזם.
זו הסיבה שאני לא מעריך במיוחד ביקורת פוליטית על ספרות. היא בנויה על הדחקה והכחשה, חוסר אומץ, התעלמות מהסוגיה הבוערת יותר לכל מי שעוסק בספרות והיא מה זו ספרות? למה היא טובה?
מי שמדגים טוב יותר מכולם את הריקון הזה של התוכן באמנות ובספרות הוא בורדייה. בניתוחים האנטי אינטלקטואליים שלו (כך מכנה אותו בביקורת ובצדק ג'יימסון:"אנטי-אינטלקטואלי")ואנטי אמנותיים. האמנות לפי בורדייה היא דבר ריק, רק שדה של אפשרות למשחקי כוח.
המושג "הון סימבולי" מבטא את המיזוג בין האמנות לשדה הכלכלי. האמנות איבדה את המובחנות שלה בחברה ונספחת לקפיטליזם ולתחרות הכלליים.
בורדייה הוא הוגה שיש להתגבר עליו.
מבקר חופשי 
תגובות
טענות חשובות ביותר, אבל אני חש שאתה רק נסוג מפוסט-סטרקטוראליזם לסוג של מודרניזם זעפני.
זאת אומרת, הפוסט מודרניזם תמיד אהב לחשוף מערכות המתיימרות להיות אמיתות, כשקרים אבל הוא בד"כ לא ניסה לתת אלטרנטיבות. בתסכול שלך נגד הטענות הללו אתה לא מנסה לחלץ תובנות בונות (כמעט אמרתי פוזטיביסטיות)מהן, אלא אתה רק חוזר לאמירות מודרנסטיות ריקות.
גדי,
לפרוטוקול: אינני מודרניסט. אבל אני מבין את הערתך, נדמה לי.
אני חושב שניסיון לנתח ולהגדיר מצב מסוים הוא משחרר מעצם טיבו (אם הוא מדויק), הוא מאפשר להפריד בעדינות את עצמך מהמצב הזה, לקלף אותו ממך לכל הפחות במישור התודעתי וליצור נקודה ארכימדית אלמנטרית לכל ניסיון תיקון. כך שגם אם אני לא מציע הצעות קונקרטיות, אני מרגיש שבחיפוש שלי אחר הגדרה מדויקת ככל האפשר של המציאות שנזרקתי לתוכה אני מצליח מעט לשחרר את עצמי ממנה, כמו שחרור קטן של עניבה חונקת.
כרגיל, מעשיר ומרתק. תודה.
בעניין השפעת האינטרנט על ההון הסימבולי וכלכלת התשוקות – האם האינטרנט לא טרף במידת-מה את כל הקלפים מחדש?
למשל, לפני רגע טיילתי באתר המציג צילומים של מיכל חלבין. אמנם הצילום אינו מצוי ברשותי/בבעלותי כחפץ ממשי, אבל יש לי גישה מלאה להיטל מסויים שלו, וירטואלי. איני צריכה לגשת למוזיאון או לגלריה כדי לצפות בצילומים הללו, וממילא גם אם יקנה אותם אספן אמנות עשיר ויציג אותם רק במתחם האחוזה שלו זה לא יפריע לי להנות מהדימוי ששוחרר לציבור באמצעות האינטרנט. כלומר, אם בסקאלה של הון סימבולי הקשור ליצירת אמנות מסויימת, נדמיין קצה אחד שמייצג את הערך הכלכלי שלה ובקצה האחר של הסקלה את הערך התרבותי שלה, האם האינטרנט לא הזיז את האובייקט האמנותי על הסקאלה הזאת קרוב יותר לקצה הכלכלי והרחיק אותו מהקצה התרבותי?
(כחפץ בעולם, לא כדימוי).
נדמה לי שהתשובה לשאלה הזו מחזירה אותנו לראשית הדיון שלך, על שתי המסורות – האמריקאי, שמקיים יחס ישיר עם החפץ, יסתפק ב'בעלות' וירטואלית; בעוד הצרפתי חייב להציג את החפץ לראווה כדי להגיע לסיפוק, ולכן הבעלות הוירטואלית אינה מזיזה לו.
היי מירי,
אתייחס לטענות השונות שלך בנפרד.
האינטרנט לא יכול לענות על הצורך ב"הבדל" כיוון שהוא פתוח לכולם. לכן, לפי התפיסה שמוצרי הצריכה יוצרים "הבדל" בין הצרכנים, וזה מקור ההשתוקקות אליהם, האינטרנט (בניגוד ל"חומרה", למחשב של אפל, נניח) אינו מוצר צריכה במובן הזה. כיוון שלכולם נגיש הדימוי הרי שערכו כמבדיל אינו קיים ובניגוד לכך לכן האספן הקונקרטי מרוויח מנגישותו האקסלוסיבית לחפץ הקונקרטי. הדמוקרטיה של האינטרנט אולי מעט מחלישה את זה.
את הערתך לגבי הסקאלה בין התרבות לכלכלה לא הבנתי ואולי תרחיבי עליה?
ולגבי ההערה השלישית הרי שגם לפי בל לא תספיק לבן אדם בעלות וירטואלית כיוון שהוא מדבר על מילוי תשוקה. התשוקה אינה אסתטית, "לראותה בלבד". התשוקה יכולה להיות קונקרטית: תשוקה ליוגורט בטעם דובדבנים-תפוח או לבעלות על אייפון חדש ונוצץ, או תשוקה בקניית דבר יקר ערך שיוצרת אנלוגיה לטנטית בין היוקרה של הדבר ליוקרה של האדם הרוכש אותו.
אולי זה קושר להסתייגות קליפת האגוז, אבל לגבי בארת קשה לומר שהוא לא עסק במציאות. הוא ניתח את חיי היומיום ללא הרף. החלקים התיאורטים שלו היו אכן מופשטים (אולי מדי), אבל הוא הותיר אחריו ניתוחים פרקטיים עד מאוד, ב'מיתולוגיות', למשל, אבל גם בספרים אחרים. ועם זאת, היה בו משהו אנטי-ספרותי, לא? משהו שבסופו של דבר ראה את הספרות יותר כמיתוס בורגני (או משהו כזה), ופחות כאומנות. חבל שהוא לא ניסה לכתוב פרוזה. אולי הוא היה משנה את דעתו? מעניין לנסות לדמיין את הפרוזה של מבקרי/חוקרי הספרות שלא כתבו. בארת. באחטין. דן מירון. מנחם פרי. בטח היו/יש להם מגירות (לבארת יש כמובן עמוקות, אבל זה תמיד משהו אוטוביוגרפי מדי בשביל לעשות ממנו רומן). מה יש שם, במגירות הנעולות של אותם אנשים המקדישים את חייהם לחקר הספרות אבל נמנעים לכתוב ולו ספר אחד?
שלום עידו,
הערתך לגבי בארת נכונה. והוא אגב מקור השפעה חשוב על בודריאר, שכפי שאני טוען הוא, כלומר בודריאר, הפוסט-סטרוקטורליסט המעניין ביותר כיוון שהוא הקונקרטי ביותר (וקשוב גם לזירה האמריקאית; לא מזמן קראתי טקטסט שלו משנות התשעים בו הוא מצטט את סול בלו, לכאורה עולמות שאינם רגילים להיפגש). אבל "מיתולוגיות" הוא מ-1957 ונדמה לי, וזה שווה בדיקה, שיש דרגת הפשטה גוברת והולכת בכתיבה של בארת. "העונג שבטקסט" הוא טקסט כזה.
לגבי תפיסתו של בארת את הספרות הרי שהיא מודרניסטית ואנטי-רפרנציאלית ביסודה (כלומר, שוב, התרחקות, צרפתית מאד, מכל מה שמדיף קומונ-סנס או ניסיון להתייחס לעולם הקונקרטי), וסובלת מפטישיזם לשוני מדורניסטי-פוסטסטרוקטורליסטי (כי כפי שמעירים חוקרים שונים, בנקודה הזו, בפטישיזם הלשוני, הפ"ס אינו פוסטמודרני)
אריק,
טור משובח במיוחד. תודה גם על חומר עזר שנזקקתי לו : )
תודה יריב. ובהצלחה!