- בחמישי זה, ה25.12, ארצה על הרומן הישראלי שראה אור השנה, "קו בדרום", של הסופר ערן בר-גיל (הוצאת "עם עובד"). זהו אחד הרומנים הישראליים הטובים שראו אור השנה, רומן שמטפל ברגישות רבה ובתחכום ספרותי בנערה צעירה שתוהה על זהותה המגדרית.
ההרצאה תתקיים ב19.30 בספריית "בת ציון" ביד אליהו שבתל אביב (רחוב בת ציון 10). הכניסה חופשית באדיבות עיריית תל אביב. אשמח לראותכן ולראותכם!
2. ביוגרפיה חדשה (Gerald Howard, "The Insider: Malcolm Cowley and the Triumph of American Literature") וככל הנראה מוצלחת על המבקר והעורך האמריקאי, מלקולם קאולי (1898-1989, מספרים מעניינים, אגב), מעניקה לכותב המאמר ב"הארפר'ז" (קישור) ואנס פזארו (אני מקווה שאני מתעתק נכון) הזדמנות להרהור בהיעלמות הספרות האמריקאית בזמננו (לטעמו).
קאולי מהווה מקפצה טובה לדיון הזה כי בעצם פעילותו הוא עיצב חלק מכובד מהתודעה העצמית של הספרות האמריקאית ככזו. הוא היה חבר ומקדם-ספרותי של כ-ו-ל-ם (המינגווי, פיצג'רלד, הקריירה של פוקנר חבה לו, כך למדתי, חוב מכריע, וכך גם של ג'ק קרואק ועוד ועוד). היה לו חזון על הספרות האמריקאית, על הפיכתה לכזו, כלומר למערכת; על תודעה היסטורית שלה ותודעת גדולתה בדורו וכן לפניו.
כל זה, לדעת הכותב, הסופר ואנס פזארו, כבר לא קיים (ציטוט רלוונטי בהמשך).
כמה הערות:
א. המאמר (והביוגרפיה) מזכירים שספרות גדולה חייבת את הגיבורים שמאחורי הקלעים (העורכים ובמידה מסוימת – כי הם פחות "מאחורי הקלעים" – המבקרים). ספרות גדולה נוצרת כשיש מערכת. קשה מאד לחשוב על ספרות גדולה כשאותן תשתיות אנושיות נעדרות ממנה.
ב. מעניין מאד לקרוא דין וחשבון גורף כזה על היעלמות הספרות האמריקאית, לטעמו של הכותב. עם זאת, צריך לזכור שכותבים נוטים למופנמות מלנכולית, זה סיכון מקצועי, כמו מודעות עצמית גופנית מופרזת אצל שחקנים, כך שתמיד צריך לחסר את המלנכוליה הזו מראיית השחורות שלהם על מנת להתקרב אל המצב האובייקטיבי.
ג. כמדומני שהיסוד המכריע בהיעלמות התרבות הספרותית האמריקאית, לטעמו של הכותב, אינו נטפליקס, אי-הקריאה וכו, אלא תפיסה פיליסטינית של הספרות כמשהו שצריך להרוויח ממנו ולא כמשהו שמקריבים את החיים (ולבטח את החיים הטובים) על מנת לייצר אותו. אני לא אומר שזה נכון, רק מציין בעניין שזה מה שנראה נכון לכותב.
הנה כמה מפסקאות הסיום של המאמר בהרפר'ס.
As we look back on this extraordinary era, it’s time to admit not that this once triumphant American literature is dead—that’s a song people have been banging out since Bing Crosby was still alive and Truman Capote was making his last hopeless, inebriated appearances on Johnny Carson—but that American literature simply isn’t. It didn’t die, it just disappeared: gone, evaporated into the thin air of bureaucratic-consumer corporate life. The death or aging out (or buying out) of the final generation of serious and erudite editors has deeply changed the literary wing of trade publishing. The biggest losses I’ve observed have come with the deaths of Sonny Mehta of Knopf and Dan Frank of Pantheon. (Howard dedicates The Insider to Frank.) To this working critic, the people who have replaced them seem avidly committed to the values of book chat, likability, and The New York Times Book Review’s promiscuous email newsletter touting 8 new books we love this week and the juiciest poems you’ll ever read! There are smaller presses that publish very good work (e.g., New Directions), but much of it is in translation. The few excellent editors I still know say that they continue to look for great and important writing; they report that their bosses will actually permit them—so long as they don’t spend too much—to publish it. But there isn’t much of it out there, and when it does appear, almost no one reads it or talks about it or is affected by it.
This situation has obtained for two decades, possibly three. People today, especially younger people, have to go out of their way to know literature qua literature—to understand it as a living thing separate from trade publishing as presented to them by mainstream reviews and Goodreads. They live in a world in which people are happily (always happily) “creative”; they understand an activity called “creative writing”; they might even know that there are many professional writers spread across the land like peppercorns spilled across a hardwood floor, teaching at universities and community colleges while paying off debts to Home Depot and Subaru, watching Netflix, and checking their retirement accounts. They understand, at every level from pillow design to haute cuisine to wet-sand sculpture, the whole idea of “art”; but what is meant by “literature,” in the sense that Howard deploys it throughout his study of Cowley, has largely passed from view. The idea that a small number of people belonging to each generation have thrown themselves at literature, have tried to become part of it and pound it and reshape it and alter its history—that they have risked their chances of satisfactory, comfortable lives for it—all of that is becoming increasingly difficult to explain.
מבקר חופשי 