מבקר חופשייש מערכות גלאי חום שְבְּליבן קרח. גלאי חום שעובדים על קור. הם נבנו כך על מנת שיוכלו לזהות את תנודות החום הזעירות ביותר ולהתריע מפניהן.
כך צריך להיות מבקר הספרות: צונן – על מנת שיוכל לזהות אם יש ביצירה חום כלל ועיקר; קפוא – על מנת שיוכל לאתר את סלסולי החום העדינים ביותר המתאבכים ממנה.
ולעולם, לעולם אל לְמבקר יצירה לחממהּ בנשיפת-ההבל שלו גופו.
"תרגיע" (הסדרה – לא מה שאני אומר לעצמי מאז פתחתי את הבלוג הזה), היא, בעיניי, סדרת הטלוויזיה המהנה ביותר שאני מכיר שמשודרת היום. התחכום התסריטאי שלה – אנלוגיות בין עלילות, קשירת קצוות עד הסוף או, להפך, התרסה מתוחכמת נגד קשירה כזו, התזמון המדויק וכד' – מגיע לרמה שמזכירה יצירות ספרות מהשורה השנייה (צר לי, עוד לא נתקלתי ביצירה טלביזיונית שמזכירה יצירת ספרות מהשורה הראשונה. אבל אני מבטיח להמשיך לחפש). הכנות שלה והעמדה העקרונית שלה ביחס לעולם (על כך שהצלחה פנומנלית אינה יכולה לשנות מבני אישיות בסיסיים) מרעננות.
למי שעוקב אחר הסדרה קשה לא להתרשם עד כמה הנושא היהודי דומיננטי בה. אם אני לא טועה, זו תופעה חסרת תקדים בהיקפה בטלביזיה האמריקאית (פרק עם סצינה בבית הכנסת, פרק על ליל הסדר, השורד מהשואה מול "השורד" מ"הישרדות", לארי הנוזף בשריל על אי הפרדת חלב מבשר כשהוא מנסה לשכנע יהודי אורתודוקסי לקדם את עניינו של ריצ'רד לואיס החולה, פרק ובו בת מצווה ועוד ועוד). אולם מה שהסדרה הזו, עם ובלי משים, מבטאת דרך מבנה הקהילה היהודית השבעה של לוס אנג'לס שהיא משרטטת, הוא הפיכתה של הזהות היהודית – וגם זהויות אתניות אחרות המוצגות בה – ל"רשת חברתית". בעולם קפיטליסטי, בו כוחה של המדינה נחלש דרמטית ובו אדם לאדם – מתחרה, הצורך ב"קהילה" אינו נובע מתכנים ייחודיים לקהילה (היהודית, השחורה, ההיספנית, הוואספית וכד'), אלא מ"הקליפה": הצורך ב"רשת" שמעניקה תמיכה רגשית, אבל יותר חשוב, וזו הנקודה העיקרית: מקדמת את הקיום כלכלי באמצעות טוויית רשת של קשרים כלכליים. בלוס אנג'לס של "תרגיע", השייכות לקהילה היהודית היא זו שמאפשרת לדייויד קיום כלכלי, כי עולם השואו-ביז שהוא קשור אליו משופע ביהודים (סוכנו האישי, חבריו הקרובים, מעסיקיו וכד'). כך, בלי משים, הסדרה הזו חושפת את האינטרסנטיות העירומה שקיימת מתחת למושג המלבב כל כך ו"החם" לכאורה: "קהילה".
ה"קהילה" הקלאסית היא המצאה יהודית, ובמובנים רבים אנחנו חיים עכשיו בזמן "יהודי". (זמן של נוודים גלובליים, המנותקים משייכות ומעיגון למקום ולחברה, ונאחזים, חלף זאת, ב"קהילה", קונקרטית או וירטואלית). אבל למרות החיבה שלי למורשת העולם היהודי הקלאסי – ולמוסד "הקהילה" ההיסטורית כחלק מרכזי בה -התחושה שלי היא שאנחנו – אנחנו, כלומר גל חיפושי הזהות היהודית ששוטף את ישראל בעשור וחצי האחרון – עושים בה, במורשת ובקהילה, שימוש לא הולם, שימוש שנותן יד להתפוררות החברתית. הפנייה אל הזהות היהודית ואל הקהילה היהודית (כפי שמתבטאת למשל ברומן המעניין "מקימי" של נועה ירון-דיין) היא גם תגובה לקפיטליזם המפורר את מדינות הלאום ואת רשתות המשמעות שנכרכו בהן, אבל גם מסייעת לתהליך הזה; "המשפחה היהודית", הלְבנה החיונית הזו בקיר הקהילה היהודית, הדביקות המשפחתית הישראלית שאנחנו אוהבים לקטר עליה בגלוי ובחשאי ולהתגאות בה בחשאי ובגלוי, עושות יד אחת עם תהליכי הפירור של החברה הישראלית. גם חיפושי "השורשים" והכנסים המשפחתיים שרווחים בעשור האחרון בארץ, יותר – או, למצער, לא פחות – משהם מבטאים עניין כן ב"מורשת", הם תגובה היסטרית להתפוררות המדינה ומסייעים להתפוררות הזו כאחד. כשמזמינים אתכם לכנס משפחתי כאילו אומרים: טוב שיש לנו אחד את השני, טוב שסבא רבא שלנו עלה מרוסיה בחוסר כל והקים את השבט המפואר שהתכנס פה, בגינה היפה של שלמה ורות'קה, כך אולי נוכל להתאחד, לא? לסדר אחד לשני פרוטקציה מתישהו בעתיד, אולי אפילו לעשות עסקים. ידעת שירון הוא עורך דין כבר? אולי תלך לשוחח עם הבן של ציפקה? אתה יודע שהוא, האבא שלו, היה יבואן גדול, אבל הלך עם המזכירה. זה לא מרגש איך לא היה להם כלום כשהם באו בעשרים ושלוש? והנה עכשיו, תראה – .
וכך, לטעמי – במפתיע – הביקורת הציונית מהזן המעמיק (יש זנים אחרים) על הקיום היהודי הופכת להיות רלוונטית ביותר. הביקורת הזו שבזה לקיום הנוודי היהודי, לחוסר האחריות החברתית היהודית, לאובססיה הפיננסית, להתגאות הריקה ב"מורשת" מפוארת (סטייל פרוייקט "ארון הספרים היהודי", בו מוצע להמוני בית ישראל ארון חדש) ולבסוך: להיסמכות על גולת הכותרת כביכול של הקיום היהודי – הקהילה.
אני מעלה כאן מאמר שפירסמתי ב – 2004 בעיתון "מקור ראשון" על הביקורת של ברנר על המסורת היהודית (ועל הקהילה היהודית כדובדבן כביכול שבקצפת כביכול) והרלוונטיות שלה לימינו (לחדי העין שבין הקוראים תתגלה דמות מוכרת לקוראי הבלוג הצצה לקראת סוף המאמר! למי שיגלה את הדמות המסתתרת במאמר מובטח פרס: מאמר קצר בהרבה).
לפני תשעים שנה, בתרע"ד, כתב ברנר את מסתו המפורסמת-בשעתה "להערכת עצמנו בשלושת הכרכים". המסה הארוכה הזו, שנישאה תחילה כהרצאה בפני ציבור פועלים-אינטילגנטיים בני העלייה השניה, היא ביסודה ביקורת ספרותית שנכתבה בעקבות הופעתם של כל כתבי מנדלי מוכר ספרים בשלושה כרכים ( מכאן שמה). אולם ברנר משתמש בכתבי מנדלי, בתיאור חיי יהודי תחום המושב שהעסיק את מנדלי, לביקורת תרבותית מקיפה ונוקבת על ההיסטוריה היהודית כולה. הטקסט הזה, שבעקבות מלחמת העולם השנייה והשואה ראה בו המבקר אברהם קריב טקסט סמי-אנטישמי, הוא כתב האשמה חמור כנגד אופיו של הקיום היהודי מימי בית שני ועד התקופה המודרנית. מניתוח עכשווי של הטקסט הזה, שמבנהו ותוכנו לא במקרה מזכיר מבנה ותוכן של נבואות זעם תנ"כיות, ניתן להעלות כמה תובנות רלוונטיות ומעוררות מחשבה הנוגעות למציאות הישראלית בהווה.
השימוש בפלטפורמה הספרותית של כתבי מנדלי תורם להבחנה בין המסה של ברנר לטקסטים ציונים אחרים שעסקו ב"שלילת הגלות"; ברנר לא מבקר רק מצב סוציולוגי יהודי אלא "אופי" יהודי ( "אופי" ששירטוטו המדוייק הוא מאפיין מרכזי של הספרות הטובה), אופי שהיטיב, לטענתו של ברנר, לתאר מנדלי בגיבוריו. מהעיסוק הביקורתי ב"אופי" היהודי נובעת הנימה החריפה והכמעט-אנטישמית של המסה; כמעט-אנטישמית לולי זכרנו ש"נאמנים פצעי אוהב" ושמטרתו של ברנר הייתה שיפור המציאות היהודית ולא פגיעה בה.
ברנר מתחיל את מסתו בקביעה ש"הערכה עצמית", מה שבשפתנו מכונה: מודעות עצמית, היא עדות לבגרות הן של אינדיבידואל והן של עם. הילד והנער אינו ער לכך שהוא אינו בודד בעולם, אינו ער לכך שניתן להסתכל על קיומו ולשפוט אותו מ"בחוץ"; התהליך הכואב והחיוני של הבגרות טמון בהבנה שיש "חוץ" ושממנו ניתן לשפוט ולהעריך את "האני". עד להופעתו של מנדלי מוכר ספרים לא הוציא מתוכו הלאום היהודי אישיות או קורפוס תרבותי שישקפו באופן הולם את מהות הקיום היהודי. השיקוף המבהיל, שמיד ימצא ברנר בכתבי מנדלי, ממותן כך כבר מראש בפתח המסה: גם אם השיקוף מבהיל הרי שעצם היכולת לשקף נכונה, להגיע למודעות עצמית במישור הלאומי, מצביעה על בגרות לאומית.
מה משתקף במראה שהציב מנדלי בכתביו מול הקיום היהודי? מה שמשתקף אינו מחמיא, וברנר מתייחס כמובן לקיום הקבצני והתלוי בדעת אחרים של יהודי תחום המושב, המתוארים במלוא עליבותם בכתבי מנדלי. עד כאן הולמת המסה הברנרית את הזרם בציונות שהדגיש את "שלילת הגלות".
אולם בהמשך המסה ברנר, בניתוח מבריק ומקומם כאחד, "הופך על ראשה" את האמונה הרווחת בהיסטוריוסופיה היהודית, כולל בתפיסתם של רוב ההוגים הציונים: התפיסה שרואה ב"גלות" כורח שנכפה על העם היהודי בידי אויביו לאורך ההיסטוריה. לא, טוען ברנר, זוהי ראייה מוטעית. "הגלות" לא נכפתה על היהודים, היהודים רצו בה וחשו בה בנוח. כמובן, אין להכחיש את הרדיפות לאורך ההיסטוריה, אבל יש באופי היהודי הלאומי משיכה להיסמכות על כתפי אחרים, יש בו פחד מריבונות ועצמאות. במובן זה, "ספר הקבצנים" של מנדלי הוא מטאפורה לכנסת ישראל כולה; קבצנות כצורך לאומי להיתמכות על כתפי אחרים . ברנר ממשיך ומתפלמס עם "אחד העם", שבמאמר שגם הוא היה מפורסם בשעתו, "חצי נחמה", טען שמופרכותה בעליל של עלילת הדם ממחישה את קלישותן של הטענות האנטישמיות כולן כלפי היהודים. ברנר מסכים, כמובן, שהיהודים נקיים משחיטת ילדים נוצרים אבל שוב הופך את הסניגוריה, הפעם של אחד העם, על ראשה. הבעיה בקיום היהודי אינה צמאון הדם שלו, אלא להיפך – חסרון הדם שבו; עלילת הדם האנטישמית אינה הסיבה לשנאת היהודים אלא תוצאתה, תוצאת השנאה לעם שבחר בדרך קיום מוזרה כל כך, חלשה כל כך, ואינו דואג לעצמו.
השיפוט המחמיר של ברנר מוביל אותו לבסוף לסיומה "האופטימי" ו"הציוני" המפורסם של המסה: "מושבי פועלים – זוהי הריבולוציה שלנו. האחת והיחידה". כפי שעמד על כך פרופסור מנחם ברינקר, מבנה המסה הברנרית הולם מבנה מסורתי של דרשה יהודית: הכאה על חטא, מניית הפגמים, ואז קריאה להתעוררות ותשובה.
במציאות של ימינו, מציאות של קיום ריבוני ישראלי, ניתן לטעון שהתוכחה הברנרית, כחלק מהפרוייקט הציוני, הייתה אפקטיבית לשעתה ועשתה כבר את שלה; העצמאות והריבונות הישראלית גמלו את חלק מהקיום היהודי מהתלות הפרזיטית בעם אחר, שהצביע עליה ברנר. ניתן גם לטעון, כפי שחוגים ימניים מבחינה מדינית טוענים מפעם לפעם, שחולשות "גלותיות" של פחדנות, שהצביע עליהן ברנר, עדיין קיימות במנטליות של המדיניות הישראלית; ניתן גם לטעון, כפי שחוגי שמאל טוענים, שהמגלומניה והנרקיסיזם המאפשרים לחוגי ימין-מדיני להתעלם מלחצים בינלאומיים הם עדות לחוסר בשלות לאומי, להיעדרה של "הערכת עצמנו", של מודעות עצמית לכוחה הריאלי של ישראל, שעל היעדרה התריע ברנר.
אולם אני רוצה להתייחס לרכיב אחד, אחר, במסה הברנרית שנראה לי רלוונטי במיוחד להיום.
ברנר, בנתחו את ההיסטוריה היהודית, טוען שהיהודים אינם מוכשרים לקיום שהוא קורא לו "מדיני", הם נעדרי "רגש מדיני". כוונתו של ברנר אינה רק להיעדרו של הכשרון להשגת עצמאות אלא להיעדרו של כשרון לקיום חברתי-לאומי של אחריות הדדית. ברנר מבחין בין "קיום ביולוגי" ל"קיום סוציולוגי". כקיבוץ של פרטים, ב"קיום ביולוגי", התקיימו היהודים במשך זמן רב יותר מכל עם אחר בהיסטוריה. אמת. אבל "קיום סוציולוגי", קיום שבו הפרטים מרגישים שייכות זה לזה ואחראיות זה כלפי זה, לא התקיימו היהודים ב"גלות". זה ניתוח פרובוקטיבי שנוגד את תפיסתנו האינטואיטיבית את ההיסטוריה היהודית, אבל יש בו היגיון פנימי רב. נבין אותו אם נבחין בין קיום "קהילתי" לקיום "לאומי". ייתכן, טוען ברנר, שהיכולת לקיום נפרד של הקהילות היהודיות, היא זו שגרמה לשרידתו של העם היהודי; עמים שהובסו בשדה הקרב, שהסמלים הלאומיים שלהם בוזו, שהופצו לכל עבר, לא שרדו בגלל שעיקר קיומם היה "קיום סוציולוגי". ההסבר לקיום היהודי ארוך השנים נדרש, אם כן, על ידי ברנר לגנאי: היכולת להעמיד את הפרט או הקהילה מעל לכלל הוא המסביר את החיוניות היהודית.
אני סבור שניתן להשתמש בניתוח הברנרי הזה של ההיסטוריה היהודית להסברת תהליכי עומק בחברה הישראלית היום. אנחנו עדים כבר לפחות עשרים שנה לשקיעת מדינת הלאום ומדינת הרווחה בעולם המערבי. הסיבות לשקיעה הזו הינן כלכליות ורעיוניות כאחד. במישור הרעיוני, לא יהיה זה מוטעה לתאר את המאבק בין תומכי מדינת הרווחה ותומכי השוק החופשי כמאבק בין ערך "השוויון" לערך "החירות". מאבק זה מקביל למאבק רעיוני נוסף, מאבק בין תפיסה "קהילתנית" של הקיום האנושי לתפיסה "אינדיבידואליסטית" שלו. המאבקים האלה מעסיקים את המחשבה והפוליטיקה המערבית, כמובן באופן מעודן ופרטני יותר משהוצג פה בסכימטיות, אולם האם יש משהו בתרבות הישראלית שהופך את המקרה הישראלי ליוצא דופן במאבק הזה בין תפיסות "קהילתניות" ו"אינדיבידואליסטיות"?
אני סבור שכן. הניתוח הברנרי מספק לנו תובנה שנראית כנוגדת במבט ראשון את האינטואיציה שלנו: הרי המציאות היהודית והישראלית תמיד תוארה כמציאות בה המשפחתיות ו/או הקהילה היא בעלת משקל גדול בעיצוב חיי הפרט. איך, אם כן, ניתן לטעון שיש רכיב "אינדיבידואליסטי" בתרבות היהודית?. אבל כאן בדיוק נעוצה התובנה של ברנר: משפחתיות וקהילה – כן, אולם תחושת אחריות לאומית – לא. ניתן לנתח את הקלות היחסית בה מפורקת מדינת הרווחה הישראלית בעשורים האחרונים בניתוח תרבותי שמתווסף לניתוח הכלכלי-פוליטי. המעבר מ"מדינה" ואחריות לאומית לפרטים ול"קהילות" עובר בקלות בגלל שבאופן לא מודע, אולי, הקיום הקהילתי נתפס כטבעי בתרבות היהודית, בעוד שמקומה של "המדינה" – לא. בניתוח כזה ניתן להבין, לדוגמה, עמדה פובליציסטית כמו זו שביטא יאיר לפיד בטור שלו ב"ידיעות אחרונות" (20.2.2004), שטענה בעד הפרטת החינוך בישראל. אמנם לפיד מתפתל בניסיון להציג את העמדה הזו כמי שתביא ברכה לכלל ולא רק לעשירים, אולם אי אפשר להימלט מהתחושה שהעמדה הזו היא ביטוי נוסף לקלות בה מפורקת הישראליות ל"קהילות". גם הגילויים של נדבנות ועזרה הדדית שקיימים, וטוב שקיימים, בחברה הישראלית מסגירים תפיסה של קהילה יותר מאשר הבנה מה תפקידיה של מדינה בארגון הגוף החברתי.
הניתוח שמוצע כאן, בעקבות ברנר שראה בפרוייקט הציוני ניסיון להטמעת חשיבותה של התארגנות "מדינית" הזרה, דרך כלל, להיסטוריה היהודית, יכול להוות מצע לשיתוף פעולה בין ימין-מדיני מתון לשמאל חברתי. הרי קורה בשנים האחרונות תהליך מוזר, שלא מרבים לתת עליו את הדעת. הן ארגוני שמאל חברתי והן מגמות שמעונינות בשימורה של זהות לאומית (עמדה שמבחינה היסטורית מזוהה עם "הימין") מוצאים את עצמם מגיבים בחשדנות לתהליכי גלובליזציה; מוצאים את עצמם בצדו האחד של המתרס. הרצון לשמר את תפקידה של "המדינה", במישור הסמלי והכלכלי כאחד, יכול להוות בסיס לשיתוף פעולה פוליטי.
אולם שיתוף הפעולה הזה מתעכב, בין השאר, מאי ההבנה בזהות האינטרסים המסוימת בין השמאל החברתי למרכז והימין-המתון הלאומיים. דוגמה לאי-הבנה כזו מצויה במאמר של פרופ' זאב שטרנהל ב"הארץ" (20.2.2004). שטרנהל מנתח כך את תפיסתו של נתניהו: "כמו כל הניאו-שמרנים סבור גם נתניהו, כי חתירה לשינוי הסדר החברתי אינה אלא אוטופיה הרסנית. מבחינתו, עוצמה חברתית אינה מותנית בגורלו של היחיד, אלא ביכולת תפקודו של המכלול. לא היחיד הוא מטרתה של הפעילות החברתית המאורגנת, אלא הגוף החברתי כולו". שטרנהל מנסה לגשר על שני צמדי גדות שקשה לגשר ביניהן: הגדה הימנית-מדינית של נתניהו, המעמידה בראש סדר החשיבות את הלאום על פני האינדיבידואל, והגדה הימנית-כלכלית של נתניהו, שעושה את ההיפך. צמד הגדות השני, שקשה לשטרנהל לגשר ביניהן, הן עמדותיו ההומניסטיות-אינדיבידואליסטיות הא-לאומיות שלו עצמו ועמדותיו השיוויוניות-סוציאליסטיות. בכדי לגשר בין הגדות עיקם שטרנהל את הכתובים ותיאר את העמדה הכלכלית של נתניהו כעמדה שמתעניינת ב"מכלול" ולא ב"יחיד", בעוד ההיפך הוא הנכון. הגישור האפשרי בין שתי גדות, שלא שמים אליו לב מספיק בשדה הרעיונות הישראלי, הוא בין הגדה הסוציאליסטית, המבינה כיום את חשיבותה של המדינה, והגדה הלאומית, שמתנגדת לתהליכים גלובליים מתוך תפיסה שטישטושה של זהויות לאומיות אינה עושה את העולם למקום מעניין יותר אלא להיפך, לפחות מגוון ולמשוטח.
רצה הגורל ותוך עשרים וארבע שעות אני מפרסם שני פוסטים על יאיר לפיד. לרדת על לפיד זו קלישאה ואני משתדל להימנע מקלישאות (וגם זו קלישאה). אבל הפוסט הזה נובע מדברים שפורסמו היום בויינט ובעיניי חשוב להגיב עליהם.
ובהערת אגב: אם לפיד היה סינקדוכה של הבורגנות הישראלית (כלומר פרט המייצג את הכלל) היה מצבנו טוב. מדובר באדם שיש לו כבוד כן לתרבות, וגם – אני מנחש – אדם טוב לב במישור האישי ומצפוני. הבעייה שלפיד הוא לא סינקדוכה, אלא מיטונימיה (הצגת דבר אחד באמצעות דבר אחר) של הבורגנות הישראלית. עלה התאנה הייצוגי שלה, שמביא להתעלמות מגסותה, חומרניותה והאינדיבידואליות הקיצונית של הבורגנות הזו (והמשפחתיות הישראלית המפורסמת בדביקותה, יותר משהיא עוינת את האינדיבידואליות היא עוינת את מושג "החברה") . מלבד זאת הבעיות עם לפיד הן החנפ – טוב, אבל די, זו הרי קלישאה, סיכמנו.
ובכן, מה הקפיץ אותי?
אתר ynet יצא היום בפרוייקט חדש. "ספר החודש" שמו. במתכונת אופרה וינפרי (כך במוצהר) ייבחר מדי חודש ספר מומלץ על ידי "מיטב אנשי התרבות של ישראל". הממליץ הראשון הוא, ובכן, יאיר לפיד http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3501992,00.html.
ברשימה כתובה נאה, כיד כשרונו כבעל טור, מציג לפיד, אחרי הקדמה ארוכה, את הספר שבחר: "אם החיטה" של מיקי בן כנען. עד כאן הכל טוב, לא?
אז זהו, שלא. כי דבר אחד ויחיד אין ברשימה הזו – ולכן ההקדמה הלא-קשורה לספר, של לפיד, ארוכה כל כך – והדבר שאין בה הוא התייחסות עניינית לספר. הרשימה של לפיד כתובה, כאמור, באופן נאה (למעט טענתו שטולסטוי ישב במלון בתאילנד, שהיא, בתשעים אחוזים, טענה מופרכת). אבל דבר אחד ויחיד אין בה: ביקורת ספרות.
כי כשלפיד בא סוף סוף לדבר על הספר מה הוא אומר עליו? ובכן מיקי בן כנען, אני מצטט, "יודעת לכתוב". מה זה אומר שבן-כנען "יודעת לכתוב"? היא כותבת "כתיבה של ממש. האמנות הננטשת לאיטה של הסיפור, שבה יש דמויות, ויש עלילה, ויש דמיון, ויש (המון) הומור, ויש תנועה פנימה והחוצה בין הריאלי לפנטסטי, ויש נקודת מוצא לא הגיונית (ושוב, מצחיקה), שהופכת עם הדיפדוף להיגיון משל עצמה וכובשת אותך". מכיוון שלפיד מרגיש שהקטלוג הקלישאי הזה (דמויות – יש, עלילה – יש, הומור – יש וכו') אינו מספיק, הוא מחזק את קביעתו בדקלרטיביות חלולה: "נכבשתי. יש הבדל. קרה לי מה שקורה רק במחיצתה של ספרות טובה באמת: המציאות סביבי נמוגה לאיטה, עד שהוחלפה בזו של המילים". למה הספר של מיקי בן כנען טוב? כי הוא טוב! כי נכבשתי! מה כל כך מסובך להבין?
אחרי חוות הדעת ממשיך לפיד בתיאור תקציר העלילה ומוציא מעז (חוסר הסבלנות להסביר על מה הספר) מתוק: "אני מניח שלא הבנתם כלום מהתיאור הזה, וככה עדיף. מפני שהספר הזה הכריח אותי לנטוש גם את החלק מעולמי הטלוויזיוני שבו אתה מוכרח לסכם כל דבר בשני משפטי סאונד-בייט בהירים וברורים". הבנתם? זה שלא הבנתם זה טוב! הבנתם? כי ככה זה ספרות, סמטוכה אחת גדולה ורוחנית לעילא. מקסים, לא?
ומה עוד? אז זהו – שזהו. כלומר מטקסט של כמה מאות מלים, שמתחיל בהקדמה ארוכה על כמה זה יפה שמפרגנים סוף סוף (שיש בה שארם לא מבוטל, כי לפיד מתייחס לביקורות הרגילות על כתיבתו ואישיותו) ומסתיים בהערה על העטיפה ובפנייה נרגשת של אחוות סופרים למיקי בן כנען, מעשה הביקורת גופא, כלומר ההסבר למה הספר ראוי לקריאה, מסתכם בכמה משפטים קלישאתיים וחלולים בודדים.
אני, שמקצועי הוא מבקר ספרות, כמובן, נוגע בדבר, אבל אשתדל לשכנע אתכם שאין כאן עניין אישי.
כי "הביקורת" הזו של לפיד היא חלק מתופעה: סלבריטיזציה של ביקורת הספרות (שדוגמאות שלה פולשות גם למוספי הספרות בעיתונים עצמם), סלבריטיזציה שיכולה לפגוע קשות ביצירה הישראלית החיה. כי אם ספרים ייפלו ויקומו בשבט פיהם של סלבריטאים, שאינם מכירים את היצע הספרים הנוכחי, שמקצועם אינו מאפשר להם לערוך השוואות בין הספרים (וחלק ממקצוע הביקורת נשען על השוואות ויחסיות), שלא הקדישו את עצמם לבחינת ספרים ולהערכתם, שטעמיהם הספרותיים אינם מנומקים ואינם מאפשרים לקוראי המלצותיהם דיון מושכל והחלטה אם לקרוא בספר המומלץ בגלל טיב איכויותיו (אלא, כמו בעולם הפרסומות, מעודדים רכישת ספר בגלל הזיהוי בינו לבין הסלבריטאי הממליץ. סטייל דיסקונט= ישראלי ממזר אבל חיובי, עם טאץ' בוהימייני,השיער!, לא איש של כסף, כסף, כסף, אבל עממי, לא מתנשא, אחד מהחבר'ה, אחד שמבין בספורט= מודי בראון), השיחה הישראלית על ספרים תהפוך לדלה עוד יותר ממה שהיא כיום . במקרה הזה, סלבריטאי-על שממליץ פרי גחמה (ולדעתי פרי קריאה בביקורת הנלהבת על הספר שפרסמה עמיתתי אריאנה מלמד) על ספר מינורי ולא מזיק, שיש בו חן מסוים, אינו נזק גדול במיוחד. אבל זו, כאמור, רק ההתחלה, מבטיחים בווינט.
ובעצם "אינו נזק גדול", מה פי שח?! כי על סמך איזו קריאה מקיפה, יורשה לי לשאול, בספרות הישראלית העכשווית נבחר "אם החיטה"? כמה ספרים ישראלים קראת, מר לפיד, בשנים האחרונות שעל סמך הקריאה בהם הפנית זרקור רב עוצמה ל"אם החיטה" (ובוא נשים בצד את שאלת איכות הניתוח; נתמקד בכמות)?. הרי הבחירה השרירותית הזו – מישהו המליץ ללפיד, או ש"משהו" בו אמר לו לשלוף את הספר ממדף הספרים, או שהוא שמע משהו על הספר האקסצנטרי הזה ונראה לו מגניב והולם לדימויו להמליץ דווקא על ספר לא צפוי כל כך, לאמור: ראו איזה טעם ייחודי ונונ-קונפורמיסטי יש לי – שנעשית מתוך כוונה טובה כביכול, דוחקת ממקומם עשרות סופרים וספרים שראו אור בשנים האחרונות ושראויים לתשומת לב הרבה יותר מאשר "אם החיטה". השרירותיות בה מורעפת – וניטלת – תשומת הלב לספרים במערכת כזו גורמת לרקבון בכל המערכת. עשרות כותבים מוכשרים תרפינה ידיהם מתוך הידיעה שהסיכוי שלהם להגיע אל המודעות הציבורית הוא פרי קפריזה של יאיר לפיד או מיקי חיימוביץ', יד המקרה שהסיטה את היד של עלמה ז"ק או שלמה ארצי (סתם דוגמאות) לעבר ספרם בחנות הספרים. אם נמשיל את מה שעשה לפיד לדוגמה שאולי תובן ללפיד נאמר זאת כך: נניח שמתנהל מכרז על טלפונים סלולריים לצה"ל בין שלוש החברות הגדולות והממונה על המכרז מטעם המדינה, ששמו משה פלח, נראה לו מגניב לבחור בחברה המתחילה באות דומה לאות בה מתחיל שם משפחתו. ללא בדיקת המתחרים, ללא השוואת המבצעים וכד'. זו משמעות הבחירה ב"אם החיטה".
אני מצרף את הביקורת שפרסמתי לפני כשנה על "אם החיטה" במוסף הספרותי של "מעריב". בצירוף הזה של ביקורתי אני לא רוצה להראות שאני חכם יותר מלפיד, שאני כותב טוב יותר וכד'. אני רוצה להראות דבר אחד בלבד שאני כן ולפיד לא. אני מבקר ולפיד לא. ולכן אני יודע ששומה עלי להציג לקוראים שלי את טיב הספר, את האיכויות שיש או שאין בו, ולנמק את השיפוט שלי. זו החובה המקצועית שלי כמבקר. החובה של יאיר לפיד, בהקשר הזה, היא רק להיות. שלי היא לשכנע.
"'אם החיטה' הוא טקסט מפתיע, 'אחר', כזה שמעמיד במבוכה את המבקר, אבל הפתעה, 'אחרות', העמדה במבוכה, אינן בהכרח ערובה לאיכות. אני כותב את הדברים בעקבות ביקורת מתפעלת מאד שהתפרסמה כבר על הרומן ושאינני שותף לה.
לפני ההערכה ואפילו לפני הצגת התוכן מילה על ההגשה. הייחוד של הרומן של מיקי בן-כנען מתבטא כבר בעטיפה. הכריכה המבריקה והחומה, שבמרכזה שמו האנכרוניסטי-כלשהו של הרומן, מזכירה כריכה של ספר קודש. מאידך מלווה הטקסט באיורים (רובם בנספח בסופו) שמעידים על תפיסה מודרניסטית-אקספרימנטלית. השילוב הזה בין אנכרוניזם לחדשנות מאפיין גם את התוכן עצמו.
ארבעה חלקים וזמנים נשזרים לסירוגין בחייה של גיבורה אחת חסרת שם; שניים מרכזיים ושניים פחות.
בחלק המרכזי הראשון סוקרת הגיבורה בגוף ראשון את חייה עד לגילה בהווה, חמישים ושמונה. העובדה המרכזית בחייה היא קוטן קומתה: 'קטנטונת, פטיט, ילדתי הזעירה, בובונת, פיצקעל'ה', אלה מקצת מכינוייה (עמ' 34). הגובה, או היעדרו, הם הגורם וגם המטאפורה לתחושת השוֹנוּת של הגיבורה בילדותה ובהמשך בחייה הבוגרים. בהיותה כבר אישה מבוגרת התחברה הגיבורה עם ההפך הגמור ממנה, אולג, נגן פיקולו ממוצא רוסי, הגבוה כמוט: 'מצאנו את עצמנו ניצבים קפואים זה לעומת זאת. קפאנו כשם שאדם קופא כשהוא רואה את בבואתו מעוותת במראה. נראינו כשני הפכים מושלמים. אולג אוסטרובסקי היה האדם הגבוה ביותר שפגשתי מימי' (עמ' 43). השניים מתחברים ואז מצטרפת אליהם צלע שלישית, רק במעט פחות חריגה, ושמה ג'וליה, אגרונומית גדולת מידות, איטלקייה וקתולית. לאחר תקופה קצרצרה של חיים בשלושה מתחברים שני הענקים בברכת הגיבורה הקטנטנה ועוקרים לקנדה.
חטיבת הזמן המרכזית השנייה מספרת את הרפתקאותיה המופלאות של הגיבורה בהווה. 'מאז שאני זוכרת את עצמי, חשקתי בהליקופטר אדום', מכריזה הגיבורה בפתיחת הרומן. בהגיעה לגיל חמישים ושמונה היא רוכשת לה אחד כזה מחברת יפנית, המייצרת מסוקים זעירים. היא מרכיבה בעצמה את המסוק ויוצאת לסיבובים בשמי ארצנו. במהלך שיטוטיה ובדרך מקרה מגלה הגיבורה עובדה מופלאה: הנצחת צמחים בתצלומים והעלאתם על המחשב מאוששת את הצמחים המצולמים באורח פלא. מכאן פתוחה הדרך למפעל כלכלי חובק-עולם בו מצלמת הגיבורה חלקות חקלאיות ומדבירה את הטפילים בהן באמצעות העלאתם למחשב. לצורך זה היא נעזרת באולג וג'וליה ובצמד נערים בדואים שהיא פוגשת באחת הטיסות, וליד וחמיד, ונאבקת במדבירים קונבנציונליים יותר שמנסים להתנכל למפעל שלה.
שני חלקים נוספים, מצומצמים כמותית, מתוארים בספר בגוף שלישי. האחד: קורותיה של הגיבורה לאחר שמסוקה הופל על ידי כוחות הביטחון הישראליים והיא נחשדה בריגול. השני: קורותיה לאחר שחרורה, כשהיא מבקרת בכפר אפריקאי בו השביחה את גידולי החיטה וזכתה מתושביו לתואר 'אם החיטה'.
את הנושא המרכזי של הרומן הזה, וכפי שניתן להסיק כבר מהתקציר, אפשר להגדיר במילה אחת: אקסצנטריות. בפתח הרומן מקדישה אותו המחברת 'באהבה לכל יוצאי הדופן באשר הם'; הגיבורה גם מבארת את יסוד חיבורה לנערים הבדואים בכך שכמוה 'הם לא אהבו המולה והצטופפות' (עמ' 173). האקסצנטריות הזו נוכחת בכל הרמות: הדמויות, העלילה, הלשון. הגיבורה העובדת כלבורנטית במעבדה לבדיקות שתן דווקא; אולג האוהב לנגן בעירום מלא וכולי. והשפה של הרומן גם היא: מפתיעה, מקורית, אך גם שעטנזית, אנכרוניסטית ואקסצנטרית: 'אמתחת זכרונותי'; 'רגע לפני שהמזרח ניפק אורו'; 'באבחת הרף חלה תפנית'.
האקסצנטריות הדומיננטית מעניקה לטקסט לכידות. לכידות מעניק לו גם התמהיל המפתיע והעקשני בין היי-טק ללואו-טק: ההבנה המופלגת של הגיבורה בתפעול מחשבים ובהרכבת מסוקים בד בבד עם חתירתה האקולוגית להבראתן של חלקות חקלאיות באמצעים אורגניים (ורצוי טלפתיים) ובכלל בעיסוק בחקלאות. התמהיל הזה משמעותי כי הוא דימוי קולע לנפש ההיפית, המשוחררת והנדיבה של הגיבורה שתעתה לישראל העכשווית וההיי-טקיסטית של שנות האלפיים.
אולם מה שמעניק לטקסט חדווה ואטרקטיביות אינה דווקא לכידותו אלא האופי הממזרי שמעוצבת בו האקסצנטריות. הגיבורה שייכת לזן מיוחד של אקסצנטרים: אקסצנטרים שמחים בחלקם וקוּלים. למשל, על מנת לעודד משתמשי מחשבים להביט בתמונות החֶלְקות החולות, וכך לתרום בכוח טלפתי להבראתו, יודעת הגיבורה בדיוק מה לעשות: 'סרקתי לתוך המחשב רבע נוסף משדה החמניות (…) פרסמתי את שם האתר בכמה מנועי חיפוש מרכזיים ומעל לתצלומים כתבתי (…) 'אם תואיל להתבונן במשך שלושים שניות בתצלומים שלעיל – תגלה שכושרך המיני מכפיל עצמו מיד' (עמ' 97). דוגמה אופיינית נוספת להומור הקוּלי של הגיבורה האקסצנטרית: 'לא הייתי נותנת לך חמישים ושמונה' גהרתי לעבר בבואתי בחיוך קטן (…) בשנים בהן אני שוהה בגפי למדתי לדבר לעצמי בחיבה. זה הכרחי אם את חיה לבדך ושואפת להישאר שפויה' (עמ' 26). כשחושבים על זה הטקסט הזה אינו "לא דומה לשום דבר אחר". הוא בהחלט מזכיר את הגיבורות האקסצנטריות והעלילות הפנטסטיות של קסטל-בלום מהמחצית הראשונה של שנות התשעים בהבדל אחד מרכזי: הגיבורה של בן-כנען לא סובלת משונותה אלא חוגגת אותה.
ניתן, לפיכך, לקרוא את הרומן כשיר הלל לאקסצנטריות, כשהעלילה הפנטסטית המוזרה, על הבראתם של שדות החיטה, היא הקרנה השלכתית של המוזרות הפסיכולוגית והפיזיולוגית של הדמויות. אם כך מדוע אני לא מתפעל? הקריטריון האמין ביותר להערכת איכותו של ספר הוא אם אתה מתגעגע אליו. העובדה הפשוטה החותכת היא שלמרות שבמהלך הקריאה התרשמתי מסגולותיו ואיכויותיו של הטקסט לא התגעגעתי אליו בהפסקות הקריאה. אולי להתחבר לרומן מיוחד, מיוחד מדי, צריך הלך רוח נדיר? אולי דווקא הקוּליות של הגיבורה מקשה על ההזדהות עם האין-פצע שלה? אולי התיאור שנתתי לעיל משדרג את הרומן והלכידות, שישנה, וההומור וחגיגת האקסצנטריות, שישנם, אינם משמעותיים בו כל כך? ואולי, פשוט, מוזרותו הקיצונית של הסיפור בעוכריו? או במילים הזועמות של סולן הסמיתס, מוריסי: 'כי המוזיקה שהם מנגנים, לא אומרת שום דבר על החיים שלי'."
הוראות להימנעות מ"הישרדות":
1. כנס לאינטרנט.
2. כנס לגוגל
3. הקש את אחת – או כמה – ממילות החיפוש הבאות: שדיים, עכוז, ערווה, זהובות שיער, תלמידות מכינה (כמובן, באנגלית מדוברת)
4. כנס לאחד האתרים.
5. המשך באופן טבעי כפי שלבך יורה לך.
6. נקה אחריך.
כעת אתה יכול בגוף קל לדלג על הטיזיניג האינסופי שנקרא "הישרדות" ולעסוק בענייניך.
הוראות להיגמלות מ"ארץ נהדרת":
1. צפה במלואן – כולל הפסקות פרסומת – ובהתמדה מדי שבוע, בשלוש ארבע מהדורות של התוכנית.
הערה א: רצוי להצטייד בעיפרון ונייר ולסמן את רצפי הדקות בהם צחקת.
הערה ב: השתדל לא להיות "מבקר תרבות" באחד העיתונים או אתרי האינטרנט. כך לא תתרום – במסווה של דיון ביקורתי בתוכנית – למרכוז המחניק של התרבות הישראלית.
הערה ג: השתדל, בין אם הנך "מבקר תרבות" או (אם איתרע מזלך להיות במיעוט) סתם "צרכן", ועד כמה שהדבר מצריך כוחות נפש לא מצויים, לא לדון בנושא הכה מעניין: עד כמה סאטירה קיימת ב"ארץ נהדרת". אף לא בשיחות סלון כשכלו כל הנושאים.
יאיר לפיד כותב בטורו ב"שבעה ימים" על הבדידות שבלהיות ראש ממשלה, המותקף מכל העברים. לפני כמה שבועות כתב לפיד על בדידותה של אמריקה, על מגניה ומספידיה מכל העברים, ועל אף שלמרות הכל היא ממשיכה להוביל. צריך לקרוא את הטורים הללו כסוג של וידוי, בהם ראש הממשלה ואמריקה הם מטאפורה ללפיד עצמו. האיש שבמרכז, הקונצנזוסאלי המרגיש שביר, החש שהוא מותקף מכל עבר, והוא הרי שוחר טוב, רק מבקש להנהיג ולהוביל, רק מבקש להיות ראש, להיות מעצמה. הפרנויה של המצליחן.
בני ציפר כותב – שוב – בבלוג שלו (http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/950398.html) על סלידתו מישראל ועל טעמיו התרבותיים, שנוטים לטובת הנידח והלא-אהוב על ידי רבים.
צריך לקרוא את העמדות הפוליטיות הרדיקליות שמציע ציפר (שלא על כולן אני חולק) כקשורות באופן הדוק ממה שנראה לעין בסוג האליטיזם התרבותי שלו, כלומר כסוג של מטאפורה של האליטיזם הזה. ציפר, כמו חובבי "תרבות גבוהה" רבים בישראל, חש שהוא נתון תחת מצור תרבותי. הדרך לצאת מהמצור הזה, חיפש ומצא ציפר, היא להעניק לו תוכן פוליטי, ליצור חפיפה בין הנידחות התרבותית לקיצוניות הפוליטית. כי פוליטיקה זו שפה שמבינים כולם. כך האיש שאוהב לקרוא הויסמנס יכול להיקרא על ידי רבים רבים שלא שמעו על הויסמנס מימיהם. הרי "אקטואליה" היא השפה המדוברת בארץ. בקיצור: יותר משציפר הוא פובליציסט רדיקלי (ואכן, פובליציסט מוכשר) הוא חניך נאמן של "התרבות הגבוהה" שמחפש לצאת מהכלא הארבעה-עמודי של "המוסף לתרבות וספרות" ועדיין לשמר את "אחרותו" המובהקת. זה הפיתוי המסוכן של השוליים.
הגיבורה-המספרת של "השד מברלין", אלי, היא אישה בגיל העמידה, אם לשלושה, בורגנית הנשואה לגיא, איש היי-טק. בפגישת מחזור של בני השכבה שלה בצופים פוגשת אלי את מרטין, בן כיתתה לשעבר, הזכור לה כאדם מופנם ומוזר מעט, ושכיום הוא נשוי טרי, ארכיטקט ששב ארצה אחרי שהות ארוכה בגרמניה. מערכת היחסים ההולכת ונרקמת בין אלי למרטין מתודלקת באמצעות הסוד השמור במשפחתו של מרטין – בידי אמו, ליתר דיוק – באשר לחייו של אביה של אלי, פרופסור יהודי-גרמני להיסטוריה, שהתאבד כשהיתה אישה צעירה. כשאמו של מרטין גוססת בברלין, אלי יוצאת לגרמניה להתחקות אחר הסוד המשפחתי ואולי לממש את הרומן עם מרטין.
עד בערך אמצעו של הרומן, הוא נדמה מבטיח למדי. סיפור חייה של אלי חולף על פני כמה וכמה צמתים מרכזיים בחברה הישראלית, מה שמכשיר אותו להיות בעל פוטנציאל לניסוח של אמירה מעניינת על החברה שלנו. אלי גדלה בשנות השישים והשבעים בכפר שמריהו, המצטייר ברומן כשילוב היברידי בין ספרטה ציונית (כפי שהגדיר פעם רון מיברג את רמת חן) לבין קהילה בורגנית: "ירוק-חאקי, חום-חאקי, אלה היו הצבעים שלנו. צופים, גדנ"ע, צבא, מילואים. לבשנו את הישראליות שלנו יחד עם המדים. את סגנון הדיבור, את החברויות, את הלך המחשבה, את התפקיד. הבנים המשיכו לצאת ללבנון וחזרו קשים יותר, אילמים וכהים וקודרים. ואנחנו חיכינו בעורף" (עמ' 39).
פגישתה עם חברי המחזור שלה, המתכנסים בווילה בקיסריה, מאפשרת לה להתבונן בשינוי שעברה אליטה מסוימת בחברה הישראלית מ"אליטה משרתת" לאליטה הדוניסטית: "השתנינו, חשבתי. אפילו את שלטי ההכוונה לכנס הדפיסו על לוחות אלומיניום מבריקים ולא שירבטו על פיסות קרטון (…) הכנס נפתח בכיבוד קייטרינג על שפת הבריכה, המים עמדו מוארים. מלצריות בשחור הגישו פטריות ממולאות וגבינות מגולגלות" (עמ' 16). בגלל נישואיה, המיקום המעמדי של אלי מאפשר לה גם לבקר באופן צלול את האליטה הטכנוקרטית הישראלית. כשאלי וילדיה באים להפתיע את בעלה ביום הולדתו, האב אינו יכול לארח את משפחתו במשרדו: "תגידי לי, את לא מבינה שעם כל הכבוד, אי-אפשר לאכול עוגת שוקולד ולשיר היום-יום-הולדת כשהכרישים האלה קורעים אותך לגזרים, אוחזים בין שתי אצבעות את כל השנים שלך, את העתיד שלך, את הקיום של המשפחה שלך, כאילו אתה ג'וק מפרפר?" (עמ' 82).
התקוממותה של אלי נגד הראוותנות והחומרנות המאפיינות את בני מעמדה מתבטאת בהתעקשותה לגור בשכונה ותיקה של פועלים ובני המעמד הבינוני, ולא לבנות את ביתה בשכונה נובורישית מצויה: "השכונה הזאת הצילה אותי. כשהקירות סוגרים עלי, אני יוצאת לרחוב ופוגשת זוג עיניים חמות. אבא שלי היה מתפלץ אילו היה רואה אותי פורצת בריקודים מזרחיים בחתונות. לפעמים אני גם שותה בירה עם הרומנים בכיכר" (עמ' 28). גם סיפור התאבדותו של אביה, איש רוח מיוסר שניהל יחסים אמביוולנטיים עם המסורת היהודית, הוא, כמובן, בעל פוטנציאל עז: "אבל יום לפני שמת אמר לי: 'הכל שטויות. אני לוקח ספר מן המדף והשורות מרצדות לי'. הוא השפיל עיניים ויותר לא הביט בי לעולם. 'אני לא מוצא יותר שום דבר בעל ערך בספר, גם לא בסידור או בתנ"ך'. הוא מת בלי מילים לבדו בחדרו, בין הספרים" (עמ' 78).
אולם כל הנושאים המרתקים הללו אינם מפותחים ברומן, אינם מקבלים נפח ועומק שיממשו את הפוטנציאל הגלום בהם. לעתים, לעתים רחוקות אמנם, הפיתוח שהם כן מקבלים אינו יותר ממביך. כך, למשל, המשיכה של אלי לשכונת הפועלים, שיש בה משהו אוריינטליסטי, השלכה של דימוי שנוח לאלי לראות לאורו את יושבי השכונה. כפי שמנסח זאת מרטין: "'אני חושב שאני מבין מה את אוהבת פה (…) זה מקום אמיתי'".
הסיבה שהרומן מחמיץ את הנושאים החשובים שהיה אפשר לדון בהם היא שמחברת הרומן אינה חושבת שאלה נושאים חשובים, ומדהירה את הרומן אל שני הנושאים החשובים בעיניה: סיפור היחסים בין מרטין לאלי, והסוד מעברו של האב בגרמניה שלפני השואה. שני הנושאים האלה, שני צירי העלילה המרכזיים האלה, הם הסיבה העיקרית לחולשתו של הרומן, מפני ששניהם בנאליים לעילא.
ההתאהבות המהוססת בין שני בני הארבעים פלוס, המאבחנים זה את זה בביטויים כגון: "יש בך איזו תשוקה כלואה" (עמ' 152), אינה מעניינת מספיק. "משהו אישי יותר מדי, גדול יותר מדי, מופרך יותר מדי, התחיל לכרסם בי. וגיא עוד מחכה לי עד היום ואולי כבר אפילו לא שואל את עצמו מתי יעזוב אותי השד הזה" – התסכול הבורגני השכיח הזה בנישואיה של אלי (הם אינם לא-מוצלחים, אך גם אינם מרגשים) אינו מקבל העמקה או לפחות פיתולים נרטיביים דרמטיים, ובשל כך אינו יכול להחזיק יצירה ספרותית משמעותית. קלישאית לא פחות היא הנסיעה לברלין לצורך גילוי עברו של האב. בחברה מוצפת סיפורי שואה כמו החברה הישראלית, אי אפשר לבנות רומן על סיפור שואה המתגלה כשגרתי למדי (אני מתנצל על אי הנוחות המופלגת שהניסוח הזה מעורר). ודאי שאי אפשר לדחות באופן מרושל כל כך את גילוי הסוד לסוף הרומן, מפני שהרישול חושף בקלות את המניפולציה שבדחייה הזאת, שנועדה להותיר בעינה את סקרנותו של הקורא.
בישראל של 2008 אי אפשר לבנות רומן על החששות שמעוררת ברלין בישראלי המבקר בה ("הערב, ב'אדולפס', מקום נחמד קטן ואינטימי. 'אדולפס?' התחלחלתי" – עמ' 117). זו פשוט קלישאה.
ובקצרה: ג'ודי טל, שזהו רומן הביכורים שלה, מראה ברומן זה מידה מסוימת של כשרון כתיבה, אך אין בכשרון זה כדי להציל את הרומן, מפני שהוא מתבזבז על נושאים שחוקים.
טרם ראיתי את הסרט אבל האחים כבר שנים אינם מעניינים בעיניי. שנאמר: אחי, איפה אתה? בכל מקרה, סרטם נעשה על פי רומן (תופעה רווחת ומעניינת מאד של העת האחרונה: "כפרה" ע"פ מקיואן, הסרט המדובר של פול תומאס אנדרסון ע"פ אפטון סינקלייר, "בופור" המשעמם, צר לי לומר, ע"פ הספר הבינוני שיְלדו), שלא התפעלתי ממנו. להלן הביקורת על הרומן שהתפרסמה במקור ב"מקור ראשון" במרץ שעבר.
"את שמו של הסופר האמריקאי קורמאק מקארתי יצא לי לפגוש פה ושם במאמרים על הספרות האמריקאית שהזכירו אותו בהערכה. לכן שמחתי לשמוע שב"עם עובד" תרגמו, כלומר אמיר צוקרמן תרגם, רומן של מקארתי בשם "לא ארץ לזקנים" (יצא במקור ב-2005). ניגשתי לרומן בצפייה וסיימתי אותו באכזבה. באמצע – נהניתי למדי מהקריאה.
האירוע המכונן ברומן הוא מפגש בין סוחרי סמים ללקוחות עשירים על גבול מקסיקו-ארצות הברית (בתחילת שנות השמונים, אם הבנתי נכון). שתי החבורות נקלעו כנראה למחלוקת עסקית וירו זו בזו עד אחרון אנשיהן. מזווית מסוימת, באור מסוים, ניתן לסנגר על "המפץ הגדול" הסנסציוני הזה של הרומן ולהעניק לו את שם התואר "סימבולי". אל זירת האירוע נקלע יוצא וייטנאם, בחור טוב בשם מוס, שנוטל כמה מיליוני דולרים מידיהם המתות של הפושעים. אבל מוס, בעל תושייה ומנוסה ככל שיהיה, נקלע למאבק חסר סיכוי בכוחות איתנים. אחריו רודפים בעלי הכסף האמריקאיים, כמו גם סוחרי סמים מקסיקניים, ומעל לכולם רודף אחריו פסיכופת ורוצח שכיר בשם צ'יגר, שטן בדמות אדם, שהחזרת הכסף היא בשבילו רק תירוץ לאלימות. רוב הרומן מתאר, בגופים שלישיים, את המרדף. הכתיבה גברית מאד, במיטב המסורת האמריקאית, לקונית ומתארת בפירוט מרשים פעילות, כמעט לא רגשות. קל להתמכר לכתיבה קצבית כזו. את הפעלתנות המרדפית מעטרים הרהוריו בגוף ראשון של השריף המזדקן בל, שמזדחל אחרי ההתרחשויות ויודע שידו תקצר מלהושיע את מוס. בל מעניק פרשנות היסטוריוסופית לאירועים; ההידרדרות המוסרית של אמריקה שאפשרה את האלימות המשתלחת המתגוללת בין דפי הרומן.
אז מה הבעיה ברומן? רומן צריך לעמוד גם במבחן של "אחרי" ולא רק "במשך", ו"אחרי" הקריאה שאלתי את עצמי מה היה לי כאן בעצם? ליתר דיוק: מה בעצם ההבדל בין מקארתי, שעל גב העטיפה הוא מהולל כ"גדול סופרינו החיים" (אמנם ב"יוסטון כרוניקל", שאני מרשה לעצמי לשער שאינו מהעיתונים היותר משפיעים באמריקה), לבין הרלן קובן, אמן המותחנים שגם הקריאה בו מהנה וקלת משקל? אמנם מקארתי טוב מקובן בתזמור ריאליסטי של ההתרחשויות הקצביות, ובמתח שנוצר בין הפעילות המצויה בחזית לרגשות הנסתרים ברקע; אמנם מקארתי יוצר טרגדיה, ז'אנר "גבוה" לפי הקלישאה התרבותית מ"ההפי אנד" שאליו חותר קובן. אבל בסופו של דבר מדובר בז'אנר בידורי, שמציג רוע מוחלט מול תום מוחלט, שנועד להוציא את הקורא מחיי היומיום לעבר התרחשויות "גדולות מהחיים" (ולכן, למעשה, קטנות מהם). ולא יעזרו למקארתי ההרהורים של השריף שלו על ההידרדרות המוסרית באמריקה שנדמים כמודבקים וכלליים מדי. אגב, גם כמה חורים בעלילה יש.
הרומן עתיד לעלות כסרט על מסכנו השנה, סרט של האחים כהן (אלה שפעם, עד אמצע שנות התשעים, עשו סרטים מעניינים). ואכן, במחשבה שנייה, הרומן הזה הוא יותר תסריט מאשר רומן ונדמה שהלאקוניות והדגשת הפעולה כאן לא נובעות דווקא מפואטיקה ייחודית, אלא מהתחשבות אדיבה בתסריטאי".
 | אריק גלסנר על על "אגדת כפר" של בוס… |
 | סרגון על על "אגדת כפר" של בוס… |
| אריק גלסנר על חורף חיי |
 | rutie urieli-dror על חורף חיי |
 | shoshanpere על על "מלחמת אחים – אי… |
מבקר חופשי 