הקאנון הספרותי הוא סטרוקטורה לא פחות משהוא מהות, "צורה" לא פחות משהוא "תוכן".
יש צורך עמוק בחברה להתייחס לקבוצה מצומצמת של טקסטים בתשומת לב וביראת כבוד. כביכול, מופקדים הלב והמוח החברתיים בין כמה זוגות כריכות (כביכול, סוג של מכונת דיאליזה חוץ-גופית בה אנחנו מפקידים את רוחנו ושבים מעת לעת לשאוב ממנה רוח). לא רק בגלל שיצירות מסוימות הן טובות מאד ו"נצחיות" נוצר הקאנון. אלא גם בגלל שיש צורך לבדל גוף מסוים של יצירות מהמון-היצירות, הוא נוצר וכך מנציח את אותן יצירות מסוימות. הקאנון עונה כך על צורך דתי קמאי. הצורך בהבדלה. הצורך בקדושה. הצורך בהבדלה בין חול לקודש (ולכן השימוש במושג, שבמקורו הוא נוצרי-דתי). הקאנון עונה על הצורך בהילה, צורך דוחק במיוחד בעידן השיעתוק הטכני; קובץ, קומץ, של יצירות שהאאורה שלהן אינה נובעת ממהותן בלבד אלא מהיכללן בקאנון.
הקאנון עונה גם על צורך "נמוך" יותר, צורך קוגניטיבי במיון בעידן השפע.
כך, כשהקורא בעידן שלנו פותח את סטנדאל הוא יכול להרגיש התרוממות רוח א-פריורית, בניגוד לספר של סופר חדש, התרוממות רוח שאינה נלעגת.
כל מאבקי הכוח הנוגעים להיכללות בקאנון אינם בהכרח מאבקי כוח פוליטיים, מגדריים, אידיאולוגיים וכו'. הם המאבק בג'ונגל של הצמחים המטפסים להגיע לאור השמש. הצמחים יודעים מה טוב להם.
הקאנון הוא מושג הכרחי. רק ההילה של הקאנון תוכל להתחרות במוקדי ההילה המרכזיים הקיימים בעידן שלנו: הכסף ("רב-המכר") והסלבריטאות (ספרי סלבריטאים; למרות שהשיעתוק הטכני פוגע לאחרונה גם במוסד הסלבריטאות…). הויתור על הקאנון הוא ויתור על פרמטר שיְרווח קצת את מגנוני ההערכה והמוביליזציה המצומצמים של העידן העכשווי המחניק שלנו; יאפשר את קיומה של הנפש.
זו דעתי.
מבקר חופשי 
תגובות
הההגדרה של קאנון (או של קלאסיקה) היא היותו מתאים למגוון הרחב ביותר של קוראים, זמנים, נסיבות וכו'.
אני לא חושב שיצירה יכולה להשאר ב"קאנון" יותר מדור או שניים אם אין לה ערך מוסף מבחינת התוכן שלה.
יתרה מזאת – מי שכתבו את היצירות הנכללות היום ב"קאנון" היו מודעים בדיוק לאספקט הזה, וכוונו את עצמם לקהל הרחב ביותר ולעתיד הרחוק ביותר. לכן זה לא מקרה שהם צורפו לקאנון – זאת תוצאה הנובעת מסוג הכתיבה שלהם.
אבל לא ממש הצלחתי להבין מה רצית להגיד כאן.
זה טוב שיש קאנון או לא טוב?
זה הכרח לתרבות או שזו פלצנות?
ומה הקשר בין לפתוח ספר של סטנדאל לבין לפתוח ספר של סופר לא ידוע שמהמשפטים הראשונים או אולי קצת אחר כך יש ברק וחידוש ועומק ורעננות וכל מה שיש לו את האפשרות לסווג אותו כקאנון בבוא היום?
אני אגב, לא מרגישה התרוממות רוח כשאני פותחת ספר של סטאנדל אבל בהחלט הרגשתי ככה כששמתי את ידי לראשונה על הכל מואר וזה היה לפני שבארץ שמעו את שמעו של ספרן פוייר.אז מה זה אומר עלי? ומה זה אומר על הקאנון?
אתה צודק כמובו. אבל משפטים כמו זה המצוטט להלן מהקםסט שלך לא עוזרים להבין את כוונתך. הלו, פה זה לא "הארץ ספרים" במובן החיובי הכוונה.
זה המשפט המעצבן:
"הויתור על הקאנון הוא ויתור על פרמטר שיְרווח קצת את מגנוני ההערכה והמוביליזציה המצומצמים של העידן העכשווי המחניק שלנו; יאפשר את קיומה של הנפש."
אולי אני טועה, אבל האם כוונתך לכך שדרושים עוגני התייחסות ספרותיים שהם מעבר למיידי, על הטוב והרע שבו? כי אם כך הדבר, ניתן להגדיר ולהסביר קאנון וקלסיקה בעברית פשוטה יותר (מה שלרוב אתה עושה).
לטעמי הרבה יותר חשוב מה הספר עושה לי- מרתק אותי, מרגש אותי, גורם לי לחשוב- מה קורה בחיבור האינטימי הזה שמתרחש בין הספר לביני.
לפעמים יש לי חיבור משמעותי כזה עם ספר "קאנוני" ולפעמים עם ספר שלא קרוב לשום קאנון (אגב, גם אני כמוך, אסתי, נשביתי בקסמו של "הכל מואר" שמצאתי במקרה בשבוע הספר אחרי שיצא מבלי שידעתי עליו כלום).
כשאני קונה בגד, סליחה על ההשוואה- לא חשוב לי אם הוא "מודרני" (מילה בלתי מודרנית בעליל), חשוב לי אם הוא יפה בעיניי ואם הוא מחמיא לי כשאני לובשת אותו.
כשאני אוכלת משהו, הטעם הרבה יותר משמעותי בעיניי מהטרנדיות. ישנם מאכלים שנחשבים איכותיים ויוקרתיים אבל פשוט לא טעימים לי, ולכן אני לא רואה כל סיבה לאכול אותם.
קאנון נוצר מאליו, לאורך זמן,ואני לא רואה סיבה או אפשרות שזה לא יקרה, אבל בשורה התחתונה, ספר, לטעמי, לא צריך להיות "נחשב" או אפילו "חשוב", הוא צריך להיות טוב.
לפעמים גם אני מעיזה להגדיר ספר כ"חשוב" (נדמה לי שאני עושה את יותר מבחינה תימטית), אבל הגדרתו ככזה פחות חשובה בעיניי…
אוי, הקאנון… כל פעם עולה הוויכוח מחדש.
לאחרונה – עם המפעל 'עם הספר' של ידיעות אחרונות.
ותמיד מתברר שלגבי אלה שמתו מזמן (כמו סטנדל או הרמב"ם) יש פחות ויכוחים, ולגבי אלה שחיים… ירחם השם.
בסדרה 'עם הספר' החליטו מראש שלא מתעסקים עם החיים, אבל אתמול קניתי את מסכת ברכות וראיתי ששטיינזלץ בכל זאת הצליח להידחק פנימה.
ובכל זאת גם לגבי המתים יש קליקות וקבוצות (אשכנזים, מזרחים, גברים, נשים…) ויש מי שסופר כמה מאלה וכמה מאלה…
אבל מילה אחת ברצינות. הקאנון הוא חלק של הממסד התרבותי. הוא הכרחי בכל תרבות, וגם הכרחי שיהיו מאבקים עליו. וכשמגיעים לתרבות העכשווית, זו כבר מלחמה לחיים ולמוות, שומר נפשו ירחק.
וכן, אריק, יכולת לכתוב את הדברים בשפה פשוטה וברורה יותר.
ואסתי, מה זו הרברבנות הזו? אז קראת את ספרן פוייר לפני כולם. ביג דיל. אשמח יותר לשמוע על סופר שחשת התרוממות רוח כשקראת אותו, ולמרות שהוא תורגם מזמן לא שמו לב אליו והוא לא קיבל את תשומת הלב הראויה (בניגוד לספרן פוייר). בואי נאמר, משהו כמו 'שנה אחת של מלחמה' של אמיליו לוסו.
בוא נדבר על "אנה לא" של אוגוסטין גומס ארקוס -אחד הספרים המדהימים ביותר שקראתי.
אגב, גם "השה הטורף" שלו מצויין אבל לא כמו "אנה לא" שהוא ספר מופת
הנה קיבלתי המלצה טובה על ספר שאיני מכיר.
תודה.
אשתדל למצוא ולקרוא.