פורסם בעיתון "מקור ראשון" ב – 2006 

"טיול", של המסאי האמריקאי הקלאסי הנרי דייויד תורו ("כרמל", תרגום: סיגל אדלר), שנכתב ב – 1862, הוא מסה נלהבת בזכות ההליכה בטבע וההתבודדות. למרות ההתלהבות שהמסה הזו משרה לפרקים על הקורא היא חד-רעיונית, אינה מתפתחת ודלה בבשר (ייתכן שגדולתה נעוצה בשפה ואינה עוברת לעברית). עיקר העניין שהיא עוררה בי הוא תרבותי-כללי ונעוץ בהיותה אמריקאית כל כך.

תורו מדבר בשבח ההליכה בטבע: "סבורני שאיני יכול לשמר את בריאותי ואת כוחות נפשי, אלא אם כן אני מבלה לפחות ארבע שעות ביום – ובדרך כלל יותר – בשיטוט ביערות ועל פני גבעות ושדות, חופשי לחלוטין מכל מחויבות ארצית" (עמ' 21). ההליכה שהוא מצדד בה, מדגיש תורו, "אין בה שום דבר שקרוב למה שמכונה התעמלות" (עמ' 24).

נראה ששני יסודות קרובים אך שונים מעורבים בתשוקת ההליכה של תורו: רצון בהתבודדות (בכך הוא מזכיר את ר' נחמן) ושאיפת התרחקות מציוויליזציה. "אני שמח לגלות כמה קטן הוא המקום שתופסים בנוף האדם וענייניו – הכנסייה, המדינה ובית הספר, העסקים והמסחר, התעשייה והחקלאות, ואפילו הפוליטיקה, המרתיעה מכולם" (עמ' 29).

כמה יסודות אמריקאיים מאד מבטא תורו במסה הכמעט-סכיזואידית הזו: אינדיבידואליזם קיצוני וחשדנות לגבי התארגנויות חברתיות. מרתק לראות איך תורו מבטא, במפורש-למחצה, את ההרפתקה האמריקנית כ"טיול" גדול בכיוון מערב, שמטרתו התרחקות מהציביליזציה האירופאית: "כשאני יוצא מהבית לטיול, ועדיין איני בטוח לאן אשים פעמי (…) אני מגלה – מוזר ושיגיוני ככל שנראה הדבר – שבסופו של דבר ממילא בחירתי הבלתי נמנעת היא לפנות לדרום-מערב (…) כיוון הליכתי צריך להיות אורגון, ולא אירופה. וזהו כיוון תנועתה של האומה, ואפשר לומר שהאנושות אף היא מתקדמת ממזרח למערב (…) אנחנו פונים מזרחה כדי לרדת לעומקה של ההיסטוריה, לחקור את יצירות האמנות והספרות ולהתחקות אחר עקבות הגזע האנושי; אנחנו פונים מערבה כאילו היה העתיד, ברוח הרפתקנית ונועזת" (עמ' 37-38). מרחבי המערב מאפשרים להתנתק מכבלי הציביליזציה האירופאית העתיקה בד בבד עם האפשרות לחיות חיים אינדיבידואליים.

כל מה שרענן וקוסם (התחדשות תרבותית; אינדיבידואליזם) וכל מה שמפחיד (אותו אינדיבידואליזם שהופך לאטומיזציה ולאדישות חברתית; אותה התחדשות שהופכת ל"שכחה" תרבותית, שמאפיינת את תרבות ההמונים האמריקאית) בתרבות האמריקאית במסה אחת.

פורסם ב"מקור ראשון" ב – 2006

סופרים על סופרים

אני רוצה לדבר קצת על רומנים, שהדמויות המרכזיות בהם הן אנשי ספרות.

בעשורים האחרונים בעולם, ובשנים האחרונות גם בארץ, מתרבות היצירות מהסוג הזה. הסיבות לכך מגוונות אך שתיים בולטות. הראשונה: העולם הפך להיות מקום מורכב מדי מכדי שתודעה ספרותית בודדה תוכל להשתלט עליו. גודלה המפחיד של המשימה יוצר נסיגה אל המוכר והודאי לסופר, אל עולם הספרות. השנייה: הערעור על מקומה ותפקידה של הספרות במצב הפוסט-מודרני מחייב חשבון נפש והתבוננות פנימית.

יש סופרים וקוראים שמוצאים טעם לפגם בז'אנר: היעדר של דמיון ונוכחות של נרקיסיזם שמביאים סופר לעסוק במה שמוכר ומיידי לו. גם אם יש להצטער, ויש להצטער, על מיעוט היצירות "הנקיות" מאנשי ספרות, הרי שכמה מהיצירות הזרות והישראליות המעניינות של השנים האחרונות העמידו במרכזן דמויות של סופרים. 

כי, לפעמים, דווקא העיסוק הנרקיסיסטי בעולם שמוכר לכותב מניב יצירות בעלות עומק ואותנטיות שאינם מצויים כשהוא בורא לו עולם "נקי" מנוכחותו. ודוגמה מצוינת לזה היא הרומן המצוין, המצחיק והנורא (במובן החיובי) של צ'ק קינדר: "יורחי הדבש" (תרגום לא מוצלח ל – Honeymooners), שיצא לא מזמן ב"עם עובד".

ולמה זו דוגמה מצוינת? כי הספר של קינדר, שמעמיד במרכזו שני סופרים אמריקאיים מתחילים בשנות השבעים, מבסס את דמותו של אחד מהם, כפי שניתן להסיק, על דמותו של ריימונד קארבר המנוח, שקינדר היה חברו.

אני מעריך אך לא אוהב את קארבר (שאמנם לא קראתי את כל יצירתו) והספר הזה ממחיש לי מצוין למה. קארבר התמקד בדמויות קטנות החיות בשולי החברה, דמויות עגמומיות, "צ'כוביות". בגלל שרצה לכתוב ריאליזם "נקי" מספרותיות לא העניק לדמויותיו את מה שהעסיק אותו עצמו: הרצון להיות סופר גדול. אבל ההשמטה הזו, ההשמטה גם של תכונות אנלוגיות לשאיפה הספרותית שלו-עצמו, גזלה מדמויותיו אופק רוחני, אפילו מטאפיסי. איך אומרת לראלף – בן דמותו ברומן של קארבר – אשתו אליס אן: "אתה לא נותן לדמיון שלך לשאוף אל המסתורין העמוקים של העולם המצועף הזה. בגלל זה הסיפורים שלך מספרים על אנשים חסרי צבע שמתעסקים בחיים הארציים וחסרי הצבע שלהם. אין ממד רוחני בסיפורים שלך, ראלף" (עמ' 156).

צודקת. וזאת חשוב לדעת: ההפך מריאליזם "קצוץ כנפיים", "פוטוגרפי" (בלשונו האירונית של ברנר), אינו "ריאליזם פנטסטי", אינה מיסטיקה תלושה, או בריאת עולם מרהיב, מתקתק ושקרי. לא. המשימה הנעלה של הריאליזם בימינו היא החזרת הקסם, העומק והריבוד לעולם השטוח שלנו, ללא הוקוס פוקוס ומעשי להטים, אלא על פי החוקיות של העולם כפי שאנו מכירים אותו.

דווקא בגלל שקינדר בחר לכתוב רומן על סופרים הוא הצליח לשלב בחייהם הממשיים את תשוקותיהם המטאפיסיות של צמד גיבוריו לחיים "בני אלמוות", הוא הצליח להעניק להם את חסד השאפתנות: "שניהם היו דמויות עתירות תעוזה, גדולות מהחיים (…) החלום המזהיר שחלקו ראלף וג'ים היה חלום התהילה" (עמ' 24). 

קינדר, בתת-הכותרת של ספרו, מכנה אותו: "סיפור עם מוסר השכל". זו אינה תת-כותרת אירונית (לא רק אירונית, אם נדייק). הרומן הזה, מצחיק מאד כאמור, הוא גם מצמרר ונורא. הוא מגולל את סיפורם של שני חברים ובנות זוגם שפשוט לא מצליחים למצוא את מקומם בעולם הזה. הם שותים יותר מדי, מסתממים עד לגועל עצמי, מנסים להיגמל ונכשלים, שרויים תדיר במצוקה כספית, לא מצליחים לשמור על יציבות באף תחום.

המחיר על התשוקות הספרותיות שמשלמות ארבע הדמויות הראשיות הוא עצום. כך מסכמת לינדזי, אחת הדמויות, את חייה: "אני תמיד אהיה מין טיפוסית ששייכת לשוליים, שלא משתלבת. אף פעם לא השתלבתי בשום מקום בחיים שלי" (עמ' 294).

חסד של אמת

יש כל מיני שיפוטים שמתקבעים להם בעולם הספרות שנוצרו משילוב של טיפשות, עצלות ורשעות. למשל, הקביעה שטולסטוי, אחרי "חזרתו בתשובה", הפך להיות סופר בינוני. שקר! ("מותו של איוואן איליץ'", "התחייה" וכו'). או שג'וזף הלר אחרי "מלכוד 22", ספרו הראשון, לא כתב יצירה שמתעלה לרמה של רומן המלחמה ההוא. שקר! "משהו קרה" ו"גולד שווה זהב" אינם פחות טובים.

"דיוקן האמן כאיש קשיש" (הוצאת "מודן"), שהלר כתב סמוך למותו (ב – 1999), הוא אמנם ספר לא שלם, אבל הקורא יוכל להתענג מאד על ההומור הממזרי, "התלמודי", של הלר, על תובנותיו החכמות והנוקבות על הזקנה, הספרות והסופר המזדקן. היצירה הפוסט-מודרנית הזו (במובן החיובי) מלאה וגדושה בהתחלות של סיפורים, בהרהורים על מלאכת היצירה ועל סופרי עבר וסופרים בני זמננו.

בהרצאה שנותן הגיבור הקשיש בספר, בן דמותו של הלר, הוא מונה רשימה ארוכה-ארוכה של סופרים שחיו חיי אומללות. מדוע זה כך? הדבר נובע: "קודם כל, ממשהו במהותו של משלח היד עצמו. שנית, מאיזו אומללות בחווייתו המוקדמת של האדם, שקדמה למשלח היד הזה. שלישית, מנטייה בילדות המוקדמת לחלום על שאיפות מוגזמות לחיים עשירים יותר מאלה שהוא חווה. רביעית, משאיפה להיות בולט". "ודאי", מסיים הלר את שיפוטו המחמיר על אחיו הסופרים, "שאנחנו מכירים המון אנשים צעירים הנתונים למצבי רוח, בחורים רחפניים, חולמניים, מהורהרים (…) דרוש אפוא דבר מה מהותי נוסף: כישרון, מתת-אל, אולי גם כורח" (עמ' 130).

פורסם בעיתון "מקור ראשון" ב – 2007

אני שמח להמליץ לכם על יצירה רבת עוצמה, שלא נתקלתי באחת כדוגמתה מזה זמן. היצירה היא "הנער שנפל מן השמיים" של קן דורנסטיין ("זמורה ביתן", בתרגומו הטוב של יצהר ורדי).

על פניו הספר הזה נראה לי מפוקפק וניגשתי לקריאתו מתוך הנחה שעד מהרה אזנח אותו לטובת רעהו הטוב ממנו. הספר – אני מהסס אם לקרוא לו "רומן", אף על פי שבוודאי זה מה שהנו – הוא "סיפור אמיתי". אחיו של המחבר והמספר, ששמו דייויד דורנסטיין, נהרג בפיגוע הטרור במטוס פאן-אֶם מעל לוקֶרבּי, סקוטלנד, ב – 1988. דייויד היה בן 25 במותו, בדרכו חזרה לארה"ב מביקור בישראל. ספרו של קן דורנסטיין הוא לכאורה, חשבתי, שילוב של ספר זיכרון ותיאור התמודדות עם שכול. בקיצור, חשבתי, יצירה ששואבת את כוחה מאירוע פרטי חריג ולכן, לכאורה, יצירה סנסציונית וחסרת עניין למי שלא הכירו את המנוח.

אולם עד מהרה, אחרי קריאת כמה עשרות עמודים, התגלתה לי הטעות שבשיפוט המהיר הזה והיצירה המפתיעה הזו נתבררה כיצירת אמנות חודרת חדרי בטן.

דייויד דורנסטיין המנוח, שגדל במשפחה יהודית-אמריקאית מהמעמד הבינוני, היה אישיות מסובכת. שאיפת חייו הייתה להיעשות לסופר, שאיפה שלא נמלאה בחייו. הוא השאיר אחריו כתבי יד רבים מספור. רבים גם האמינו שהוא שוקד על רומן גדול. במרוצת השנים שלאחר מותו החל האח, קן, לעיין בכתביו ובטיוטותיו של אחיו וניסה לשחזר את דמות עולמו הפנימי המיוסר ואת כוונותיו הספרותיות. במחברותיו של דייויד מצא קן את הציטוט הבא מהסופר הגדול תומס וולף (לא להתבלבל עם טום וולף), שראוי להביאו במלואו: "נישאתי על אשליית ההצלחה המופלאה, זו שכולנו חווים כשאנו חולמים על הספרים שנכתוב, במקום להתיישב ולכתוב אותם בפועל. עכשיו הכתה בי ההכרה הזאת והבנתי שהקדשתי את חיי ואת היושרה שלי באופן בלתי הפיך (…) ולכן עלי להחליט: להסתער עכשיו – או להיחרב" (עמ' 17). תומס וולף היה, לטעמי, גרפומן וסופר גדול (יש צירוף כזה). קן שואל את עצמו מי, בעצם, היה אחיו? האם אכן גרפומן אך סופר גדול בפוטנציה, ששירת חייו באמצע נפסקה? ואולי רק גרפומן? פעולת השחזור של קן הופכת לאובססיה. קן נפגש עם חבריו של אחיו ולבסוף אף מנהל מערכת יחסים מורכבת ומסובכת עם האקסית של אחיו. כחלק מעבודת השחזור גם נוסע קן לסקוטלנד על מנת לנסות לשחזר את הרגעים האחרונים של דייויד. החקירה האובססיבית שלו מובילה אותו לחשוף גילויים מצמררים על השניות האחרונות ממש בחייו של דייויד. הוא מגלה: "משהו מסתורי ביותר (…) מאתיים ותשעה נוסעים שרדו במשך פרק זמן קצר, אולי אפסי, לאחר שהאירוע הראשוני התרחש והם נפצעו" (עמ' 55). רגע מצמרר נוסף בשחזור הביוגרפי הוא הרגע בו מגלה קן, שאחיו עבר כנראה ניצול מיני בתור ילד על ידי נער בשכונת ילדותם.

מה הם היסודות ההופכים את היצירה הזו ליצירת אמנות גדולה?

יסוד ראשון הוא הדיון שהספר הזה מפתח, באופן מעמיק אך בצורה עקיפה וסובטילית, במקומו של האמן בחברה האמריקאית הבורגנית העכשווית. האם היה דייויד אמן גדול מוחמץ או בחור מתוסבך שלא ידע להשתלב בסדר הקפיטליסטי? בין הניירות שהשאיר אחריו דייויד נמצאות פנטזיות פרועות על גדולה ספרותית. דייויד "מצטט" את שבחי הביקורות העתידיים לספריו; הוא מתכנן להשיג הקדמה של סופר מפורסם (נורמן מיילר) לכתביו. ישנם בכתבים גם אמירות מצמררות המנבאות את מותו (בתאונת מטוס!) כדרך להשיג תהילה ספרותית: "אני באמת מתחיל להאמין", כתב דייויד, "שהדבר היחיד שעשוי להעניק משמעות למחברות האלה הוא מותי בטרם עת" (עמ' 22). בצד זה נשתמרו וידויים חזקים של דייויד על תשוקתו לספרות. חברה ללימודיו של דייויד באוניברסיטה מפכחת את קן בקשר לאחיו, "הסופר" כביכול: "אם האח שלך היה גדול מהחיים, זה כיוון שכולנו איפשרנו לו את זה, כמו שנותנים לבחורה מהפרוורים שגרה איתך בחדר במעונות לחשוב שהיא סילביה פלאת. דייויד בלט במידה רבה מעצם העובדה שהוא סירב להשתלב" (עמ' 176). אחד מהרגעים המזהירים והמרעידים בספר הוא פגישה של קן עם אחד מחבריו של אחיו, שחי בעבר עם דייויד חיים בוהמיינים בניו יורק. כעשור אחרי מותו של דייויד, הפך המנהיג הכריזמטי של להקת הרוק האזוטרית, בילי, לעו"ד מן השורה, לחוץ ואמביציוזי, שנוזף בקן על כך שלא דאג לעצמו לפרנסה ראויה והוא שוגה בהזיות אמנותיות כאחיו. "דמיינתי את בילי כמישהו שעדיין מופיע עם הלהקה שלו ונוהג במונית ולומד בקולומביה (…) דמיינתי אותו בחולצת הטריקו הלבנה שלו ובמכנסי הג'ינס הכהים, עם מבט קצת מסוכן כמו זה של ספרינגסטיין הצעיר והחתיך (…) בירכתי את בילי על נישואיו ועל הולדת ילדיו, אבל התכוונתי למשהו נוסף, משהו כמו איך יכולת לעשות את זה? הרגשתי נבגד" (עמ' 222). רגעים מרטיטים הם הרגעים בהם מספר קן על ניסיונותיו העדינים של אביהם לכוון את בנו המסובך לאורח חיים לא-מתסכל, בלי לרמוס ברגל גסה את שאיפותיו האמנותיות. בקיצור, היצירה הזו נותנת דין וחשבון חודר וקורע לב על תשוקה לאמנות, תשוקה ליופי ולהכרה ולייחוד, בחברה חומרנית וקונפורמיסטית.

יסוד קורע לב נוסף ביצירה הוא ההצגה המפורטת של השכול "הזנוח" מכולם, אובדן של אח/אחות. "בהיררכיית השכול חשתי שאחים אינם מדורגים במקום גבוה" (עמ' 28), מהרהר קן. הפיתוח הנבון והמאופק של הרגש הזה ביצירה מביא לרגעים את הקורא פשוט לבכי.

הישג נוסף של הספר הוא היכולת לשרטט חיים לא מושלמים, לשרטט באופן אותנטי חיים של בני המעמד הבינוני האמריקאי. ההיסטוריה המשפחתית של הדורסטיינים אינה פשוטה. הוריהם התגרשו והם גדלו אצל האב. אמם, חצי-מטורפת, ראתה עצמה כ"אמנית" והאב נטל את הילדים תחת חסותו, תוך ניסיון לחנך אותם לחיים סולידיים, להתרחקות מהסכנות שבמגלומניה ובטירוף של האם. חלק אחר ביצירה מוקדש לתיאור מערכת היחסים בין קן לאקסית של אחיו, תיאור אותנטי של יחסים שמזמן לא נתקלתי בשכמותו. יחסים בין גבר לאישה על כל המהמורות, הכיעור, האפרוריות והיופי שבהם.

הרושם העז שהותיר בי התיאור הריאליסטי של דורנסטיין גרם לי להרהר בכך שלתיאור ריאליסטי של חיים אמריקאיים יש כמדומה ערך מוסף. דווקא באומה שחרושת-התרבות שלה מייצרת ללא הרף, וללא תקדים בהיסטוריה האנושית, תיאורים מזויפים, מיופייפים, שקריים, של הקיום, כשמופיע תיאור אותנטי של הקיום הזה, כמו בספר שלפנינו, הוא מזדהר שבעתיים ומשפיע עלינו במלוא החריפות.   

פורסם ב"מקור ראשון"

חבל להחמיץ את הרומן האמריקאי החריף הזה, "במרחק נגיעה", שיצא לפני כמה חודשים בהוצאת "כינרת". את הרומן כתבה קרטיס סיטנפלד, ילידת 76', והוא יצא במקור ב – 2005 בארצות הברית. אני מציין זאת כי מחמם לב לראות יצירה מדממת ועזה כל כך שיוצאת בתקופתנו על ידי מחברת צעירה כל כך.

"במרחק נגיעה" הוא סיפור התבגרות, סיפור התבגרותה של לי פיורה, בת המערב-התיכון, בפנימיית יוקרה שבניו-אינגלנד, המכונה כאן, כלומר הפנימייה, אוֹלט. בבסיסו, הסיפור של לי הוא הסיפור על בן המעמד הבינוני שנקלע לחברת המעמדות הגבוהים – בני העשירים כקורח, אצולת הממון האמריקאית, המתחנכים באולט. כמו הנציג הגדול של המערב-התיכון האמריקאי, סקוט פיצג'ראלד, שלא התאושש כל חייו מהמפגש עם בעלי העושר האגדי מהחוף המזרחי (וגם מהדרום הישן, משם באה אשתו, זלדה), ואי התאוששות זו תרמה לאחת המורשות הספרותיות המרתקות של המאה העשרים (בין השאר ל"בואכה גן העדן", רומן הביכורים של פיצ'ג'ראלד, המזכיר קצת את "במרחק נגיעה" והמתאר את שנותיו של פיצ'ג'ראלד בפרינסטון), גם סיטנפלד מעמידה ברומן אנדרטה למתח התרבותי הזה ("איך אינדיאנה?", נשאלת לי, ועונה: "יש המון מרחב. לא מרגישים צפיפות. והאנשים נחמדים. אני יודעת שזה הדימוי של המערב התיכון. אבל הוא מוצדק").

סיטנפלד בעלת כשרון מרשים ביותר לדרמטיזציה. את "התזות" שלה על החברה האמריקאית, ובעצם על החברה האנושית בכלל, מגלמת סיטנפלד בכוח רב באמצעות קונקרטיזציה שלהן. למשל, משורת גניבות זניחות המתחוללת בפנימייה רוקחת סיטנפלד דרמה עזה אודות מעמד וגזע. גילוי זהותו של הגנב יוצר תחושה טראגית אמיתית הנוגעת בשורש היחסים בין עשירים לעניים ובין לבנים לשחורים בארצות הברית. רעננות הראייה, החותרת תחת קונבנציות של ייצוגים תרבותיים וקלישאות פוליטקלי-קורקטיות, חוזרת שוב ושוב: למשל, בפרודיה המתוחכמת והעצובה שסיטנפלד עורכת על דמות המורה הויטלי והכריזמטי לספרות (א-לה "ללכת שבי אחריו"), אישה במקרה הזה, המלהיבה את תלמידיה ותלמידותיה "לגלות את עצמם" ולהתעניין בעולם סביבם. "את יכולה לחיות את חייך בניתוק", מטיפה ללי המורה, "את יכולה להיות מאלה שתמיד אומרים לא, שלא מתעניינים, שלא מתלהבים, אלה שהם מגניבים מכדי להיות חלק ממה שקורה. אבל ברגע מסוים את יכולה להחליט לומר 'כן'. לפתח עניין, לנקוט עמדה, לנסות לגעת באנשים". על דברים אלה, שמחמיצים את לי בקילומטרים, מהרהרת לי בעצב: "היא טעתה בכל (…) לא הייתי מנותקת, לא הייתי חסרת עניין (…) ואני הייתי אחד האנשים הכי פחות מגניבים שהכרתי – כל מה שעשיתי היה לצפות בתלמידים אחרים ולהסתקרן ולחוש מסונוורת מהקלילות שלהם ולהשתגע מהפער הבלתי אפשרי בינינו, מהאי-שקט התמידי שלי, מהאי-יכולת שלי להיות טבעית" (עמ' 195).

כפי שהציטוט האחרון מלמד בטעימה קלה, ההישג הגדול של הרומן הזה הוא הדמות של לי עצמה. לי, הלומדת על מלגה (אחד הסודות השמורים ביותר בפנימייה בה "העושר, בסופו של דבר, היה העניין הכי חשוב – אפילו יותר מיופי" – עמ' 124), לי "הטפסנית החברתית", ששכנעה את הוריה בני המעמד הבינוני לשולחה לפנימיית היוקרה, מאות קילומטרים מביתה. לי, הפגיעה, האמביציוזית, הקנאית, מכמירת הלב, הלא מכוערת אך גם הלא יפה בהרגשתה, הרגישה אך החוטאת בהתנהגות לא-מוסרית, שהיא לפעמים אחת התולדות הלא פוטוגניות של נפש מיוסרת, לי שהתבוננותה בעולם חדה ואכזרית. כך, למשל, מאבחנת לי את אחת היפיפיות המוצלחות (והסימפטיות, במקרה הזה, להכעיס) שלומדות אתה בפנימייה, אשר לי, בתמימותה, טרחה להחמיא לה על ריקודה: "היא חייכה, ואני הבנתי שהיא כבר יודעת שכולם אהבו את זה. אבל היא לא ציפתה למחמאות, כפי שאני ציפיתי בכל פעם שאמרתי משהו מצטנע. (…) זה הכה בי כשהסתכלתי עליה: היא העמידה פנים שהיא בחורה רגילה (…) היא העמידה פנים שהיא כמו כולנו" (עמ' 28). ועוד דוגמה לתובנה חדה, שמבליחה כאשר לי מוצאת לה סוף סוף חברה חדשה באולט: "תמיד שמתי לב שהרגעים שבהם מישהו אחר קורא אותך הם עצובים באופן מוזר; אני חושבת שהפתוס של הרגעים האלה טמון בנדירותם, בשוני שקיים בינם למפגשים היומיומיים. התזכורת שזה יכול להיות אחרת, שאתה לא חייב לחיות את החיים שלך כאלמוני, אבל שזה כנראה מה שיקרה – זה החלק הבלתי נסבל כמעט" (עמ' 89). לי המנסה נואשות להשתלב בפנימייה ומגלה ביישנות קיצונית שהיא תולדה של שני וקטורים כמעט סותרים: גאווה גדולה ופגיעות. "עכשיו", חושבת לי המבוגרת המספרת את סיפורה של לי הצעירה (והיסודות האוטוביוגרפיים ברומן הזה חשופים), "כמובן, אני תוהה מאין בא לי הרעיון שכדי להשתתף במפגש חברתי, שאר האנשים אמורים ממש-ממש לרצות אותך שם, וכל דבר שהוא פחות מהתלהבות פראית מצדם פירושו שתהיה מטרד. מאין בא לי הרעיון שלהיות מטרד זה עניין כל כך נורא?" (עמ' 208).

הרומן מלווה את לי לאורך ארבע שנות לימודיה באולט, את האאוט-סיידרית שרוצה להשתייך בכל מחיר, והמחיר כבד לעתים; מלווה את לי בחיבוטיה המעמדיים והמיניים. פרוזה דרמטית, חכמה, ריאליסטית, אכזרית ומרגשת של סופרת שיש לה הרבה מה לומר.

*