מבקר חופשי

תגובות

• אחד  ביום מרץ 2, 2008 בשעה 9:36 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  יכול היה לכתוב משפט כמו זה שכתבת.
  ואם תחשוב על כך תראה שאני צודק.

• שלי חן  ביום מרץ 3, 2008 בשעה 12:44 AM

  קישור לתגובה | להגיב

  יותר מדי צפוי שיגרור תגובות התלהמות
  בנאליות. רק אנשים מוכשרים יכולים להבין את זה, כנראה

• חנן  ביום מרץ 3, 2008 בשעה 1:31 AM

  קישור לתגובה | להגיב

  ניתן לפרש את המשפט בכמה דרכים. בכל אופן הוא מצביע על יהירות מצדך

• משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום מרץ 3, 2008 בשעה 4:41 AM

  קישור לתגובה | להגיב

  אצל ניטשה יש משפט שאומר בערך כך "מוטב שתהא לאדם מעלה אחת כדי שלא תהיינה מעלותיו מתקוטטות זו עם זו". אין עליי את הספר, אבל נדמה לי שזה די מדויק. אז למוכשרים שלך, או למוכשר שעליו אתה חושב, יש מעלה אחת טובה אך אין את ידיעת מידתה וערכה האמיתיים. הערך, אני מניח, שייחשף עם הזמן. אפשר בוודאי להערים על ההווה, אך לכמה זמן באמת אפשר?

• דפנה לוי  ביום מרץ 3, 2008 בשעה 7:17 AM

  קישור לתגובה | להגיב

  אריק הצלחת לחייך אותי.

  אצלנו אומרים את המשפט באופן שונה, וזה הולך ככה: "לו הייתי טיפ'לה יותר מוכשר/ת הייתי יודע/ת כמה שאני לא "

  (-:

• לימור  ביום מרץ 3, 2008 בשעה 12:24 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  לטעמי,לרוב אין התאמה בין כמות הכשרון של האדם לבין תפישתו את עצמו כמוכשר, לטוב ולרע.

• משתרכת בסוף הטור  ביום מרץ 3, 2008 בשעה 3:14 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  יש איזו נקודת מבט-נעדרת בדברים השונים שאתה כותב בבלוג: אתה כל הזמן מתעסק בהשוואות עם אחרים מצד אחד, ובאינדיוודאליזם מצד שני. השוואות ללא דובר (וכן לכאורה ללא משווה), כלליות שכאלה. זה צורם. וזה גם נפסד מבחינה ספרותית, ובטח אינטלקטואלית. אם תהיה יותר כנה, תוכל להרוויח מזה. זה לא שאתה משקר, אלא שבהעדר גוף (גופך שלך, כאבך שלך) הכל יוצא מאוד בעייתי. אתה מתחשבן עם אחרים בלי גוף, בלי גוף שיוכל גם להפסיד. אולי אתה יוצא מזה צודק, אבל חסר מאוד.
  אני לא מתכוונת לאיזה ערך של גוף ראשון, כשלעצמו, או לחשיפה כערך, אלא דווקא בקונטסט שבו אתה כותב. זה בולט בהמון רשימות כאן: על סופרים, על אינטלקטואלים כאלה ואחרים, על מה שכתבת בפוסט הזה, ועוד.
  זה לא נועד לנגח אותך, מה שכתבתי כאן, אלא כעצה למחשבה.

• אריק גלסנר  ביום מרץ 3, 2008 בשעה 3:26 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  תודה על התגובות. החיוביות, כמובן, נעימות יותר, אבל גם מהביקורות יש מה ללמוד.
  ל"אחד" – עלית עלי! אבל, ברצינות יותר, כל מה שאדם כותב על אחרים הוא גם סוג של וידוי. וזו גם תשובתי לך, "משתרכת בסוף התור", מעבר לזה שזה – כלומר, ה"אני" הנעדר כביכול, לדברייך – גם עניין ז'אנרי.
  לימור, הערה מעניינת. אני צריך לחשוב על כך.

• שלי חן  ביום מרץ 3, 2008 בשעה 9:10 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  כפי שאני מבינה את זה,
  בכישרון יש מימד מתעתע
  והמגרעה היא שלא די בו