מבקר חופשי

תגובות

• א. שטיגליץ  ביום מרץ 1, 2008 בשעה 7:09 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  עשית לי חשק לקרוא את הספר. מזמן לא קניתי ספר של "ידיעות ספרים". חידוש מרענן.

• אבי  ביום מרץ 1, 2008 בשעה 7:54 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  מה קרה שכולם מבקרים את אותם ספרים? בכל העיתונים ראיתי ביקורות לספר של חילו, לספר של מאיה ערד ולספר של פרויד אודות הבדיחה. אין ספרים אחרים שאפשר לכתוב עליהם ביקרות?

• לויתן על החוף  ביום מרץ 1, 2008 בשעה 9:03 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  לידיעות אחרונות יש ים של כסף

• אביבה  ביום מרץ 2, 2008 בשעה 8:27 AM

  קישור לתגובה | להגיב

  אבל איך קוראים לרומן של צור שיזף?

• שירה  ביום מרץ 2, 2008 בשעה 4:12 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  עם כל הכבוד, מדוע אינך מסוגל להתמודד עם תמונת העולם שעולה מן הספר? האם לא ייתכן שחילו עצמו מוטרד באמת ובאופן עמוק מפרצופה הקולוניאליסטי של הציונות? דבריך חמורים מאוד, משום שבעיניך כל מבט שאיננו ציוני למהדרין איננו לגיטימי, ולכן אתה צריך להסביר אותו כחנופה – ולא כמה שהוא באמת – אמירה אמיצה החושפת את השקר הפנימי של הציונות. האם גם את הספרים הציוניים של עוז ויהושע אתה מגדיר כחנופה לשלטונות?

• אריק גלסנר  ביום מרץ 2, 2008 בשעה 4:30 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  הנקודה שניסיתי להעביר היא שונה. סופר, בעינייף הוא המקצוע האינדיבידואליסטי ביותר שבנמצא ולכן הוא גם, אגב, סמל להומניזם. כותבים ביחידות וקוראים ביחידות. כשסופר – ציוני או פוסט-ציוני – כותב מתוך מוסכמה שיש לה קהל קוראים לא מבוטל הוא לא יכול להיות בעיניי סופר חשוב. חילו הוא מוכשר, מוכשר מאד, אבל הספר הזה הוא יצירה לא-אינדיבידואליסטית. צור שיזף שהוזכר במאמרי כתב רומן – בינוני מבחינה ספרותית – אבל בו קיימת תפיסה לא פחות "חתרנית" ולא פחות פוסט-ית מזו של חילו. אבל ההבדל הקריטי היא שתפיסתו מקורית: הציונות כאורבניזם לעומת הבדוויים והקשר שלהם לאדמה. אני לא מסכים פוליטית עם שיזף אבל כן התרשמתי מהמקוריות והאותנטיות של תפיסתו. שם הרומן שלו הוא "האיש המאושר".

• קוראת  ביום מרץ 2, 2008 בשעה 10:06 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  אולי חילו אינו חנפן, אלא כמו רבים, שטוף מוח?
  התזה האופנתית הרואה בציונות קולוניאליזם היא ייבוא מאירופה, לא ממש מתאימה למקרה הזה.

• דוד  ביום מרץ 5, 2008 בשעה 11:04 AM

  קישור לתגובה | להגיב

  שמע גלסנר, התרשמתי
  עשית כברת דרך מאז הכתבה המוזרה ב"הארץ" על השומרים באוניברסיטה. אתה צודק בענק והניתוח שלך פשוט מעולה!רק טעות אחת יש לך. מבחינה זו, חילו אינו סופר. כי מי שמתחנף אינו ראוי להיקרא סופר. מחשבתו אינה חופשית ומשפטיו פוזלים הצידה ולמעלה, אל היד שתלטף אותם,ואולי גם תרים טלפון ותשבח, כשתגמור את הספר בעוד כך וכך עמודים.

• יניב ב.ג.  ביום מרץ 10, 2008 בשעה 6:02 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  אני מאוד מאוד מאוד מאוכזב מהספר של אלון חילו. אחרי שקראתי בהנאה רבה את ספרוה ראשון, וחיכיתי לשני, אני חש שיש כאן מעשה רמייה. יש כאן פוליטיזצהי שלה ספרות, ואולי נכון יותר- ספרותיזציה של הפולטיקה הקלוקלת של צעיר ישראלי שלבו נוהה אחרי ערבים, ושוב ושוב מללק לסיפור הלאומי שלהם.
  אם בספר הראשון הוא עושה את זה במצאעותה זדנות עם הומו יהודי צעיר, שרק נראה ערבי ומתנהג ערבי, בדמשק, כעת הוא מזדהה עם צעיר ערבי הומו מיפו, שננס- תרתי משמע- על ידי סחר קרקעות יהודי ארי מאירופה.
  פשוט גועל נפש. כמה נמוך אפר לרדת?? כדי לקבל עוד ביקורת משמאלנים קיצוניים? כדי שיקנו אותך בהוצאת ספרים בצרפת וספרד ואיטליה? –
  חבל לי עליך, אלון.

• ערן  ביום מרץ 14, 2008 בשעה 2:09 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  ביקורת נהדרת חדה ובשלה (אריק) על ספר של סופר מעולה שעוד נכונו לו הישגים רבים (אלון)
  ישר כח

• רונה  ביום מרץ 28, 2008 בשעה 10:53 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  קראתי את כל הספר. ברור לחלוטין שהסופר קרא תיאוריות על הגבר הלבן, יחסו לאישה ולאדם החום ולאדמה. אבל, בחייאת, אריק, הדמות "הנשית" של הערבי בספר,היא של בן אריסטוקרטיהעירונית מנוונת. הערבים שאנשי השומר העריצו את גבריותם הם בדואים מעמק יזרעאל שלא ראו בימי חייהם ביארה מבפנים, בטח לא ביפו.
  ידעת שלפני 48 היו לפלסטינים בישראל קהילות עירוניות?

• זקן השבט  ביום אפריל 12, 2008 בשעה 12:28 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  אלון חילו שייך לדור של גרפומנים צעירים [דרור בורשטיין, ניר ברעם, שמעון אדף, עינת יקיר, הגר ינאי, מאיה ארד וכו'] שהעושר הלשוני כביכול של כתיבתם רק מבליט את הבנאליות והדלות הרעיונית של ספריהם.

  הדמויות העלובות בספריהם של בורשטיין, יקיר, חילו ושות' אינן מעניינות. העלילות [אם הן בכלל קיימות] מועתקות רע מספרים אחרים
  התובנות הפסיכולוגיות שחוקות ועודף המלל מזכיר שיחות קפיטריה של סטודנטים לא חכמים במיוחד מגילמן

  בנוסף, מרבית הספרים מכילים מאות עמודים מיותרים

  כנראה שלא נשארו עורכים בארץ!?

• תודה ושאלה למבקר  ביום מאי 30, 2008 בשעה 2:12 AM

  קישור לתגובה | להגיב

  תודה על הבקורת. רציתי להעיר 2 דברים: בענין תפיסתו של צור שיזף-זו התפיסה של ס. יזהר שכתב נגד החלוציות הציונית שהרסה את טוהר המדבר (קטע מהטכסט הזה נמצא בקריינות של סרט מטעם משרד התרבות על החלוצים ששודר בטלויזיה החינוכית, לילדים כמובן). אמנם לדעתי מתעוררת השאלה על מי חשוב יותר לשמור, על טוהר חולות המדבר או על חיי היהודים שמצאו כאן מקום קיום, אך שאלה זו לא כ"כ חשובה למשרד התרבות וכו'. דבר נוסף: לדעתי לא התייחסת לכתיבה ולסגנון של חילו בספר הנ"ל, שאינם טובים בלשון המעטה. תודה.

• קרן  ביום יוני 28, 2008 בשעה 8:58 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  מפריע במיוחד היא ההשואה בין היהודים לנצים ותמונות הגרוש ושדידה שמתלוות לה, שאין להן שחר ומורות על שנאה והלקאה עצמית שלא ברור לי מהיכן באו

• מיכל  ביום יולי 5, 2008 בשעה 10:30 AM

  קישור לתגובה | להגיב

  אני דווקא לא מסכימה איתך בנקודה אחרת. אני לא חושבת שחילו הוא סופר ואני לא חושבת ש"אחוזת דג'אני" הוא ספר. מדובר בתרגיל מעניין, אולי, בשפה. תעלול היסטורי מתחכם שיכל להספיק בדיוק לעשרים עמודים, לענ"ד. אין דמות עגולה אחת בספר הזה, אין דמות שהיא לא קריקטורה,אין נקודת אחיזה, אין מקום להזדהות רגשית.
  אותי הוא פשוט שעמם.

• אלי  ביום יולי 19, 2008 בשעה 9:59 AM

  קישור לתגובה | להגיב

  סופר או גרפומן חנפן או מהימן תמיד היה לי קושי בניתוחים המורכבים של בעלי המקצוע
  יחד עם זאת הביקורת קולעת יפה להצגת דו-קרב של גרסאות וגם הפירוש האלגורי מעניין.
  הספר מבחינתי הוא קולח ומרתק ומעורר מחשבה אם כי אני מודע לסכנה שבעצם ההצגה האותנטית (וכאן אולי הזיוף) על אף שברור כי הסופר משתמש בכך להוכחת תפיסת עולם מוסטת .מבחינה ספרותית הצגת העולמות השונים השפה והאווירה- יוצא מגדר הרגיל ומקסים : גם אם העין הלא מקצועית חשה שזהו אינו רומן ספרותי במובן הרגיל אילא תערובת של רומן ותחקיר/תיזה.

• חיים  ביום אוגוסט 10, 2008 בשעה 6:55 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  (באיחור מה) קראתי את ספרו של חילו, ואני שותף מלא לביקורת שלך.
  הספר מצטיין בשחזור השפה של ראשית דוברי העברית בעת החדשה. גם אם הוא לעתים מוגזם ומעבר לאותנטי הוא משכנע מספיק עבור קורא בן זמננו.
  הקטעים המגוחכים ביותר של אדוארד סעיד אודות תפיסת המערב את המזרח כנשי ורופס, מולבשים באופן גס כמחשבותיו של הגיבור היהודי של הסיפור.
  הנבואות אודות בן גוריון, גולדה ודיין על פי מאפייניהם הפיזיים מיותרות ומגוחכות, כיוון שהן בוודאי אינן במסגרת מה שהיה ניתן לצפות מראש.
  יש כאן אימוץ מוחלט של הנראטיב הפלסטיני, שלפיו ההתנגדות המוחלטת להגירה היהודית היתה מוצדקת, כיוון שגירוש הערבים היה חלק הכרחי של הציונות.

• אורה עשהאל  ביום אוגוסט 30, 2008 בשעה 4:44 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  אני בהחלט מסכימה לביקורתו של אריק גלסנר אודות אחוזת דג'אני. אלון חילו הוא איש צעיר מוכשר, אזרח ישראל השולט בשפה העברית וטוב יעשה אם ישתמש ביכולת התחקור המעמיקה שלו, בכלים התיאטרליים שרכש, בכשרונו הלשוני, בחריצותו ובשאפתנותו לכתיבה שיש בה אצילות הרוח, רצון לפתרון בעיות וכיוצא באלה ויזנח את הרכילות, התאורים הזנותיים וההתחפרות בעולמות הצללים שמעבר לשפיות ולאסטטיקה.

• קרן  ביום ספטמבר 14, 2008 בשעה 6:06 AM

  קישור לתגובה | להגיב

  אני בסיומו של קריאת הספר .. הספר כתוב יפה ובאופן מאוד מיוחד ללא צל של
  ספק, אך ככל שאני קוראת יותר קשה לי לסיימו, אני מרגישה קצת שמשכו אותי
  לקרוא דעה מאוד שלילית על ה"כיבוש" "המחריד" שעם ישראל ביצע , באמצעות שפה
  מסוגננת.
  מרגישה שהסופר לקח את השפה שלנו והשתמש בה כנשק נגדינו..
  לא ניתן לדעת מה מן הכתוב קרוב למציאות

• אפי נחמיאס  ביום ינואר 17, 2009 בשעה 9:56 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  ספר איכותי ושפה רהוטה המענגת כל עין השוזפת את ספרו של אלון חילו,הלואי ויתווספו כותבים בסיגנון העברית ..של פעם

  אפי נחמיאס-מנחיל היסטוריה וחוויות לקבוצות

• יואל שם-טוב  ביום פברואר 20, 2009 בשעה 11:00 AM

  קישור לתגובה | להגיב

  הגדרת זרם מסויים בביקורת הספרות כ"אופנתי" ו"להיט" הוא עצמו מעשה חנופה לזרמים מתנגדים ואומנם מייד זכה פה המבקר באהדת נציגי הזרמים הללו.

  חיפשתי בספר ולא ראיתי בו שום איזכור של אדוארד סעיד. מסתבר שאפילו צאלח המופרע לא הצליח לחזות את עלייתו לגדולה של בן עמו מאלקודס. המיישם השקדן, אם כך, של אדוארד סעיד אינו אלון חילו אלא המבקר. הוא הוא הקורא את אחוזת דג'אני כיישום של "אוריינטליזם". בעיני שלי נכתב הספר בלי קשר לסעיד ויכול היה להיכתב הרבה לפניו (אז מגדל שלום היה ממלא תפקיד מגדלי עזריאלי).

  המבקר רואה "עיוות היסטורי" בהצגת היהודים כחזקים והערבים כחלשים. מסתבר שבעיניו חייב הסיפור לייצג את יחסי הכוחות ה"גלובליים" בין הציונות לבין הערבים. על כן חייבים היהודים להיות חלשים והערבים חזקים שכן לדעתו כך היו (או לפחות כך נראו) יחסי הכוחות באותה תקופה ואף חמישים שנה אחר כך. מסתבר שהצגת היהודים כחזקים מהערבים מפריעה לרבים מאיתנו. כיון שגדלנו על "מעטים מול רבים" אנו שואפים להאמין שלפחות בראשית הציונות כך היה. אבל חילו אינו עוסק בשאלה היסטורית – הוא רק מציג אפיזודה ואף היא פרי דמיונו. כל טענה הסטורית מקורה במבקר, לא במחבר.

  למעשה משכה ישראל את הסיפור של "דויד מול גולית" הרבה מעבר לחמישים שנה – עד 67 ואפילו עד 73 שיחקנו יפה את הקטע המכוער של "שמשון המסכן". רק מבצע "שלום הגליל" קרע את סופית את המסכה הטובה ההיא. היום כבר מקובל יותר "בעל הבית השתגע"

• בהתייחס למר "יואל"  ביום מרץ 20, 2009 בשעה 5:33 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  לעומת מאות מיליוני ערבים עויינים למיעוט הזה, שאמנם היה עד כה חזק מספיק כדי לשרוד, כנגד כל הסיכויים.זה וודאי מפריע למר "יואל" ודומיו. העובדה שהמיעוט מצליח לשרוד "מוכיחה" שהוא החזק. אכן, הגיון תואם לגמרי את מושגי אדוארד סעיד ומעריציו. ולענין ספרו של חילו שאכן נראה שנכתב גם בהשראתו (האנטישמית) של סעיד, ניכר שהמחבר עשה מאמץ לרצות קוראים לצרכים כלכליים בעצם. על מנת שהספר יתקבל היטב, מועיל מאוד בחוגים מסויימים להשתמש באנטישמיות כמקדמת מכירות. מלבד זאת, נראה שהפינוק והנהנתנות מנעו מהמחבר נסיון אנושי יותר, שנמנעותו גורמת לו ככל הנראה חוסר יכולת רגשית להבין את סבלו של המיעוט. בכלל, כדי להבין את סבלו של המיעוט היהודי דרושה גם נפש, וגם השכלה, וזו דרישה מוגזמת מסופר.

• הילית  ביום יוני 7, 2009 בשעה 9:22 AM

  קישור לתגובה | להגיב

  שווה קריאה
  ביקורת של דן לחמן על הספר
  http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-2187.htm

• ק.  ביום יוני 23, 2009 בשעה 5:32 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  http://cafe.themarker.com/view.php?t=1095245

• אני  ביום יולי 6, 2009 בשעה 4:49 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  את השפה הנמלצת, ואת הסגנון הנפוח, הארכאי והמזויף. גם אם התוכן ראוי היה להיכתב, הרי שבאופן זה נעלם ממני הצורך והיכולת לקוראו. כבר נאמר שיש לתאר את המורכבות במילים פשוטות ולא ההיפך. אולי בכך טמונה יכולתו וכישרונו האמיתיים של הסופר. הכתיבה הפומפוזית יצרה אצלי לאורך כל הפרק הראשון תחושה של אילוץ מגוחך. לא היה בכוחי לצלוח יותר מפרק זה.

• לא מצליחה להבין  ביום יולי 6, 2009 בשעה 11:09 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  ובודאי לא מוסיפה לה, יכולה להחשב איכותית וספרותית. השפה היא אחת הבעיות המאוד חמורות לדעתי, של הרומן הזה.

• יעלה  ביום יולי 30, 2009 בשעה 6:12 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  ספר שהסיפור בו רע, עטוף בפירוטכניקה שפתית ותו-לא. מנסה להתחנף לתפיסה הפוסטציונית קיצונית, לא להאמין שרצו לתת לו את פרס ספיר – אין גבול לרוע שלנו כלפי עצמנו. מסכימה עם כל מילת ביקורת

• קוראת ביקורתי  ביום ספטמבר 8, 2009 בשעה 6:21 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  כמה מהמגיבים אכן נזקקו לתיאוריית האוריינטליזם של אדוארד סעיד , כביכול חילו מסכים עמה – אני חשתי כי הוא עצמו נגוע באוריינטליזם כמו גם בסקסיזם והומובוביה ולמבקרים הטוענים שהוא בא להציג את הנרטיב החיובי לפלשתינאים אני סבורה שבא לברך ונמצא מקלל – דהיינו הוא מציגם באור הכי נלעג , כרפי כוח , שכל ואפילו פסיכים אובדניים אם לא הומואים ערמומיים וכנ"ל לגבי היהודים -אם רצה לקלל אני סבורה שנמצא מברך – הם יוצאים אצלו יפים חסונים , נראים ונדמים לערבים כמלאכים , גם אם הוא מוסיף להם איזו נכלוליות שמטרתה לשרת את מטרותיהם הגדולות בכיבוש הקרקע

• קיבוצניק  ביום נובמבר 29, 2009 בשעה 6:26 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  עצמם ועמם

• פפפפ  ביום דצמבר 29, 2009 בשעה 12:57 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  ראו רשימתה של ההיסטוריונית אביגיל יעקבסון
  http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1137419

• עירוני  ביום פברואר 9, 2010 בשעה 8:57 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  עיתון צרפתי קטן בשם "לה מונד" מכתיר את הספר במילים רומן מבריק ומרעיף עליו שבחים, אבל אנחנו נישאר עם ביקורתו המלומדת של גלסנר

  http://www.lemonde.fr/livres/article/2010/01/28/la-maison-rajani-d-alon-hilu_1297844_3260.html

• עדי  ביום מרץ 21, 2010 בשעה 8:41 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  מסכים עם כל פסיק ואות!

  http://xn—-2hcksueoe6cld.dreamblogs.org/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%A1-%D7%91%D7%A8%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%AA%D7%9C-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%91/

  בהצלחה בהמשך הדרך.
  http://xn—-2hcksueoe6cld.dreamblogs.org/tag/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%A1-%D7%91%D7%A8%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%98%D7%A8%D7%A0%D7%98/

• קרוסלה  ביום יוני 29, 2011 בשעה 6:09 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  לדעתי הספר פשוט גרוע. אני אתן את הסיבה הטובה ביותר: הוא מנסה לתאר דברים שקרו בתקופה אחרת מנקודת מבט של אנשים אחרים מאוד מהאני היהודי-צברי-ישראלי-תחילת האלפיים, אבל בדיוק בנקודה הזאת הוא נכשל לחלוטין. לו היו נותנים לי את הרומן בעילום שם מוחלט ובלי לומר לי מתי יצא לאור, הייתי יודעת מייד שכתב אותו גבר ישראלי יהודי, בשנים האחרונות.

  הכל מזוייף באופן כל כך בולט וגרוע, עד שאני לחלוטין מופתעת מההתרפקות של כל המבקרים על השפה ה"אותנטית". חזרנו למן נוסטלגיה לעברית של פעם, אחרי כמה שנות עברית רזה, ועכשיו כל זב ומצורע שחושב שהוא יודע משהו על "שפה יפה" כותב ספר שכולו אוננות לשונית (ראו מקרה אלמוג בהר!)

  אולי אני בוטה מידי, אבל זה כבר מעצבן אותי. אני קראתי בחיי מספיק עברית יפה אותנטית. תקחו ספר אחד שכתב מישהו מהעלייה הראשונה, וההבדל בינו לבין השפה של חילו יזעק אליכם כבר מהמשפטים הראשונים. כל מי שמתפעל מהשפה של חילו הוא פשוט בור ועם הארץ בכל מה שקשור לסגננות השפה העברית לדורותיה. הזיוף של השפה אפילו לא עשוי באומנות, מה גם שהזיקוקים האלה לא עושים עלי שום רושם. כשמפשיטים אותו מהשפה המצועצעת שלו, כל מה שנשאר מהספר הוא יומרה להבין את חייהם ונפשם של מי ששונים במהותם מן הסופר – נסיון פתטי שנכשל כישלון צורב.

• קובי פרל  ביום דצמבר 25, 2011 בשעה 10:11 PM

  קישור לתגובה | להגיב

  הספר מרשים מאד מהבחינה ספרותית ויוצר דיון. אלון חילו מלהטט בשפה העברית המליצית כדי לתת את תחושת התקופה ומצליח להפיח חיים אמיתיים בזוג ה"יומנים" המדומים שברא.
  הבעיה העיקרית שקיימת בספר, לטעמי, היא לא הפוליטיזציה והמסרים הגלויים שהוא מנסה להעביר לקורא. אדם ציוני שמכיר את ההיסטוריה של מדינתו יודע כי הנרטיב הפלשתיני מושתת על חצאי אמיתות ושקרים שלמים, ובאשר לזרים הקוראים את הסיפור – הרי שעליהם, כמו בכל סיפור, לעמת את הכתוב עם העובדות האמיתיות, שכן איש לא התחייב בפניהם על נכונות הפרטים.
  הבעיה שקיימת בספר היא הרבה יותר עמוקה. הספר מבקש לבצע שטיפת מוח לקוראיו. הן בצד הרגשי – קישור של סיפור אישי לסיפור הציוני. אך גם בצד הלוגי. צאלח נראה לנו בתחילה כילד משוגע, הוזה, פסיכוטי. אי-אפשר להאמין לדבר שהוא אומר, ובמיוחד לנאומים שהוא נושא בכיכרות השוק, אך השילוב של אותם חזיונות אמיתיים (מגדלי עזריאלי, מלחמת השחרור) עם אותן בדיות על הגירוש המוני, הן שמגבשות בקורא דעה מוטעית על הסכסוך הישראלי-פלשתיני.
  אני בעד כתיבה מרובדת שמנסה להעביר מסר לקוראים. אני נגד שטיפת מח שנעשית בדרכים שפלות.