1. "התוכן" של חלק מרכזי בתרבות הפופולרית המערבית היום הוא שרשור טאוטולוגי: "זכרים ונקבות אלפא הם אנשים מושכים".
ולכן התרבות הזו – כמו במקרה של טאוטולוגיה – בעצם מיותרת.
2. "אנושי, אנושי מדי" של ניטשה רואה אור לראשונה בעברית. ניטשה כתב אותו בגיל 34. למי שבגיל המתאים וזקוק לפרופורציות – הנה אחת.
2א. ודווקא בגלל זה, בגלל המוח הלא-ייאמן הזה: כמה קורע-לב ומזעזע החיפוש של ניטשה אחרי חבר שיבין אותו; חבר שהוא אינו מוצא כמותו באירופה של זמנו – ספריו של ניטשה נמכרו בחייו במאות עותקים בלבד – ונאלץ לדמיין את מציאותו בדורות הבאים.
3. הדו-קרב האינטלקטואלי הגדול של העשור נערך בחצי השנה האחרונה בבריטניה בין מבקר הספרות וההיסטוריון של הרעיונות הניאו-מרקסיסט, טרי איגלטון, לבין הסופר, מרטין איימיס, על רב-תרבותיות וערכי תרבות המערב. הדיון מרתק כי שני המידיינים הם אנשים מזהירים: איגלטון החד והבהיר, אויב הפוסטמודרניזם, בעל הלהט המוסרי המרקסיסטי ועם זאת – וזה קריטי, להבנת עולמו הרוחני – בעל הגישה החיובית ביותר לדת (הוא גדל בבית קתולי) ואויב האתיאיסטים הבריטיים (דוקינס והיצ'נס). איימיס, אחד מהסופרים החשובים בדורנו, שיצירת המופת שלו "money" (מראשית שנות השמונים, שצריכה הייתה כבר מזמן להיתרגם לעברית), היא הדין וחשבון הספרותי המזהיר והמצחיק ביותר על העידן שאנחנו חיים בו, עידן הכסף הגדול, וספרו "המידע" (תורגם), הוא אחד הדו"ח החשובים ביותר על הספרות בעידן שלנו. איימיס, הנונ-קונפורמיסט, ידיד ישראל במילייה שהאופנה בו היא להיות שוטם ישראל.
בקיצור, ויכוח מרתק.
אבל אצל האינטליגנציה שלנו רולאן בארת הוא המילה האחרונה. לך תבין –
4. הסרט על ג'סי ג'יימס (אין לי כוח לכתוב את השם הארוך) משעמם בשעתיים הראשונות (למרות אסתטיותו), כי הוא בונה על האפיל המיני של בראד פיט (עיין סעיף 1). בחצי השעה האחרונה מתחילה הדרמה, כשעוסקים לא בזכר האלפא, אלא במי ש"בגד" בג'יימס-פיט והרגו. ועם זה, העמדה המוסרית של הסרט בעייתית ביותר ובעצם לא מעובדת.
5. הבלבול בין המושג "רשת חברתית" למושג "network", הפעפוע של האחד לשני, כפי שהוא, למשל, מתרחש אצל עמיתינו ב"קפה דה-מארקר", הוא אחד העדויות המובהקות ביותר לרוח-התקופה, שבה, כניסוחו של מאיר אריאל: "כולם מוכרים וכולם קונים", שבה האינטרקציות האנושיות קשורות באופן הדוק למעמדות כלכליים ולרשתות מקצועיות, שבה, בעצם, "האנושי" כפוף ל"כלכלי".
5א. ואגב – לאינטלקטואלים המקצועיים שבינינו – זה בדיוק החזון המבעית של פוקו במאמרו "מהו מחבר?". פוקו רוצה להפוך גם את הספרות ל"רשת", שמוחקת את היוצר-האינדיבידואל. בעצם, פוקו, אם למשוך מעט את טיעונו, רואה את הסופר כעסקן, שיוצר "קשרים" עם סופרים אחרים, וכך "מתקדם". וזה אכן מה שקורה בחלקים בספרות הישראלית: עליית העסקן והאינטריגנט, היחצ"ן ואיש השיווק, על חשבון הסופר האינדיבידואליסטי. ה – "network" על חשבון היחיד. זה האנטי-הומניזם העמוק של פוקו ושל חלק מהמגמות של התקופה.
מבקר חופשי 
תגובות
אפשר בבקשה הפניות למאמרים של טרי איגלטון ומרטין איימיס המשקפים בצורה ממצה את השקפותיהם? תודה.
האמנם ניטשה לא היה מקובל, ואף נערץ, בדורו?
http://benyehuda.org/gnessin/nietzsche.html
אתה קצת מפחית ממה שאומר פוקו, שהרי בצד כל זה הוא מבהיר שישנה גם אפשרות אחרת, מעניינת יותר, של מחברים שפונקציית שם המחבר חשובה לגביהם מאוד, מפני שהם מכוננים שיח (פרויד, מארקס). אנטי-הומניסט, הוא עדיין מכיר בערכם של יחידי הסגולה שמכוננים שיח.
בלי קשר למאמר של פוקו, שאותו אני מכיר רק מכלי שני ואילך, אפשר לחשוב על יצירה ספרותית קבוצתית אמיתית. אין לזה קשר ליחצנים ולעסקנים ולציפורי הטרף למיניהן שחגות סביב הטקסט הגמור.
בלוג למשל – האם הוא שייך ליוצרו או גם למגיביו? כולל האלמונים, ובמיוחד האלמונים?
או ויקיפדיה. ודאי לא ספרות גדולה, אבל דוגמה לטקסט נטול מחבר מוגדר.
השפה הכתובה לא הומצאה כדי לכתוב בה רומנים, או ספרות בכלל, אלא לצרכי מנהל. כך גם ההייפר-טקסט והכלים הנלווים, המאפשרים כתיבה קבוצתית וטקסטים בלי התחלה ובלי סוף. תחילה, נעשה בהם שימוש טכני, מקצועי, מסחרי, אבל שימושים אמנותיים עוד יבואו והמחבר – אם לא ימות – יטושטש.
אחד הדברים המרתקים שראיתי בכתיבה לאחרונה קרה בבלוג של שי גולדן "תסמונת הש.ג." לפני כמה חודשים כשהיצירה שבו התקיימה באינטרקציה בין הפוסט למה שקרה למרגלותיו בטקסטים שנכתבו על ידי המגיבים.
תופעה שרציתי לכתוב עליה אבל לצערי הסתיימה מהר מדי
ושם באמת היתה אינטרקציה והפריה וכתיבה משותפת מאוד מעניינת
תודה על התגובות. לאופיר: הויכוח התנהל באינספור בימות. זכורות לי כתבות מהטיימס הגרדיאן ועוד. הכי פשו זה להקליד את השמות של השניים ולקבל כמה סקירות מהעיתונות הבריטית הלא-צהובה (הטיימס, הגרדיאן, הטלגרף, האינדיפנדנט וכד').
לגבי ניטשה, דודי, צריך לזכור שניטשה השתגע ב – 1889 וחי עוד 11 שנה כשוטה. בשנים הללו החל שמות להיוודע בתאוצה רקטית – אבל הוא, כמובן, לא יכול היה לדעת מכך. בין השאר נודע שמו באמצעות מבקר הספרות היהודי-דני גיאורג בראנדס. אבל אינני סגור על כך שבשנות שפיותו האחרונות לא השתנה משהו לטובה. אני כן יודע שמחלק גדול מספריו לא נמכרו מעל 1000 עותקים והוא – אגב – היה מאוכזב מכך.
ז'אק, אתה צודק. אבל זה היוצא מן הכלל – מארקס ופרויד – המעיד על הכלל.
דודי, אני צריך לחשוב על הדברים. אבל אני לא מתרשם מכל מיני גישות פוטוריסטיות בקשר לאינטרנט. אדם הוא אדם הוא אדם וכן אגו הוא אגו וכו'. כתיבה קבוצתית זה נחמד אבל אף פעם, אני מקווה, לא תחליף את האינדיבידואל (מאותה סיבה שהקומוניזם נכשל – וטוב שנכשל. בניגוד לסוציאליזם). כל הפטיש מהאינטרנט לא מרשים אותי ויש בו הרבה ווישפול ט'ינקינג.
ולגבי השפה הכתובה לצורכי מנהל: השפה היא הנפש, בעיניי, ולכן – כתובה או לא זו סוגייה משנית – היא נוצרה לא לצורכי מנהל אלא לצורכי ניואנס: כל מה שמעבר ל:אוכל, שתייה, גבר, אישה, בו מתמחות ידידותנו החיות.
אבל, כאמור, אני צריך לחשוב על זה.
לאסתי: מה לעשות, לא כולם יכולים להיות שי גולדן. זו מעלה שזוכה לה אחד בדורו.
את עלילות גילגמש, את התנ"ך, את ביוולף?
כתבו אותם אנשים, היה להם אגו, היו להם שמות; הם (השמות) אינם ידועים ואינם חשובים. ראית סרט: לעורך, לצלם, ליוצר הפסקול ולרבים אחרים היה חלק ביצירה, אבל שמותיהם, אף שהם רצים בקרדיטים, אינם מוכרים בדרך כלל לצופה.
בקשר לשפה הכתובה, כוונתי הייתה לאנלוגיה בין האינטרנט להתפתחויות קודמות. השימוש האמנותי לעולם אינו השימוש הראשון שנעשה בטכנולוגיה חדשה, אבל הוא מגיע בסופו של דבר ופני האמנות משתנים.
זה לא מקרי שכבר כמה מאות שנים לא נכתבים אפוסים, שהם בבסיסם אמנות אוראלית שקדמה לכתב. זה לא מקרי שרומנים החלו להיכתב אחרי שהומצא הדפוס. הייפר-טקסט ואינטרנט הם המצאות בסדר גודל דומה לזה של הכתב עצמו ושל הדפוס, פשוט לא ייתכן שהם לא ישנו, מתישהו, את הדרך שבה נעשים טקסטים אמנותיים.
אין ספק. הנקודות שאתה מעלה הן מרתקות ואני רחוק מעמדות חד-משמעיות בעניין.
כמה הערות ומחשבות:
הרומנים, לטעמי, קשורים יותר לעליית ההומניזם מאשר לדפוס. כלומר, לתפיסה שחיי אדם ממוצע מעניינים יותר מחיי אכילס או המלך דוד. מעניינים לא פחות, בכל אופן. ולכן היעלמות הרומן, והמעבר, נניח, לכתיבה קולקטיבית פירושו מעבר לעידן פוסט-הומניסטי, בעיניי. יש כאלה שחפצים בכך, יש כאלה הסבורים שזה בלתי נמנע. יש כאלה שאינם מודעים להשלכות של היעלמות הרומן. אני לא חפץ בכך, לא סבור שזה בלתי נמנע ומודע להשלכות.
לגבי הערתך על המאוחרות בשימוש האמנותי: אתה צודק, כמובן. וזו פירמידת הצרכים (נשמע נורא וולגרי, לא? (: ) של אברהם מאסלו במילים אחרות.
נכון, האינטרנט ישפיע ואיננו יודעים עד כמה. אבל א. לא חייבים ללכת אל הלילה החשוך בלי לזעוק (זו פרפרזה נכונה? יש לי בלאק-אאוט) וב. לא בטוח שזה בלתי נמנע. וג. לא ברור, כאמור, לאן הדברים ילכו.
ושוב, אינני – לעצמי – קובע מסמרות בעניין. באחד הפוסטים הבאים אתייחס בעז"ה (מטבע לשון) להבדל בין הספר לאינטרנט, לטעמי.
תודה על הדיאלוג!
שאם אלוהי האינטרנט ינחה את שי גולדן לכאן הוא יהיה מאושר ונרגש לקבל את המחמאה הענקית הזאת ממך.
בכל מקרה חבל לי שבחרת לקרוא ככה את דברי, כי אני בעלגותי ובשפתי הדלה עד אין קץ ניסיתי להגיד שגם בתופעה הזאת הבעייתית עד מאוד של הרשתות החברתיות יש פה ושם נקודות אור. ובאמת מה שהתרחש בזמנו בבלוג של שי גולדן היה תופעה מרתקת ומשמחת של השפעה מבורכת על כתיבה ועל יצירתיות בין כותבים רבים ששאבו השראה אחד מהשני.
ככה אגב, גם היו הימים הראשונים להקמתו של קפה דה מארקר ששימש פלטפורמה לכותבים שהתכתבו ביניהם תוך פירגון, הערכה ותחרותיות מהצד המאוד חיובי שלה.
נראה לי שדוקא בתחום של יח"צנות הספרות יש למחבר (חייו, קשריו, הסקסאפיל שלו, ראה 1) מקום מאוד דומיננטי, ועם זאת כמעט ריק. אריק אולי אתה קצת אדוק מדי למודרניות? אולי יכולה להיות יצירה גדולה שנוצרה מאגואים שרצו להיות חלק ממשהו שאותו הם קראו ובו הם משתתפים ולא מאגואים שרצו לשחק את הדימוי של עצמם
זו נקודה מעניינת מאד, מה שהעלית. ובכלל נקודה שמעסיקה אותי האם התרופה היחידה ל"עידן הנריסיזם" בתרבות היא סוג של נסיגה מהאגו, אגו-תחליפי כדוגמת שאתה מציע, או, פשוט יותר, שמירה על חוש מידה (המקבילה בכלכלה לסוציאל-דמוקרטיה). אבל, צריך עיון