מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בפרק הראשון של היצירה המפורסמת הזו מ-1879, כשהקורטיזנה עוצרת הנשימה בת השמונה עשרה, נאנא, כובשת את פאריז הנהנתנית בהופעה בעירום בהצגה בשם "ונוס הבלונדינית", מקפיד מנהל התיאטרון גס הרוח לקרוא למוסד שעליו הוא מופקד לא תיאטרון כי אם בית-זונות ("'כל פאריז תבוא לתיאטרון שלך עכשיו' […] 'תגיד לבית-זונות שלי'"). צודק מנהל התיאטרון, בורדֶנָאב (ואולי כבר בשמו טמן זולא רמז לסוג המוסד שעליו הוא מופקד?). "ונוס הבלונדינית" היא יצירה סנסציונית ופורנוגרפית שמעמדה כיצירת אמנות מפוקפק. אך מה עם מעמדו האמנותי של הרומן "נאנא" עצמו? רומן שמתמקד בעלייתה ועלייתה של זונת צמרת ובהשפעה המשכרת של גופה על גברים, הנופלים בזה אחר זה טרף לרגליה, מוחם וארנקם מרוקנים, חובותיהם הכספיים תופחים וחובותיהם המשפחתיות לא ממולאות?

ג'ורג' אורוול, במאמר על סלבדור דאלי, דן בתביעתה של האמנות בעידן המודרני להעמיד את עצמה מעל המוסר. האמנים מבקשים לעצמם זכות יתר, ואילו קהל שוחרי האמנות, כשהוא נתקל ביצירה מעוררת אי נוחות מבחינה מוסרית, כותב אורוול, מפחד להזדעזע. במאמרו זה מצדד אורוול בסלידה מוסרית מדאלי, אך לא בצנזורה עליו.

"נאנא" הוא רומן דוחה מבחינה מוסרית. לא בגלל שמדובר בו, אלוהים יצילנו, בסקס ולא בגלל שמדובר בו בזנות. אלא בגלל שהוא רומן צר אופקים בתפיסת האנושי שבו. בכל מרחבי הרומן הלא קצר הזה כמעט לא ניתן לאתר רגש אנושי ראוי להערכה (נדיבות, חתירה לאמת, רדיפת צדק, אהבה). זה רומן שמניעה אותו תאווה לפגוע בדמותם של בני האדם, להכריז יחד עם נאנא (המתייחסת בדבריה לבני החברה הגבוהה): "לי אין שום כבוד אליהם, גמרנו. לכלוך בתחתית ולכלוך בצמרת, כולם מלוכלכים".

"היתרון שבקיום שיח מוסרי הוא שטיעונים מסוג זה היו נתונים תחת צנזורה כל כך כבדה, ובמשך כל כך הרבה שנים, עד שהוא נשמע לא במקום ומיד הוא מושך את תשומת לבו של המאזין; החיסרון הוא, שאין סיכוי שאותו מאזין ייקח אותך ברצינות", כתב וולבק ב"אפשרות של אי" (לנה אטינגר תרגמה; ציטוט, אגב, שמסביר חלק ניכר מחשיבותו של וולבק, שהכניס שיח מוסרי לספרות). לטובת אלה מבני זמננו שדיון מוסרי כזה אכן נראה להם שלא במקום, אנסה להסביר מדוע גם מבחינה אסתטית "נאנא" הוא יצירת נֵפֶל. אמנם נפל של נָפיל.

ראשית, החד גוניות. לאורך מאות עמודים אנו למדים איך הגברים נופלים שדודים לרגלי נאנא. ואז למדים זאת שוב. שתי הפוגות בלבד יש במצעד הנפילתו ונפילתו הזה. האחת, באמצע הרומן, קשר אהבה של נאנא עם שחקן תיאטרון, שמכה אותה. והשנייה, לקראת סופו, העמקת השיעבוד שמשתעבד אליה הרוזן מוּפָא, שהיא חיה על חשבונו. אלה הפוגות משעמום כי יש בהן סוף סוף גיוון (סיפור האהבה ולא טרנסאקציה) ותנועה נפשית (הידרדרות לתהומות המזוכיזם). אך מרבית הרומן היא עוד מאותו דבר. נאנא עצמה, שאמנם יש בה גם טוב לה וכמיהה לתום, אינה דמות מספיק מעניינת כדי לשאת על כתפי אישיותה רומן (העובדה שהיא אוהבת את הגבר שמכה אותה היא קלישאה). מה שמעניין את הגברים הוא גופהּ, וגם מהבחינה הספרותית נדמה שהתמקדותם מוצדקת.

שנית, בד בבד לחד גוניות, ובאופן פרדוקסלי ללא סתירה לה, מדובר ברומן צעקני. זוהי מלודרמה סנסציונית חלולה (אמנם עם כישרון לריאליזם קונקרטי). מרבית הרומן היא למעשה התפעלות והתפעמות צווחנית של המספר מכוח ההשחתה של גופה של נאנא וניסיון הפחדה והדהמה של הקוראים בענייני מין (נאנא מתנסה בלסביוּת; חתן וחותן, וכן שני אחים, כורעים לרגליה וביניהן; חסרון כיס זמני נפתר בקוויקי זנותי מזדמן ועוד). זה אכן "נועז", אבל דברים נועזים יותר תמצא בכל מסך מזדמן. אבל אולי מה שחמור במיוחד הוא שנדמה לי שאפילו התפעלות אמת של זולא מכוחה הארוטי של נאנא אין כאן – ואפילו לא רק התפעלות עצמית של הסופר מנועזותו שלו – אלא התפעלות עֲשוּיָה, מאולצת, שנועדה להצדיק בפני הקוראים את עצם הכתיבה.

זולא מפזר פה ושם כמה הצדקות חברתיות לכתיבה על נאנא. הוא מציג אותה בקטע קצר או שניים כמי שנוקמת את נקמת המעמדות הנמוכים בפאריז העשירה. הוא פורש בקצרה את מצוקת הזונות הפריזאיות. אבל מבחינת הנפח, ההצדקות האלה בטלות בששים, הן לא מוקדו האמיתי של הרומן שהינו התלהבות, אמיתית או מאולצת, מהשחיתות, מהדקדנס.

במעומעם זכור לי שקראתי פעם על המיאוס שעוררה "נאנא" בטולסטוי. וברור לי שזולא עמד לנגד עיניו של טולסטוי כשכתב בערוב ימיו בספרו העיוני "מה היא אמנות?" על תאוות ההדהמה והסנסציוניות של האמנות המודרנית. אבל לא צריך להיות חוזר בתשובה כמו טולסטוי על מנת לבחול ב"נאנא". מספיק להיות קורא של "אנה קרנינה" על מנת להבין שהאנושי רחב יותר מזה שמוצג ב"נאנא". מי שמושגיו על בני האדם נגזרים מ"נאנא" לא יוכל להבין איך, למשל, קם יום אחד אדם ובשם האמת (?) והמוסר (?) מסכן את עצמו וזועק: "אני מאשים!".

—

בשולי הדברים: אני רוצה לנסות להבחין את העמדה שהבעתי בביקורתי בזכות גינוי מוסרי של יצירת אמנות ממגמה עכשווית דומה לכאורה המצדדת בפסילת יצירת אמנות בגין פגם מוסרי זה או אחר שיש בה, מגמה שמכונה "תרבות הביטול".

א. ראשית, כפי שציינתי בביקורת בהתייחס לעמדתו של אורוול, אני בעד מחאה מוסרית ביחס ליצירות אמנות אך נגד צנזורה ופסילה. כלומר, אני עומד על זכותו של נמען האמנות להגיד: "איני אוהב יצירה זו בגלל העמדה המוסרית שיש בה". אך איני תומך בחרמות ובמניעת פרסום או הצגה של יצירות אמנות שעמדתן המוסרית נוגדת את שלי (למעט המקרים הקיצוניים של הסתה וכדומה, שבהם גם החוק מגביל את חופש הביטוי).

אומר שאפילו להיפך: אני, במובן מסוים, אסיר תודה לזולא, שחידד לי משהו ביחס לתפיסת האנושי דרך ההתעמתות עם העמדה שמובעת ביצירתו. כלומר, התגובה המוסרית המוחה או המגנה של נמען האמנות יכולה להיות לעיתים זכותה העיקרית של היצירה הנידונה לקיום.

ב. פעמים רבות במה שמכונה "תרבות הביטול" מדובר על גינוי יצירה ש*מוזכרים* בה אלמנטים שנתפסים כפסולים על ידי המגנים. ואילו עמדתי היא שאמנות שמביאה לנו אמת על העולם, גם אם היא אמת לא נעימה לנו, אינה ראויה לגינוי כי אם להכרת תודה. הגינוי שלי שמור רק לעמדות שמביעה היצירה (והיצירה כמכלול! – לא דמות כזו או אחרת בה), לא לעצם אזכורן של עובדות שלא נעים לי להכיר בהן או לזכור אותן. ולעמדות שמציבה היצירה במרכזה (כמו במקרה של "נאנא").

ג. במסגרת "תרבות הביטול" יש התומכים בהחרמה של יצירה בגלל מעשיו הנלוזים של היוצר גם אם הם *אינם מתבטאים ביצירה*. בעמדה הזו אני בוודאי לא תומך והיא למעשה סוגייה אחרת לחלוטין מזו שאני דן בה: גינוי מוסרי *ליצירה* (לא ליוצר).

ד. ולאחר כל זאת, אכן דיברתי בביקורתי על גינוי מוסרי בהקשר של יצירת אמנות. אך אין זה אומר שאני מסכים עם כל גינוי מוסרי ליצירת אמנות באשר הוא או שכל סוג של פגיעה מוסרית ברומן היא בעלת ערך שווה בעיניי. יש הבדל גדול אם עמדה מוסרית בעייתית בוטאה בפריפריה של הרומן או במרכזו ויש הבדלים גדולים בין סוגיות מוסריות כאלה ואחרות.