מבקר חופשי

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

יצחק בן-נר הוא אחד מהסופרים הישראלים החשובים שנולדו בשנות השלושים (הוא יליד 1937), עשור שבו, לטעמי, נולד הדור המרשים ביותר בספרות העברית המודרנית, למעט דור התחייה. בן-נר התמחה מצד אחד בכתיבה ריאליסטית אקטואלית הקרובה לכתיבה עיתונאית, ומצד אחר הריאליזם שלו חותר לעומקים ולכן, אם זכרוני אינו בוגד בי, היסטוריון הספרות העברית המודרנית, פרופ' גרשון שקד, מנה אותו בצד בני דורו, יהושע קנז ויעקב שבתאי, ככותב ניאו-ריאליסטי. ה"ניאו" על שם התחכום והעומק. קריאה בכמה מספריו, ביניהם "שקיעה כפרית" (1976), "אחרי הגשם" (1979), "ארץ רחוקה" (1981) או "עיר מקלט" (2001), זכורה לי כחוויה חזקה מאד ("שקיעה כפרית" כבר קיבל כמדומה מעמד של קלסיקה ישראלית). לפיכך שמחתי כשנפלה לידי ההזדמנות, לפני עשור ומחצה, לקדם החלטה להעניק לבן-נר פרס מפעל חיים מוצדק מטעם אקו"ם.

כעת בחרו ב"כתר" להוציא מחדש רומן של בן-נר משנת 1992. הגיבור והמספר של הרומן הוא עוזאי חברוני, צעיר בן שלושים ושלוש כיום, בזמן ההווה של הרומן שהנו מלחמת המפרץ. עוזאי בעל חריגות מסוימת. הוא סובל ממוגבלות שכלית ואולי גם מסוג של אוטיזם אך הינו בעל תפקוד גבוה, כמו שאומרים. עוזאי הוא מושבניק, ככל הנראה מעמק חפר, בן למשפחה שורשית במושב ששכלה את שני בניה, אחיו הצעירים, אחד מהם במלחמת לבנון הראשונה והאחר נפטר זמן לא רב אחרי הראשון. המונולוג של עוזאי מספר לנו על השבר המשפחתי: על יגונו של אביו, ששירת ביחידת המאה ואחת המפורסמת; על התכנסותה של אמו בעצמה ובעבודת המשק; על התרחקותה מהבית של אחותו. הוא מספר לנו על אנשים טובים שסייעו לו לאורך גדילתו ובגרותו בצד אנשים שהתייחסו בגסות למצבו ואף כאלה שממש התעללו בו. הוא מספר לנו על אהבתו לאלכסנדרה, צעירה שפגש פעם אחת באוטובוס ומאז, במשך שנים, הוא משוטט ברחבי הארץ מתוך תקווה למצוא אותה.

חלק גדול מהייחוד של היצירה טמון בשפה של עוזאי. בן-נר יוצר במיומנות שפה אופיינית לגיבור, אמינה למדי, רצופת שגיאות בצד המצאות לשוניות מקוריות, שגם הן תוצר של שגיאות, אך המכלול מובחן ופיוטי. גם הרעיונות שעוזאי מתאמץ לבטא ולנסח הם מלבבים ולעיתים מקוריים. עוזאי, שמצטט חוות דעת פסיכיאטרית על כך שהוא נעדר יכולת לחשיבה מופשטת, נוהג לחשוב לעיתים בצבעים, חלף הרגשות המופשטים: "עכשיו, רק אני יכול לראות את הצבע הזה, האדמדם-חום הזה, כמו האדמה בפרדס, הצבע של הצער והרחמים, שמרחפף כל הזמן מעל לכפר שלנו".

מלבד ההישג הלשוני המסוים, יש בספר רגעים קורעי לב. כאלה הנוגעים במשפחתו של הגיבור וכאלה הנוגעים בו עצמו. ואולי אחד הבולטים בהם הוא הרגע שמשלב את השניים: כשבזמן שנודע האסון שפקד את המשפחה, לא כולם רואים את האבל הכבד של עוזאי, משום שהם חושבים בטעות שצמצום יכולותיו השכליות פירושו גם צמצום יכולותיו הרגשיות. "עמדתי שמה ככה, כאילו, כאילו שאני עיוור ששכחו אותו בתוך החושך שלו […] אז ארזה [ידידת המשפחה] היא ראתה אותי ושאלה, מי זה? עוזאי? עוזאי?! […] עוזאי מתוק שלי. למה אתה לא נכנס הביתה? אסון קרה לנו, עוזאי". בכלל, נושא השכול בכלל והשכול הצבאי בפרט אחראי כאן לכמה מהפסגות הרגשיות של הרומן, ואני מניח שהוא גם תרם להחלטה להוציא לאור מחדש דווקא את הספר הזה מבין ספריו של בן-נר. באחד משיטוטיו בארץ, בחיפוש אחר אהבתו הנצחית, פוגש עוזאי קיבוצניקית זקנה. היא פונה לעוזאי באופן המביא אותך להחניק את דמעותיך: "ואז פתאום הזקנה הזאתי היא התקרבה אליי ותפסה לי פתאום את היד ואמרה בקול אחר לגמרי, פתאום, תגיד, נכון שאתה גורי שלי? נכון שאתה גורי שלי ואתה רק מפחד להגיד לי את זה? נכון שאתה גורי שלי ואתה מפחד שאימא תתעלף מרוב התרגשות שהיא תגלה אחרי שלושים ושבע שנים שאתה חי?".

אבל דעתי לא נוחה מהרומן. בן-נר בונה את עוזאי כדמות טובת לב באורח קיצוני, כמעין שוטה או ילד טהור בסיפור חסידי. הוא, למשל, שונא ממש אלימות, לא מסוגל, למרות כוחו הפיזי הרב, להשיב לחורפיו דבר. דמות כזו מקרבת את היצירה באופן מסוכן למחוזות הקיטש. קרבה כזו קיימת גם מכיוון אחר – לא רק מכיוון החד משמעיות המוסרית (עוזאי כשה האלוהים ממש) או בגלל הדמעה השנייה של הקיטש, זו שאנו מזילים מתוך התפעלות עצמית על דמעתנו הראשונה (כפי שניסח קונדרה את אחד ממופעי הקיטש). אלא מכיוון עוצמת הווליום. לא שכול אחד, כי אם שניים! וכמו להמחיש שאכן הסופר יצר בספרו אטמוספירה מובחנת – ובהיותו סופר משובח אכן בן-נר יצר כאן הווייה לשונית בדולה ומובחנת – הוא גם הצמיד לגיבורו את אחד מסממני הקיטש הידועים: אהבת אמת נצחית. אמנם הסוף המתוחכם למדי של הרומן מעמת את גיבורו ואת הקוראים עם מגרעותיה של אמונה זו באהבת נצח, אבל תפקודה במכלול היצירה הינו להיות חלק ממרקם ספרותי שנועד לרגש באופן מודגש מדי.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות".

מהשנה האחרונה לא זכורה לי חוויית קריאה מתמסרת כל כך ברומן ישראלי עכשווי (למעט אולי הרומן האחרון של אסף גברון). חוויית קריאה כזו מורכבת ראשית ואחרית כל מהנאה. משלב מוקדם אתה מכיר בכך שקיבלת מושב נוח במכונית מרוץ הנהוגה בידי נהג מיומן שמבעד לחלונותיה תראה פלאות. כדאי תמיד להזכיר, לעצמנו ולזולתנו: תפקיד האמנות בראש ובראשונה הוא להסב שמחה, אושר והנאה. וזה נכון גם לגבי אמנות טראגית, ש"מהנה" מסיבות מורכבות. ונכון גם ש"הנאה" או "שמחה" הם מושגים יותר מעודנים משנדמה. הם כוללים, למשל, תחושת ברירת מילים מושכלת של סופר. ודווקא משום ההנאה הרבה שמסב הספר הזה, ארצה להבהיר למה בנקודה מרכזית בעלילה שלו הוא נופל בעיניי ממדרגה של יצירה רצינית למדרגה של בידור מצוין.

השליש הראשון של הרומן מציג לנו לפי הסדר את שתי דמויותיו הראשיות, את שירלי ואחר כך את אסף. ההצגה בסקירה ביעף, אך לא באופן שטחי, של הדמויות הללו, חריפה ומענגת. גם בגלל היחס הלא קיטשי שמתגלם בהצגת דמויות כאלה. ועם זאת, היחס גם לא הופך למה שאני מכנה הקיטש של האנטי-קיטש: הצגת בני אדם כיצורים קרים או אכזריים או מכורים לתאוותיהם מעבר למידה הנכונה. ג'ורג' אורוול העיר פעם ביובש שט.ס. אליוט עומד במשימה הקשה למדי של הצגת החיים המודרניים כנוראיים יותר ממה שהינם. יש בהחלט גם מגמה בספרות המודרנית שעומדת במשימה הקשה של הצגת בני אדם כנוראים יותר ממה שהינם.

שירלי, מוצג לנו מתחילת הרומן, היא אישה נואפת. היא גדלה בחולון בשכונת שוליים ואביה, לוצ'יאן, האהוב עליה, היה נואף בעצמו. היא גדלה להיות אישה שאפתנית שתעשה הרבה על מנת להיחלץ ממוצאה הצנוע וחיה היום עם משפחתה ברמת אביב גימ"ל. מתוארים לנו כמה מהרומנים שלה לאורך השנים. היא גם עובדת בעבודה מפוקפקת בחברת ייעוץ אסטרטגי תקשורתי. שם היא ממונה על הזנת עיתונאים בתיקי השחרה נגד יריבים עסקיים של לקוחותיה. בעבודתה למדה כי "האמת נהפכה למושג ערטילאי ויחסי, והאינטרס היה מלך". תפיסת העולם של שירלי צינית: "אלא שמשהו בתוך שירלי הבין כבר אז שבסופו של דבר אנשים לא מתחתנים מתוך אהבה, אלא כדי להרגיש שהם חלק מתפקד בחברה. במובן הזה, הם בוחרים את מי שיכול להתאים לפוזיציה החברתית שהם מבקשים לעצמם. ברור שדפנה חושבת כמו כולם שאנשים מתחתנים מתוך אהבה, אבל זה כמו שאומרים שחיילים מסַכנים את חייהם במלחמות למען המולדת או שרופאים הופכים להיות רופאים כי הם רוצים להציל חיים".

הגיבור השני של הרומן הוא אסף, בחור מוכשר שעובד כמורה לפסיכומטרי. אסף אוהב את לבדיותו בקנאות, יש בו דבר מה מסויג מהעולם והוא מנהל רומנים לא מחייבים. כשקשר רציני נרקם בינו לבין אחת הנשים הוא לא מצליח להתגבר על עצמו ולהינשא. דווקא הרומן שלו עם שירלי, הנשואה לאחר כזכור, הניב תוצאות לא צפויות ובלתי הפיכות. חשוב להדגיש שגם אסף מתואר באמפטיה מסוימת והסופר אינו מעוניין לא שנאהב את הדמות אך גם לא שנזדעזע ממנה. אלא שנסתקרן לגבי המופע האנושי שהיא מציגה. ובכך הוא מצליח.

אלא שאז קורה אירוע מכריע בעלילה שממנו, לטעמי, סוטה הרומן והופך ליצירה בידורית מצוינת אך מוותר על תכונה ספרותית חשובה, תכונה שאני מכנה בעקבות המבקר הדגול מתיו ארנולד: "הרצינות" שלו.

כדי לא לחשוף יותר מדי אומר ששירלי נקלעת לדילמה מוסרית שהינה כבר פלילית. והיא קולעת, בגין צירוף מקרים, גם את אסף לדילמה הזו. כעת, מבחינה בידורית, התפנית העלילתית הזו תורמת בהחלט ל"עניין" בה נקרא הספר. יש בה "דרמה" (אגב, שימו לב לשימוש התכוף שאמצעי המדיה עושים בשנים האחרונות בביטוי הזה, דבר מה שמסגיר בלי דעת את תפקידם הבידורי). סכום ההימור של הדמויות על חייהן עולה. וגם המסקנה שהרומן צועד לקראתה היא מסקנה "חזקה", שכמותה ניתן לאתר ביצירות בידוריות המתחזות ל"איכותיות" בטלוויזיה או בקולנוע: כוחה של הלכידות המשפחתית לגבור על כל שיקולי מוסר.

אלא שהתחושה היא שהסופר אינו "רציני" כאן. כלומר, הוא לא באמת מתכוון לטעון, למשל, שניאוף ואפילו עבודה מעט מפוקפקת שקולים, או מובילים ישירות, לעבירה פלילית חמורה מאד. למרות שהטענה הזו היא ההשתמעות המוסרנית למדי של ההתפתחות העלילתית שהוא עצמו ברא. התחושה היא שהתאים לסופר להגביר את הקצב העלילתי ואין הדבר תוצא של שקלא וטריא מוסרית רצינית. מלבד זאת שפשוט לא לגמרי השתכנעתי בהתנהגות שבחרה שירלי בדילמה המוסרית שלה. אנשים לא הופכים לפושעים בקלות כזו. וכמו לסמן שעבירה גוררת עבירה נלווית לחריגה הפסיכולוגית-מוסרית הזו גם אותו צירוף מקרים לא סביר.

נדמה לי שג'וזף הלר סיפר פעם על חברו מריו פוזו שכשהחליט לכתוב את "הסנדק", אחרי שורה של רומנים רציניים שלא נמכרו היטב, אמר לחבריו: "זהו, החלטתי לבגוד!". גם ביחס לרומן הפשע הזה, המהנה מאד לקריאה עד סופו, חשתי נבגד החל באמצעו.

פורסם לראשונה, בשינויים קלים לעיתים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות".

הרגע העלילתי המבריק ביותר ברומן הפיקנטי הזה מ-1962, מתרחש כמה עשרות עמודים בלבד אחרי הפתיחה. הגיבור, רוברט פורסטר, מהנדס בעל נפש של אמן, גרוש צעיר שעקר מניו יורק לעיירה קטנה בפנסילבניה, פיתח לו מנהג מגונה של הצצה על צעירה שגרה בבית מבודד יחסית בקרבת מקום מגוריו. פורסטר אינו מציצן רגיל, הוא לא מבקש להציץ למערומיה של הצעירה, ג'ני שמה, וכיוצא בזה, אלא דווקא על התנהלותה השגרתית, הנראית לו מאושרת. הוא מתצפת, למשל, על ההכנות לארוחת הערב, שהיא סועדת בחברת הארוס שלה, צעיר מבטיח שנראה קורן גם הוא. המראה השליו של הזוג הצעיר מרגיע דבר מה בנפשו המיוסרת של פורסטר, למרות שהוא (והקוראים) לא מעוּדדים להתייחס בסלחנות מוחלטת למעשה שלו. לכל היותר ניתן לייחס להייסמית את הרצון להראות שיש מדרג של חטאים ובמדרג הזה חטא ההצצה של פורסטר נמוך יחסית, למרות שבעיירה הצדקנית החטא הזה נתפס, ללא כל דקויות והבחנה, כחמור אף מרצח על רקע רומנטי. אלא שאז ג'ני תופסת אותו! רוברט הנבוך מתנצל ונסוג: "אני רוצה להתנצל. נהניתי – נהניתי להסתכל עלייך במטבח. כשבישלת. כשתלית וילונות. אני לא מנסה להצדיק. אי-אפשר. אבל אני לא רוצה שתפחדי. אני לא פושע. הייתי בודד, והייתי מדוכא, והסתכלתי בבחורה במטבח שלה. את מבינה?'". שימו לב לתחכום הדיאלוגי של הייסמית, המעצב את ההיסוס שמגלה פורסטר בשימוש במילה "נהניתי", היסוס שמתבטא בחזרה עליה. ההיסוס נובע מכך שהמילה שולחת את מעשהו לשדה הסמנטי האירוטי. ולפיכך הוא מדגיש, אך בעקיפין, כדי לא להיות בוטה, כדי לא לעורר את הפחד, שהוא צפה בה רק במטבח. ואז הוא מגלה גם יכולת לא פסיכופטית להעמיד את עצמו במקומו של הזולת: "והוא חש שהיא לא מבינה, לא יכולה להבין. ומי יוכל?". ג'ני, המפוחדת כמובן בהתחלה, אך גם, מסתבר, הניורוטית והבודדה, מתחילה להסתקרן. הייסמית טווה את הכל באמינות, חשוב להדגיש. למשל, את הסקרנות היא מסייעת לנמק בהיותה של ג'ני קוראת ספרות נלהבת. "'אתה מאמין במפגשים מוזרים?' הוא הביט בפניה. 'מה זאת אומרת?'. 'זאת אומרת – בהיתקלויות מקריות, נראה לי. כמו זה שנפגשנו הלילה. זה מופיע בכל הספרים הטובים. טוב, לא בכולם אולי, אבל בהרבה. אנשים שנפגשים במקרה בעצם נועדו להיפגש. זה משמעותי הרבה יותר ממישהו שסתם הכירו לך, כי אז זה רק מפני שמישהו אחר כבר הכיר אותו קודם. את גרג – זה הארוס שלי – פגשתי דרך ריטה, בעבודה שלי בבנק". ואו אז, היא מבקשת את קרבתו ואף הופכת, בתחילה, למה שמכונה בעגת ימינו "סטוקרית" של רוברט! הכל במקרה זה, שוב אדגיש, על אף שהוא מפתיע מאד, עדין מאד ואמין מאד וממחיש את כוח המשיכה הגדול של ריאליזם בעל יכולת הפתעה. ראליזם כזה ממחיש לנו שהחיים רוויי פלא גם בלי להזדקק ליצורי פלא, שהחיים לפעמים פנטסטיים גם ללא פנטזיה.

הרומן הנודע הזה של פטרישיה הייסמית כתוב בז'אנר רומן הפשע. כלומר, מעורבים בו מעשים פליליים, אלימים, נכלוליים, תעלומות, שוטרים וחקירות. אבל הוא מתעלה על הסנסציוניות של הז'אנר, הופך לרומן חזק ומשמעותי, בגלל התחכום והעומק והמקוריות הפסיכולוגיים שלו. גם "החטא ועונשו", אם להפליג, שייך לז'אנר "רומן הפשע", אך כמובן מתעלה מעל הריגוש שיוצר תיאור מעשה פשע ופיענוחו. "קריאת הינשוף" אינו מגיע לעומקים המטפיזיים והפסיכולוגיים של דוסטוייבסקי. מטפיזיקה אין בו בכלל והפסיכולוגיה שלו שונה באופן עקרוני. דוסטוייבסקי עמל קשות על מנת לשכנע שאדם כמו רסקולניקוב יגיע למעשה כמו רצח (ואז עמל קשות, וגם כאן בהצלחה, לשכנע שאדם כזה, לאחר שרצח, גם יודה מרצונו החופשי במעשהו). הייסמית עוסקת מלכתחילה בחריגים. אבל מה שמייחד את "קריאת הינשוף", ואולי את הייסמית בכלל, הוא ההתכה שהיא יוצרת בין פשיעה לנוירוזה. הפושעים שלה, ובכלל כל הדמויות הראשיות, סובלים מאישיות שברירית ומפותלת בצורה מעניינת, מאיזו חמקמקות רגשית והיעדר מעורבות רגשית או, להיפך, חציית גבולות רגשיים (ופיזיים) בוטה, או שגייה בדמיונות. אולי "נוירוזה" היא כינוי לא מדויק, ומומחים יאמרו שמדובר בהפרעות אישיות. כך או כך, הייסמית יודעת לתאר דמויות כאלה באופן מרשים, לא סנטימנטלי מחד גיסא ולא נרתע מאידך גיסא ולא מוסבר מדי בפירוט מַלְאה מתלת גיסא, אלא פשוט, כנתון. למשל, גרושתו של פורסטר, ניקי, ציירת ניו יורקית שסובלת מאובססיה כלפי הגרוש שלה, מאיזה סדיזם וארסיות, שפורסטר מקבל באנחה כאיזה נתון אישיותי אך לא מתפלץ ממנה והיא אף לא מוסברת לעייפה על ידי הסופרת. או הארוס של ג'ני, שחוסר הביטחון שלו הופך אותו לאלים. או פורסטר עצמו, שמלבד המציצנות מתגלים לנו פרטים מטרידים עליו, למשל, שהוא כיוון פעם אל אשתו רובה לא טעון.

כך נקרא הרומן בנשימה עצורה, כמו שאומרים, והוא רענן כמו קרקע שפילחה מחרשה, לא רק בגלל נתיב העלילה המתוחחת-מותחת שנחרץ כך באופן ברור, אלא בגלל הרגבים הפסיכולוגיים הריחניים והמקוריים הנחשפים לחושי הקוראים.