הסיפורים היפים והרגישים בעיקרם שמופיעים ב"תמונות מחיי הכפר" מתרחשים בתל אילן, כפר פסטורלי בן כמאה שנים בהרי מנשה, שתושביו המקוריים עסקו בחקלאות וכעת הוא הפך לנדל"ן קורץ, "ממש פרובנס". הסיפורים מציגים ריאליזם יומיומי שאליו פורצים מסתורין ואימה, שלעיתים אולי אינם אלא פרי הזיותיהם של התושבים בכפר. בסיפור אחד, "יורשים", אריה צלניק, תושב הכפר, פוגש טיפוס חלקלק, שמכריז שהוא קרובו. האם האיש משקר? ואם כך נדמה לצלניק, מדוע הוא נכנע לפולש הזר? הכניעה המשונה של צלניק יוצרת רטט אימה אצל הקורא. ומה פשר החפירות, בסיפור "חופרים", ששומעים "מי שהיה חבר הכנסת פסח קדם" והסטודנט הערבי עאדל בלילות? האם מנסה הערבי למוטט את הבית, כפי שחושד קדם? ואם כן, מדוע גם עאדל שומע קולות חפירה? והאם ד"ר גילי שטיינר, מהסיפור "קרובים", רופאת הכפר, המחכה לאחיינה האהוב שהיה אמור להגיע באוטובוס האחרון, מודאגת בצדק מאי-הגעתו, או שהזתה את הבטחתו לבוא לבקרה? בצד סמליות שקופה (החתירה תחת יסודות הבית, הסטודנט הערבי האינטלקטואל) יש בסיפורים הרבה יופי, תחכום ספרותי ורגש חי. כמה דוגמאות: ההחלטה להותיר את חלק מהסיפורים לא-סגורים המוסיפה למסתורין המצטבר; הרגישות העילאית של הסופר לפריצתו של הייאוש לתוך היומיומי (למשל, בסיפור "שרים", בו מתוארת התאבדות חסרת שחר לכאורה של נער); אפיון דמות בקווים דקים ועקביים (למשל, אובססיביות קלה של אחת הדמויות שבה וצצה לאורך סיפורה).
הספר הזה, כשהוא לעצמו וגם בסגירת המעגל המעניינת שבו עם ספרו הראשון של עוז, מ – 1965, "ארצות התן" (המתרחש בקיבוץ מבודד), מעלה בקוראו כמה הרהורים על יצירתו של עמוס עוז ועל הספרות הישראלית, שהוא אחד מסמליה הלא-רבים המובהקים. במסה מזהירה בשנות השבעים, כתב עמוס עוז על האפקטיביות של הסופר, שמתגלה דווקא בימים של ספקות וצל כבד שנטוי פתאום מעל חברה או תרבות מסוימת. תל אילן הוא מושב בשקיעה, שמבטא תרבות בשקיעה, תרבות תנועת העבודה וההתיישבות העובדת, שעוז הוא סופרהּ. "במהרה לא יישאר בכל תל אילן אף לא בית אחד מימי המתיישבים הראשונים", מהרהר סוחר נדל"ן מקומי, שמבקר בבית שמכונה "החורבה", בסיפור "אבודים", בו הוא מסייר בליווייה של צעירה מסתורית, צאצאית המייסדים, שספק בהיתול מאיימת לכולאו לנצח במרתף הבית. בישראל, "באור התכלת העזה", מתגלה סוף סוף אטמוספרה אפלה, כמעט גותית או פוקנרית; תל אילן השוקע, בן המאה, כפי שחוזר הספר ומדגיש, מאפשר לסופר לצאת אל האור כמי שחושף את החושך ומכשף את השבט.
אבל באיזה שבט מדובר? לפני כמה חודשים, סמוך לבחירות (שבהן הודיע עוז על תמיכתו במפלגה חדשה-ישנה), אמר עורך הדין דובי וייסגלס, במין היגיון ישר של סוחר סוסים, "כמה קוראים יש כבר לעמוס עוז? חמש מאות אלף מקסימום". וייסגלס, איש האליטה הטכנוקרטית-ליברלית, ביקש לכמת ולמזער את האוטוריטה של איש האליטה הספרותית-סוציאליסטית. אבל יש נקודה בדבריו. את מקום התרבות והחברה השוקעות, שמייצג תל אילן, לא ממלא הריק. ישראל אחרת מתדפקת על דלתות המושב, ישראל צרכנית, "רוחנית", תאגידית, גלובאליסטית, המומת טכנולוגיה ותקשורת המונים: "בשבתות מלאו סמטאות הכפר עשרות מכוניות (…) צבאו על הדלפקים לגבינות ביתיות ועל דוכני התבלינים ועל יקבי הבוטיק הקטנים, על חצרות המשקים שבהן מכרו רהיטים הודיים". את הישראליות הזו עמוס עוז לא מעוניין, ואולי אינו יכול, לתאר. יש מן הסמליות בהסגרת האנכרוניזם שמתגלה בכמה סיפורים כאן, בהם מחפשות הדמויות אישה את רעותה, והסופר, שנזכר שצריך להסביר למה הן פשוט לא מתקשרות, מאפשר לסיפורים להתרחש על ידי הדגשת שכחת הסלולארי (הסלולארי נשכח בעמוד 37 ובעמוד 114).
וכך נוצר פרדוקס: הסופר הישראלי הייצוגי ביותר אינו חולש על ההוויה הישראלית הדינמית והפרובלמאטית ביותר של תקופתנו. בקיצור: תל אילן אינה מכירה את נווה אילן (היכן שמוקם בית "האח הגדול"). למעשה, ייצוגיותו החריגה של עמוס עוז נובעת (נוסף על כישרונו הגדול ותפקידו החברתי עבור סקטור מסוים) בדיוק מההיגיון של נווה אילן ולא של תל אילן. "שיטת הכוכבים", שישראל הניאו-ליברלית התמסרה לה משנות השמונים ואילך, ולפיה המצליחים נהיים מצליחים יותר; היגיון הסלבריטאות, ההיגיון "הכלכלי" של השקעה לא הוגנת במופרז של תשומת-הלב – לא פסחו על הספרות העברית.
ועם כל זאת, הביקורת הזו אל לה לטשטש את סגולותיו של הספר הנדון. הספר הזה הוא אתגר למבקר, תחושה שיש מה לפענח ולפצח בו, ועל כמה ספרים שרואים אור בארץ אני יכול לומר זאת?
מבקר חופשי 
תגובות
תודה אריק גלסנר. אשמח לקרוא עוד דברים שלך על הספר הזה, שזה עתה קראתי.