מבקר חופשי

הנקודה המעניינת, המרעננת – אפילו החשובה תרבותית – ברומן החדש של אבירמה גולן נעוצה במינהּ של הכותבת. כי גבר לא היה מעז. לא היום. לא בישראל של היום. לא בספרות הישראלית כפי שהיא נכתבת כיום. ואם היה מעז, היה חוטף באבי אביו, או בזִכרותו, או זוכה להתעלמות גורפת.

הגיבור של גולן, פרופסור אלי ענבר, פרופסור לספרות כבן חמישים, שוכב בבית חולים בתרדמת לאחר תאונת דרכים, בימים האחרונים של המילניום הקודם. סיפורי הנשים בחייו מתחילים להתגולל לעינינו ספק מתוך הזיותיו על מיטת חוליו ספק בהתערבות חיצונית של הסופרת. ויש הרבה סיפורי נשים.  ענבר הצ'ארמר, דון-ז'ואן מהסוג הלא-וולגרי, הרחוק ממאצ'ואיזם, הכמה לנשים – נכון, נכון, לנשים רבות – שנישא ובגד, התגרש ושכב, מצא חברה חדשה ולא מצא בחיקה טוב ושלווה.

כך מפתיע השליש הראשון (בערך) של הרומן את הקורא/ת בנדיבות וסימפטיה ואף באמפתיה נשיות לא מצויות. מה שגברים מצנזרים מפחד הנשים, מעזה סופרת אישה לכתוב ללא מורא. כן, סקס ואהבה לא תמיד חופפים. כן, נשק האשְמה שמופעל כלפי גברים מקומם. כן, גברים תופסים בגידה באופן אחר מנשים (מה שלא אומר שמותר לבגוד, חלילה, אבל שרצוי לא לעשות זאת בגלל המשמעות שיש לבגידה עבור נשים, הסבל שנגרם להן, לא בגלל הטפות חינוכיות ויצירה בכוח של קול מופנם נשי בנפש הגבר). והקריאה מרעננת לא רק בגלל האומץ. הטקסט של גולן אינטליגנטי ושוטף. קצת נגיעות קומיות של רומן אקדמיה (שזכה לכמה ייצוגים מעניינים לאחרונה אצל מאיה ערד ואברהם בלבן); קצת-הרבה סאב-טקסט מאתגר לפענוח, הקושר בין המחקר האקדמי של ענבר על המודעות החלקית של הגיבור ברומן למודעותו לחייו שלו; הרבה רגישות אנושית ואתוס הומניסטי גא של מעמד בינוני (שבא לידי ביטוי, למשל, בהארת דמותן האנושית של האחיות המטפלות בענבר- כביכול דמויות צדדיות אבל הרומן טורח להעניק להן פנים); הרבה-הרבה חדווה מדבקת העולה מטקסט יצרי ושמח, שמח בעצמו, שמח להעניק. עד כאן – העם עם גולן.

ואז בא השליש השני (בערך) של הרומן. לא, שום דבר נורא במיוחד לא קורה כאן, רק נפילת מתח בסדר גודל בינוני. תודעתו של ענבר, או תודעת המספר, נשלחת-מגששת לחייו המוקדמים בירושלים הקטנה שטרם אוחדה לה, ליחסיו עם אמו הכריזמטית, שעלתה מיוון בשנות השלושים ואיבדה את קרובי משפחתה בשואה. ארומה עדינה של חוסר מקוריות עולה מתיאור היחסים האדיפליים בין האם המניפולטיבית, הצ'ארמרית אף היא, לבנה העילוי, האהוב והרך. ועוד משהו, חשוב יותר, מטריד יותר: פתאום ההזדהות הנמשכת ומחריפה של הסופרת עם הגבר הכריזמטי מתחילה לעורר אי-נוחות. הנדיבות הנשית שהיתה כה רעננה בפתיחה נדמית כעת מופרזת, גודשת את הסאה. קווי מתאר של מיזוגניה מתחילים לבצבץ כאן. שנאה לטנטית לנשים התלותיות שרוצות לקנֵן – בית ומשפחה – וכובלות את ציפור הדרור, הגבר. תיעוב לא-לטנטי לערמומיות הנְכלים הנשית שלוכדת את הגבר במעופו בפח היקוש של החתונה. הערצה חשופה לזכר האלפא (אלפא רומיאו, במקרה הזה, אבל אלפא), שכמו בכל סרט הוליוודי שני היא טאוטולוגית ולפיכך מיותרת (על פני שעתיים מודגם לך שבראד פיט הוא גבר מושך, וזה, כמובן, מיותר). ביטוי מעט מביך לקלישאת הגבר שטוען שהוא סוגד לנשים ולכן זקוק להן בכמויות מסחריות.

ואז בא השליש השלישי (בערך) ומחזיר את הסוס למרוץ. סיום חזק, שחושף את שורשי היחסים בין ענבר לאמו, סיום מסמרר לפרקים, חונק לרגעים, בעיקר בגלל שהוא חושף טרגדיה אנושית חוצת-מגדרים. סיום עם הדהוד שבתאִי. נכון, כמו כמעט כל רומן שלישי היום. כמו כל רומן שלישי מוצלח, הכוונה.

עיתונאים שכותבים על עיתונאים אחרים. מתחום קרוב. איזה בלגן. תקטול – יאמרו חשבונות אישיים. תשבח – יאמרו חנפנות. לא תקטול ולא תשבח – יאמרו, בגלל שחשב שיאמרו, לא קטל ולא שיבח. הנה הצעה לסטארט-אפ: ביקורות ספרות המגיעות לבית הקורא עם בדיקת פוליגרף של המבקר. עד אז נאלץ להסתפק בזה: "סימני חיים" אינו ספרות גדולה, אבל הוא רומן מוצלח ולרגעים אף חשוב.