על "טרילוגיית קופנהגן"

להצלחת לוחמינו הגיבורים בקרבות, לשחרור חטופינו ולהבסת אויבינו הרוצחים.

*

יש ספרים חזקים על שום אפרוריותם המסוימת, כלומר התחושה שמונח כאן לפניך נתח חיים ארוז בשק אפרפר, כמו האריזות הרווחות בחיים הסיטונאים עצמם. כמובן, אמנות גדולה נעוצה ביכולת הזו; חסרי הכישרון צובעים את העטיפה בצבעים זרחניים או שמגישים שק אפור אך ריק, הם לא מצליחים לשחזר את *כובדו* של השק.

"טרילוגיית קופנהגן" של הסופרת הדנית טוֹבֶה דיטְלָבְסֶן, שראתה אור אצלנו לפני חודשים אחדים (בתרגום מדנית של דנה כספי, בהוצאת "עם עובד"), היא יצירה אוטוביוגרפית מרשימה מאד, ובחלקים הראשונים שלה מרשימה בגין כובד הפרטים האפורים הנערמים בשק הפרוזה שלה, פרטים על ילדות ענייה בקופנהגן. ההמשך חזק לא פחות, אבל כבר נעזר בעלילת-חיים מותחת.

על החלקים הראשונים, העוסקים בילדות, מחווה דיטלבסן את דעתה כך:

"הילדות אפלה ונאנקת תמיד מכאב כמו חיה קטנה שנכלאה במרתף ונשכחה שם". היא יודעת שאין מה לייפות בתיאור הילדות: "מרבית המבוגרים אומרים שהייתה להם ילדות מאושרת, ואולי הם באמת מאמינים לזה, אבל אני לא מאמינה. אני חושבת שהם פשוט מצאו דרך לשכוח אותה" (עמ' 31).

דיטלבסן נולדה ב-1917 ושמה קץ לחייה ב-1976. היא סופרת ומשוררת נודעת בדנמרק וספרי הטרילוגיה ראו אור במקור בין 1967 ל-1971. רגעים רבים כאן הזכירו לי את הכתיבה של נטליה גינצבורג, בת דורה, כשהיא עוסקת בדמויות פרולטריות.

*

הספר ראה אור אצלנו בעקבות העניין המאוחר שגילה בו העולם האנגלוסקסי בעקבות תרגומו לאנגלית בשנים האחרונות. ישנן שתי אפשרויות לנמק בהן את העניין המאוחר הזה. האפשרות האחת היא האוטוביוגרפיוּת של הטקסט המתכתבת עם מגמות של אוטופיקשן ואוטוביוגרפיה בספרות זמננו. האפשרות השנייה היא ההקשר הפמיניסטי והמיטו-אי (אין חפיפה מוחלטת בין המושגים).

ואכן, בביקורות שקראתי בניו יורק טיימס ובגרדיאן הדגישו את ההקשר האוטו-פיקשני. ואילו בעניין ההקשר הפמיניסטי, העלו רק השערה שיש קירבה בין דיטלבסן לסדרת "החברה הגאונה" של אלנה פרנטה. למרות שדיטלבסן הרבה יותר ריאליסטית, כלומר אפורה, מהעלילתיות המובהקת הצבעונית של פרנטה.

על כל פנים, ההקשר הפמיניסטי מתבטא גם בנוסח הכריכה האחורית של הוצאת "עם עובד": "דיטלבסן חושפת בכנות את הקשרים שהיה עליה לנהל עם גברים כדי לשרוד ואת מחירם הכבד: מהסופר המבוגר שלקח אותה אל ביתו בנעוריה ופרש עליה את חסותו ובודד אותה מהעולם, עד בן זוגה הרופא, שסייע לה בהיריון לא רצוי, ואז המיט עליה חורבן גופני ונפשי".

בעקבות נוסח זה אני רוצה לומר כמה מילים. חלק מהגדולה של הטקסט הזה נעוץ בדיוק בהיותו טקסט לא מגמתי ולא אידאולוגי. באופן כללי, מה שקראו פעם בביקורת לגנאי בשם "טקסט טנדנציוזי", כלומר טקסט מוּטה ותעמולתי, היה והנו פגום לא בהכרח בגלל שיש פגם באידאולוגיה עצמה. אלא בגלל שתפקיד האמנות הריאליסטית הוא להגיש לנו את החיים כהווייתם, להציבנו בעמדת המתבונן האידיאלית שממלאת אותנו חדווה מעצם הצגתם של החיים כמו שהם לנוכח עינינו. איפור של החיים בידי האידאולוגיה פוגם בחיוניותם של החיים, אם אפשר לומר כך, באפידרמיס הנושם שלהם, כלומר הוא פוגם בהנאה האסתטית!

והאמת שהספר המצוין הזה ממחיש את הנקודה היטב. משלב מוקדם, הגיבורה הצעירה ערה לכך שהיא נמשכת לאנשי ספרות מבוגרים.

"נדמה לי כי העולם שאליו אני משתוקקת בכל מאודי להיקשר מורכב אך ורק מגברים זקנים וחולים, העלולים להתפגר בכל רגע, עד שאני עצמי אהיה מבוגרת מספיק כדי לעניין מישהו ברצינות" (עמ' 105).

כשהיא פוגשת באיש ספרות שהיא אוהבת, בשם קרוג, הוא *אינו* מעוניין בגופהּ, אלא בגופה של חברתה. ובכל זאת קשר יפה נוצר ביניהם, קשר לא מיני. קרוג מסביר לה את משנתו וזו מקובלת עליה.

"אדון קרוג, כשהייתי ילדה כתבתי שירים'. הוא מחייך, 'כן', הוא אומר, 'ואת רוצה להראות לי אותם?'. אני מסמיקה כי הוא ניחש מה אני רוצה ממנו ושואלת מניין הוא יודע. 'הו', הוא אומר, 'אם לא זה, אז משהו אחר. אנשים תמיד רוצים משהו זה מזה וידעתי כל הזמן שאת רוצה לנצל אותי למטרה כלשהי'. כשאני מחווה בידי במחאה הוא אומר: 'אין בזה כל רע, הדבר טבעי לגמרי, גם אני רוצה ממך משהו'. 'מה?' אני שואלת. 'לא משהו מוגדר', הוא אומר ומוציא את המקטרת הארוכה והדקה מפיו. 'אני פשוט אוסף טיפוסים מקוריים, אנשים שהם שונים, מקרים מיוחדים. אשמח לראות את השירים שלך. טפחי לי על הגב', המשפט האחרון נאמר במקוטע, ופניו מכחילות. הוא משתעל'". (עמ' 108).

הקטע כתוב ביד אמן. קרוג לא מעוניין בסקס. הוא מוציא את המקטרת הארוכה והדקה מפיו… הוא סקרן לגבי טובה, "המקורית", ואולי, בלי שהדבר מגיע לתודעתו בבירור, מפחד מבדידותו, ורוצה שתהיה מישהי לידו שתוכל לטפוח בגבו כשהוא משתעל בשיעולו החולני.

כך או כך, קרוג, כאמור, לא רוצה ממנה סקס. ואמירתו על הניצול ההדדי מתקבלת בהחלט על ליבה של טובה והיא חוזרת עליה באוזניו של העורך המבוגר (מבוגר נוסף, לא קרוג!) שהיא לבסוף נישאת לו, מתוך ידיעה שהוא יוכל לפרסם את שיריה בכתב העט שלו.

וכשהיא אומרת לעורך את מה שקרוג אמר לה על הניצול ההדדי של בני האדם מתרה בה העורך בן ה-53 (שגם הוא לא שוכב איתה, אגב, גם אחרי נישואיהם, משום שהוא אימפוטנט, איתה או בכלל): "אבל אין לי השפעה גדולה כמו שאת חושבת […] אוכל לייעץ ולתמוך" (עמ' 193).

בקיצור, חלק מאמיתות הטקסט הזה התורמת כל כך לחיוניותו, נובע בדיוק מהעובדה שהוא לא קלישאי-אידיאולוגי, לא מוטה ולא מציג תזה מוסרנית על יחסי גברים נשים, אלא, כמו רוב הסיטואציות בחיים, מורכב ומפתיע. טובֶה בהחלט לא חשה מנוצלת על ידי העורך, גם לא במבט לאחור.

ואילו ביחס לבעלה השני, אבי בתהּ, מודעת טובֶה לכך שעשתה לו עוול בבגידתה בו ובעזיבתה אותו: "הסבתי לו כל כך הרבה צער מיותר" (עמ' 315).

ואפילו בחלק האחרון, הדרמטי של הרומן, כשמגוללת טובה את מערכת יחסיה עם רופא שהתגלה שהוא משוגע עם תעודות, שמספק לה פטידין ומתדון ומסייע להתמכרות קשה שלה, ופועל להפיכתה לנזקקת בסוג של הפרעת "מינכהאוזן בידי שליח", אפילו במקרה הזה מודעת דיטלבסן לכך שיש לה אחריות לסיטואציה: "אני נמלאת זעם כלפי קרל. עד מהרה אני נזכרת שגם אני נושאת באשמה" (313). ואכן כך הוא. קרל סייע לה בהפלה ולכך השתמש במשכך כאבים נרקוטי והיא מאז ביקשה ממנו שוב ושוב את החומר. כל זה בלי קשר לכך שהוא צריך להיות מאושפז בכפייה וכלוא.

בקיצור, הספר הזה טוב כל כך, בין היתר, בגלל שהוא לא מעוות ודוחס את העובדות לנרטיב אידאולוגי עכשווי.

*

אבל הספר טוב מאד גם מסיבות אחרות. למשל, בגלל הדיון שניתן לאתר בו על תשוקת הכתיבה, מקורותיה, תענוגותיה וחסרונותיה. יש כאן תיאורים עזים של ההתרגשות מהפרסום הראשון של שיריה של טובֶה בדפוס, ואחר כך מהוצאת ספרה הראשון. חלק מההתרגשות מבוארת על ידה בכך שכבר לא ניתן לתקן את הטקסט! הוא עובדה מוגמרת! זה חלק מהפטליזם של הדפוס, בניגוד, אגב, לפרסום בפייסבוק או בבלוג, שבין היתר משום כך נוטה להיות פחות מהותי.

אבל יש כאן כמה אמירות מעניינות וכנות ולא קיטשיות-צדקניות על האישיות הכותבת, על היותה רגישה ומנותקת רגשית בו זמנית. הנה כך, למשל, נחווה יום השחרור מהנאצים (המלחמה בדנמרק, אגב, הייתה, יחסית לשאר אירופה, חופשתית משהו): "אנחנו רוקדים, צוהלים ונהנים, אבל האירוע ההיסטורי בקנה מידה עולמי לא ממש חודר לתודעתי, כי אני חווה את הדברים באיחור ורק לעיתים נדירות באמת שותפה לרגע" (עמ' 268).

ויש כאן גם "סתם" משפטים מזהירים וכואבים מאמת כמו זה:

"אני אוהבת את אמי בתקופה הזאת, כי אני כבר לא רוחשת לה רגשות עמוקים או כואבים".

מומלץ.

דצמבר 5, 2023 – 10:28 AM קטגוריות: ביקורות ספרות קצרצרות | פרסם תגובה

על "שיטוטים עם רוברט ואלזר"

המלצת ספר חמה:

"שיטוטים עם רוברט ואלזר", מאת קַרל זֵליג, הוצאת "ספריית פועלים", מגרמנית: רחל ליברמן (203 עמ') –

כדאי מאד לא להחמיץ את הטקסט המוזר והמעניין מאד הזה, שראה אור במקור ב-1957 ואצלנו לפני חודשים אחדים בתרגום מצוין.

המחבר, איש ספרות שוויצרי, ביקר פעמים אחדות בשנה את הסופר רוברט ואלזר (1878-1956), ששהה עשרות שנים במוסד פסיכיאטרי כשהוא בתפקוד גבוה.

ואלזר, שהיה מושא התעניינות נמרצת מצד יודעי ח"ן בספרות, קפקא, למשל, הוא אחת הדמויות המקוריות ביותר בתולדות הספרות, מין דמות נידחת כמעט במכוון שהפך את הנידחות לנושא כתביו (ביניהם מומלצים "עוזר לכל עת" ו"יאוקוב פון גונטן", שזיכתה אותנו בתרגומה אותם אילנה המרמן לפני עשרות שנים), אבל לא באופן קיטשי, ואפילו לא באופן שהנו בדיוק מזוכיסטי, וגם לא באופן בריטי של "מי שיודע את מקומו", וגם לא באופן שפל רוח נוצרי – אלא באופן… – פסיבי ואלזרי!

הספר של זליג יוצר תמהיל מיוחד במינו, של פעילות מענגת והתענגות סבילה. ואלזר, במשך עשרות שנים בבית החולים הפסיכיאטרי ההומני, שרוי כמו בחופשה. או אז בא זליג והם יוצאים יחדיו לחופשה בתוך החופשה: להליכות נמרצות בנופיה המפוארים של שווייץ, כלומר יוצאים לחופשה אקטיבית. זליג מתעכב על תיאורי הנוף ואז, באופן אקסצנטרי מקסים ביותר, מתעמק שווה בשווה בתיאורי הארוחות המענגות שהשניים אוכלים בפונדקי דרכים למיניהם ובפניני החוכמה (וגם ההערות התמהוניות!) שהוא שומע מפי ואלזר. כביכול, מזון לגוף ולרוח.

צעדות, סעודות ואמרי שפר! זה הספר!

והכל מענג כמו חופשה חלומית.

במילים אחרות: הספר ממשיך את האידיליה שכנראה מצא ואלזר בבית החולים לחולי רוח: חופשה מהחיים, מנוחה מחוץ לתחרות, מחוץ למשחק, הויתור הגדול – או אז נותר לנו מתבונן חד עין שעיתותיו בידיו.

זה ספר מחווה לואלזר שכולו ואלזרי ברוחו.

כמה הערות ספורדיות ואגביות: נדמה לי שהספר מושפע בתיאור השיטוטים מהיצירה הגדולה "שלהי קיץ" של האוסטרי בן המאה ה-19 אדלברט שטיפטר, יצירה, שאגב, קורצווייל העריץ, ובצדק (וכפי שהזכירו לי פעם: סופר שתומס ברנהרד תיעב, ואולי לא בצדק).

עוד ייתכן והספר מושפע מתיאור הידידות בין ניטשה לידיד אחד צנוע שלו, ששכחתי את שמו (…), ידידות שזכתה לתיאור יפה במסה של שטפן צווייג בשם "הידיד".

הערת אגב נוספת: חלק מהטיולים מתרחשים בזמן מלחמת העולם השנייה בשווייץ הנייטראלית. ואלזר מביע תמיכה בהפצצות בנות הברית על הערים הגרמניות: "ההונים של היטלר מקבלים לדעתו את המגיע להם". זו אשמת הגרמנים והדרך היחידה לגרום להם להבין את טעותם. זליג מצדו מתקומם על ההפצצות.

נייטראלית נייטראלית, אבל זליג, בן החמישים, מצוי במילואים בשנות מלחמת העולם השנייה.

ועוד: יש לואלזר יחסי הערצה קנאה אובססיביים עם הסופר השוויצרי גוטפריד קלר, ששמו חוזר באופן משעשע שוב ושוב בשיחתו.

דצמבר 4, 2023 – 9:05 AM קטגוריות: ביקורות ספרות קצרצרות | פרסם תגובה

מאמרי ב"ידיעות אחרונות" היום על הסתמכות על הנס, בימים ההם ובזמן הזה

דצמבר 3, 2023 – 12:14 PM קטגוריות: מלחמת שמחת תורה | פרסם תגובה

צודקים וצודקים שאלוהים ישמור – על חנוך לוין והשמאל הרדיקלי

"71 שנה אני בודקת את עצמי ואני מגלה בי צדק כזה שאלוהים ישמור. וכל יום זה מפתיע אותי מחדש. צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת…", כך בת דמותה של גולדה מאיר בציטוט גדול ומפורסם מ"מלכת האמבטיה" של חנוך לוין ז"ל, שמלאו 80 להולדתו כעת.

אבל הציטוט הזה יכול להיות מופנה בחזרה אל מעריצי לוין, כמו אריאל הירשפלד, שבמאמר בעייתי ביותר (וגם פשוט חלש, במחילה) במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" (מוסף שגם אני כותב בו, ובניצוחו של העורך, אלעד זרט, הינו מקום חי ובועט, רלוונטי ומפתיע-תדיר), מה שהוא מסיק מהטבח הברברי של ה-7 באוקטובר ממוקד שוב בנו, ובנתניהו וכולי. לא במפלצתיותו של האויב. כי אם במפלצתיותנו:

"הזחיחות שלא תתואר, הבאה עם חירשות, עיוורון ואדישות נפשעת לקיומו ולחייו של אחר; האנוכיות האינסופית הכרוכה בתחושת ה'צדק' הזאת, שגולדה מאיר ניסחה לא פעם, צמחו במשך הדורות שעברו מאז לכדי ציוויליזציה שלמה של צדק; צדק אלוהי, המדיף קדושה הבאה מגבוה ו'מעשן הקורבנות'.

נתניהו הוא בוודאי הגידול המפלצתי של ציוויליזציית הצדק הזו ובו־בזמן — המימוש הנכון והמלא ביותר שלה".

*

האנשים האלה, של השמאל והשמאל הרדיקלי (הירשפלד, איש רוח מכובד עלי בסך הכל, שייך, כמדומני, לקצה של השמאל הציוני), שתמיד צודקים, שצודקים וצודקים שאלוהים ישמור, שהינם בעלי תחושת עליונות מוסרית גדולה כל כך שהם לא מעלים על דעתם שהם יכולים לשגות, בטח ובטח לא בענייני מוסר. שגם אלף אזרחים טבוחים השנה (ובעשורים האחרונים עוד אלף לפחות) לא ישנו את עמדתם כהוא זה: יש אשם אחד וישראל שמו.

*

ובין האנשים האלה הצודקים וצודקים שאלוהים ישמור, ישנו עוד אחד, וחנוך לוין שמו. יוצר גדול, אבל בעל ראייה מניכאית אופיינית לסקטור הפוליטי שהעלה אותו על נס, יש קורבן ויש מקרבן, הקורבן הם הפלסטינים המקרבנת היא ישראל.

במאמר שכתבתי בשחרותי, ב-2003, גרסתי שיש קשר בין הראייה המניכאית של המזוכיסט, מי שמחלק את העולם לשולטת ונשלט, פוזיציה נפשית מרכזית בעולם הלויני, לבין הראייה הפוליטית של השמאל הרדיקלי, שלוין היה ממנסחיו: ישראל הגדולה רומסת את הפלסטינים המסכנים הנשלטים.

יש קשר קרוב בין הפוליטיקה של "מלכת (!) האמבטיה" לפנטזיה הטוטלית על מלכת סאדו כל יכולה.

הנה לב הטיעון הרלוונטי ממאמרי (המאמר במלואו כאן):

*

אבל ה"סובייקטיביזם" הזה, חוסר היכולת לראייה ריאליסטית, מקבל את שיא ביטויו בעולם המזוכיסטי של גיבורי לוין.

הנושא הזה, של נשים שולטות ומשפילות ושל גברים נשלטים ומושפלים, הינו, כידוע, נושא מרכזי בעולם הלויני.

אך לטעמי, הבנה נכונה של מגבלות העולם הלויני בכללותו, של חוסר יכולתו היחסי לייצר תובנות קיומיות ופוליטיות תקפות, נעוץ בהבנה של נושא המזוכיזם אצל לוין.

וזאת כיוון שאין לך אויב מר, מתנגד נחרץ יותר לראייה ריאליסטית ו"עגולה" של המציאות כמו המזוכיסט. ומצד שני, אין לך משתוקק יותר לאשש את עולמו בריאליה, ב"אמת", כמו המזוכיסט.

המציאות השלמה עלולה לנפץ את תשוקתו של המזוכיסט, והוא ממלט אותה מתודעתו כמו זולל כבד האווז מפרסומי מתנגדי הפיטום. אך כיבוש המציאות, התאמתה לתמונה המוקרנת במוחו, היא שאיפתו הכמוסה.

העינוי האפיסטמי-הכרתי שעובר המזוכיסט, המבקש לחדור אל "הדברים-כשהם-לעצמם", אל מוח האישה, ולגלות שם כי צדק, אכן אכזרית ומשפילה היא, הן כולן, מלווה בחשש מפני חדירה זו, שתנפץ את תשוקתו. אי לכך מבכר המזוכיסט לחיות באי-ידיעה "אונטית", באי ידיעת "היש".

המזוכיסט הוא מחזאי, מורה לדרמה, הוא מלהק את האישה לתפקיד שיצר לה. הוא אמן התיאטרליות. והוא משמיט מתודעתו את תפקידו הנישא כמחזאי. כמחזאי ובמאי… הדברים צריכים להיות "טבעיים".

ולכן:

רק בסוף המחזה בו סורס, בסוף "המשפט" בו האשם באונס, מתיר לעצמו הנאשם לומר, להביא לתודעתו: "ברור לכם שאני עשיתי את הכל. אני במו ידי פצעתי וכרתתי, אני טוויתי את העלילה הזאת… שחקניי, אני מודה לכם"(מהמחזה "משפט אונס").

כל עולם "המציאות", שהועמד במחזה, כל משפט האונס כנגד הנאשם, עובדת סירוסו, השפלתו בכלל, מתגלה בסוף כיצירתו-הוא, כסובייקטיבית.

רק בסוף סופו של המחזה מצהירה ורדהל'ה, המענה הנחשקת והשותקת (!) של גיבורי המחזה "נעורי ורדה'לה" לכל אורכו – וקולה הוא פיתום לקול המחזאי – : "בסך הכל אני לא יודעת אם אני שירתתי את החלום שלכם או אתם שירתתם את החלום שלי".

והרי האפשרות הזאת, שהאישה הנחשקת מוצבת במקום זה על ידי הגבר המזוכיסט, האפשרות שורדה'לה שירתה את מעריציה, אל לה להגיע להכרה בשלב מוקדם, כיוון שהבנה כזו תנפץ את הפנטזיה על האישה השולטת בכוחה העצום!

רק בסוף המחזה "האישה המופלאה שבתוכנו" מבין חוטנר כי אכן הינה רק "בתוכנו", בתוך תודעת הגברים. השפלתם ועינויים של הגברים, ב"מציאות" שיוצר המחזה, מתגלה בסופו כיצירה סובייקטיבית של הגברים בעצמם.

רק כמו-בהערת-אגב, בתגובה למחאתה של "חיוכי סתיו" על התביעה לחרבן על המוצא להורג, מודה הישות החצי-מופשטת (אך הגברית בעליל!), זו המנהלת את הוצאתם להורג של הגברים בידי הנשים, כי: "כן, יש לנו ללא ספק כמה משחקים נבזיים, בהן אתן הכלים, שאותם אנחנו מזיזים"(מהמחזה "הוצאה להורג").

אבל במחזה מאוחר יוצא המרצע מן השק וכבר בלב המחזה מתברר כי מחזה ההשפלה שעובר הבעל מבוים וממומן על ידו ("משרת מסור לגברת מחמירה").

*

כפי שכבר הדגשתי, הדיאלקטיקה המזוכיסטית הינה מורכבת ועדינה.

הגבר הוא המושפל אך הוא "המביים" את האישה, את הרוע שניתך עליו. הוא מכה אותה כדי לדרבנה שתחרבן עליו ("משרת מסור לגברת מחמירה"), הוא "אוהב שישפילו אותו כמו שהוא אוהב. רוצה ליהנות כמו כולם"(מהמחזה "נכנע ומנוצח").

אבל משום כך: המזוכיסט חייב לשכוח שזוהי "הצגה". הוא – על מנת ליהנות – חייב לשכנע את עצמו שזוהי המציאות, שזהו ריאליזם. אם תגונב למוחו התודעה שהוא המביים, הוא הממחיז, תתפוגג התשוקה לאישה, בהיותה שחקנית – למעשה סטטיסטית – בלבד תחת עריצות דמיונו הכנוע.

המזוכיסט איננו יכול לשאת ראייה ריאליסטית, עגולה של האישה: "אהה, הנקבות המכות הן גם הנקבות הבוכות"("הופס והופלה"). ראייתה כסובייקט, ולכן כחסרת שלימות, כנזקקת לעיתים או כאדישה, מצננת את תשוקתו. (האדישות הנשית חייבת להיות "פעילה", כפי שמציין אחד מגיבורי "איש עומד מאחורי אשה יושבת". אדישות אמיתית אמנם מגרה את המזוכיסט אבל על האישה להתייצב בלוקיישן אותו גדר, ובכך היא עדיין כפופה לו).

בקטע חושפני ולטעמי מתמצת את לוז יצירתו של לוין אומר 'ברוך': "את לא כבירה כל כך, אני לא ננסי כל כך. זו הצרה – האמצע. האמצע יהרוג אותנו"("נכנע ומנוצח"). האמצע המדובר הינו ראייה ריאליסטית, שהכוח מטהר-האווירה שבה הינו, כאמור, חרב פיפיות, הן כנגד מלבינים ומוורידים והן כנגד מכתימים ומשחירים. ריאליזם המנחית מכת מוות על המזוכיסט, על הפנטזיה המזוכיסטית.

*

אינני מעביר כאן ביקורת פמיניסטית על לוין. זאת עשו, עושים ויעשו. בהערת אגב: אינני מפקפק בעוצמת הכאב שהביאה את לוין למקום התקוע שלו. אינני מבקש להציל את הסובייקט הנשי. לא אותו בלבד, על כל פנים. אני מבקש להציל את המציאות.

"איפה האמת?, קורא צ'ופק, לפני התזת השניים-שלושה סנטימטר, או אחריהם? זה סוד גדול" ("חרד ומבוהל"). זהו אכן סוד גדול וזוהי התהייה האפיסטמית המענה את גיבורי לוין. אבל אנחנו, צופיו וקוראיו, צריכים לזכור: "הריאליזם" של לוין הוא ריאליזם של לפני גמירה. ולפני גמירתו של המזוכיסט. קרי: מרוכז בנקודה אחת, בנקודות אחדות, משטיח במכוון, לכאורה נסוב על עלוב ונדכה, אבל באמת משויך למחזאי רב עוצמה…

*

היישום הפוליטי של ראיית העולם הלוינית ממחיש עד כמה "תקועה" ומסוכנת היא.

כל מי שקורא היום, שלושים שנה אחרי, את הסאטירה הלוינית רואה ונוכח עד כמה היא חיה. איזה טיהור אוויר ואספקת חמצן חיונית הייתה וישנה בהכאות הנמרצות על "הישראלי היפה", החסוד, תוצרה של ששת הימים. אך כפי שקורה גם בצפיית-יתר במערכוני "החמישיה הקאמרית" – היורשת החוקית והמודעת של הסאטירה הלווינית בשנות התשעים – גובר היסוד החומצתי על היסוד החמצני, בהתגדשות הסאטירה, ואתה מבקש נפשך לנשום.

אבל לא בזה עיקר העניין.

בצירוף נסיבות מקרי, אירוני ומופלא הופנתה גם הסאטירה הלווינית כנגד אישה: גולדה מאיר, "מלכת האמבטיה". עולם הסאטירה הקדים את העולם האקזיסטנציאלי של "חפץ" בכמה שנים. גם ב"מלכת האמבטיה" (אני מתכוון לקטע הנושא שם זה מתוך הסאטירה בכללותה, הנושאת אף היא שם זה) מנושל קרוב המשפחה מבית קרוביו בניצוחה של אישה, כפי שחפץ – כמה שנים אחר כך – נדחף לקפיצתו בידי קרוביו, ובעיקר בגין האישה( פוגרה). האישה מגרשת את בן הדוד מהאמבטיה אבל מפריחה נאומי שלום: "מעל במה חשובה זו אני מפנה קריאה נרגשת לבני דודינו באשר הם שם. פנינו מועדות לשלום". מדיניותה הצבועה של גולדה מאיר הוגחכה, ובצדק.

בקטע אחר, מערכות היחסים הסאדו-מזוכיסטיות, שיאפיינו את לוין בהמשך (בניתוק, לכאורה, מנושאים פוליטיים) מאפיינת את יחס יושבי בית הקפה למנקה הכלים הערבי, סמטוכה (מתוך "מה אכפת לציפור").

אבל כאן מתחילה הסמטוכה. כאן נעוץ הסיוט הפוליטי שאליו מובילה ראיית העולם הלוינית. חוסר היכולת של הקרבן הלויני – בהמשך יצירתו – לראייה מורכבת של "האויב" הנשי, ל"ריאליזם", ההתענגות על פישוטו של אויב זה ליצור שמרוכז בהשפלתך וברמיסתך, ההתענגות המזוכיסטית על חוויית הקורבניות, המושפלות, המלווה בהתמרמרות לפרקים ובפרצי אלימות, הוא האסון – במעבר מיחסי גברים/נשים ומהמחזות "הקיומיים" לשדה הפוליטי – שבו חיים כולנו, ערבים כיהודים.

לא מקרי הוא שב"רצח", מחזה משנות התשעים, רמיסת הפועלים הערבים נעשית ברגלי הנשים. לא מקרי הוא שהחיילים הישראלים הינם תאומיהם הזהים של המענים, הקצינים, שליחי הקיסר, המצביאים, ממחזותיו "הקיומיים" של לוין.

הסכנה איננה בכך שלוין הוא "שמאלן עוכר ישראל". הסכנה היא בראייה "המאבייקטת" בה בוחן כל אחד מצדדיו של "הסכסוך" את אויבו. הישראלים והפלסטינים – כמזוכיסט הלויני – מסרבים להכיר במורכבותו, במורכבות צרכיו, של אויבם. מורכבות זו תנפץ את הפנטזיה של הקורבניות: פנטזיית קצה לוינית טיפוסית. צדק מוחלט. עוול מוחלט. מלכה. עבד. הרי האמצע, האמצע הוא זה ש"יהרוג אותנו", טוען לוין. אך להפך: הקצה הוא שיהרוג, הוא זה שהרג, הוא זה שהורג.

*

עד כאן הציטוט ממאמרי מ-2003.

האנשים האלה שה-7.10 באוקטובר לא הזיז אותם מילימטר מעמדתם. לא הם האנשים ש"יתפכחו", פחחח. הרי הכל הוכיח שוב שהם הם הצודקים! צודקים וצודקים שאלוהים ישמור!

רוב מוחלט של האנשים האלה לא מגיעים לקרסולי לוין מבחינת כישוריהם. אבל הם יכולים להתנחם בכך שנקודה זו, צדקתם הנצחית, דבקותם באמונותיהם שלא תיתן לאף סערת מציאות לסדוק אותה, משותפת להם ולמאסטר.

דצמבר 2, 2023 – 9:21 AM קטגוריות: מאמרים בנושאי תרבות, מלחמת שמחת תורה | תגובות (3)

על יהדות, טקסטואליות וז'אנר הרומן בעקבות ג'ורג' סטיינר

סטיינר איננו כורך במסה הזו את הטקסטואליות המאפיינת את הקיום היהודי עם התיאולוגיה והאתיקה הייחודיות ליהדות. אבל אפשר לגבש טיעון כזה לאור רעיון שהוא מפתח בטקסט מוקדם יותר.

בטקסט מעניין מאוד שלו מ-1971, "בטירת כחול הזקן" (In Bluebeard's Castle), סטיינר דן בנושא שבו התמקד ובו עשה לו שם בתקופת פעילותו הראשונה כמבקר. סטיינר דן בהשלכות שהיו לאֵימי שתי מלחמות העולם, אך בעיקר לשואה, על תפיסת התרבות המערבית. האם אנחנו יכולים עדיין להחזיק בתפיסה שהתרבות מתרבתת? האם לאור הסיפורים הידועים על מפקדי מחנות ריכוז שהאזינו לבטהובן והעריצו את גתה לא נסדקת התפיסה שלנו על תפקידה של התרבות?

במרוצת הדיון החשוב הזה (שלא כאן המקום להרחיב עליו) עוסק סטיינר באתגר הרעיוני-מוסרי המשולש שהציבה, לטענתו, היהדות לציוויליזציה, בעיקר זו האירופית. הוא מציע, למעשה, ניתוח תיאולוגי של האנטישמיות, ושל זו הנאצית בפרט. היהדות, טוען סטיינר, הציבה לעולם המערבי שלושה אתגרים, בלתי נסבלים כמעט.

האתגר הראשון הוא המופשטות התובענית של האל המונותיאיסטי.

האתגר השני הוא המוסר היהודי-נוצרי התובעני (מוסר הנביאים כמו גם הדרשה על ההר של ישו שהושפעה מהראשון).

האתגר השלישי הוא מה שסטיינר מכנה "המשיחיות הסוציאליסטית", שנולדה, לתפיסתו, מהרעיון המשיחי היהודי, מה עוד שרבים ממייסדיו וראשיו בפועל של הסוציאליזם היו יהודים.

הנאציזם, לפי פירושו של סטיינר, הוא ניסיון לפרוק את עול התביעות האידיאליסטיות הללו שהציבה היהדות לעולם המערבי.

ניתן, לטעמי, לחבר בין ההבחנות המעניינת האלו במסה המוקדמת לבין הטענה במסה המאוחרת.

ראשית, התיאולוגיה היהודית המופשטת כרוכה בטקסטואליות המופשטת של השפה.

שנית, אותה טקסטואליות מופשטת גם מאפשרת עמידה ביקורתית לנוכח הטבע ומחוצה לו, כלומר עמידה מוסרית. במילים אחרות: הטקסט הוא מרקם אנושי שמוצב כנגד העולם, נקודה ארכימדית מחוצה לו. וזה בדיוק מה שמאפשר לאדם למתוח ביקורת מוסרית על חוקי הטבע שלפיהם, למשל, החזק מנצח.

—

כתבתי ב"השילוח" על טקסטואליות, יהדות והרומן בעקבות ג'ורג' סטיינר.

שבת שלום לכולם והצלחה לכוחותינו הנלחמים!

דצמבר 1, 2023 – 9:15 AM קטגוריות: מסות ב"השילוח" | פרסם תגובה

הרצאת זום על "מסביב לנקודה" של ברנר

מחר, יום שני, 27.11, ב18.00 ארצה במסגרת "בית עגנון" על "מסביב לנקודה" של ברנר (ההרצאה בזום) – רומן לימים ולזמן הזה.

אשמח לראותכם.

פרטים בקישור.

נובמבר 26, 2023 – 9:07 AM קטגוריות: הודעות | פרסם תגובה

על "איברים פנימיים" של עמרי חורש (בהוצאת "פרדס", 141 עמ').

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

—

החלק הראשון ב"איברים פנימיים" מבטיח. צעיר מופנם שגדל בקיבוץ מתכנן נסיעה ראשונה בגפו לחוץ לארץ, שם אולי ייתן דרור למאווייו הכמוסים, ישתחרר ממבטה של הסביבה, ישתחרר מעצמו. תיאורי עברו של הגיבור בקיבוץ, יוני שסיפורו מסופר כאן בגוף שלישי, נוגעים ללב הקורא ותיאורי גישושיו הראשונים בעיר זרה פונים הן ללב והן למטה ממנו. אהבת ההתבודדות והעדפת חברת הבנות בילדותו בקיבוץ, השיטוט בעיר הזרה, הגנבת המבטים אל גברים מצודדים, ההיקלעות לסאונה הומוסקסואלית, ההִגעלות וההימשכות והמפגש המלהיב עם לוּקה היפה והעדין. שופנהאואר כתב פעם שהנאת התייר גדולה במיוחד מכיוון שהוא יכול להיות עין מתבוננת בלבד, אין לו אינטרסים שמשוקעים בעיר בה הוא מתייר ושממררים את חיינו בחרדות ובאכזבות בערי מגורינו. יוני כאן נהנה ומהנה את קוראיו הן בהנאת התייר המתבונן והן בהנאת המשתוקק שמצפה שמשהו מסעיר תיכף יקרה לו ואכן קורה. ופה ושם מנצנצים משפטים יפים: "העיר הזו אטית, אטית הרבה יותר ממה שחשב שתהיה. כל כולה התמתחות ממושכת של חתול זקור ניבים, בבוקר קר של שבת".

כך עד אמצע הרומן, פחות או יותר. ולפיכך הקורא משתדל להדחיק כמה סימנים שאינם מבשרי טובות. כמו, למשל, שפה מרושלת: "רגליו החליקו אל מחוץ לתחנה, איפה שבטון נוגע במרצפת רבועה"; "אפשרו לו להביט בעולם אחרת מחבריו"; "התנעת מנוע של טרקטור שימח אותו"; "העיר עודנה היתה שקטה"; "הפך בהחלטה הזו שלקח"; "ללא הואיל"; "ניתכו גופים זה אל זה". או, למשל, רמזים על כל יכולתן של המחשבות של יוני, שאולי הן פרי דמיונו ורצון נוגע ללב שלו להרגיש בעל כוחות ואולי הן אמת במציאות שהסיפור יוצר. גם אי ההכרעה לגבי טיבם של הקטעים האלה (פנטזיה של הגיבור או "מציאות") כשלעצמה מעוררת אי נוחות בקורא ולבטח אם אכן לגיבור הסיפור הנוגע ללב יש כוחות שרירותיים כאלה. או, למשל, החלפה רגעית בתנועה חדה מדי של נקודת המבט מזו של יוני לזו של לוקה.

אחרי המפגש המיני המסעיר עם לוקה נראה שהולך להתפתח בינו לבין יוני סיפור אהבה סוחף וענוג. הם יוצאים לאכול במסעדה ושיחתם קולחת ומעניינת ומותירה די מסתורין על מנת לא להפוך אותם שקופים זה לזה. יש במפגש ביניהם שילוב של סליזיות ורומנטיקה שנראה ליוני חד פעמי. בעלי דקוּת ויופי, יופי שנובע מאמת רגשית, נראים לי המשפטים הבאים: "הלכו כל אחד לישון בחדרו המושכר. צריך קצת שינה. ולא רצו לישון ביחד, את זה לא צריך היה לומר בקול. זה פשוט הוחלט במבט של שניהם בעיניים. לוקה במבט עייף, שמוט עפעפיים. אבל גם רך וחושף שיניים טובות. ג'וני בעצב דק על הפרידה הזמנית". אבל גם הסירוב המיידי של יוני להשלים עם הפרידה הזמנית הזו נושא בתוכו אמת רגשית, אמת מרגשת. יחסו ללוקה, מסתבר, עמוק יותר.

אבל מכאן, מאמצע הרומן, העניינים מתדרדרים. בין לוקה ליוני. אבל, יותר חשוב, בין הספר לקורא. לוקה מתנכר לפתע ליוני, מתהפך עליו כמו שאומרים הצִיעירים. דברים כאלה קורים. כָזֹה וכָזֶה תאכל החרב. אבל התגובה של יוני והרומן לא פרופורציונלית. אין כאן התמודדות נפשית מעניינת עם הכאב הנורא אך הבנלי של הדחייה אלא התפוצצות. אם במערכון של החמישייה הקאמרית מאבדת קרן מור את העשתונות כשחבר שלה עזב אותה רק כמה דקות לצורך קניית סיגריות, ניתן לקרוא את המחצית השנייה של הרומן כתגובתו של אותו טיפוס אישיות שגילמה קרן מור לנטישה אמיתית. יש כאן תיאור של התמוטטות נפשית לא לגמרי מנומקת, תיאור של טירוף בנלי, צירוף אוקסימורוני רק לכאורה. יוני משוטט בעיר אנה ואנה ומדמה לעצמו כל מיני דברים מזעזעים, או שמא לא מדמה לעצמו והם קורים "באמת"? גם כאן יש אי בהירות באשר למעמדן של הסצנות המתוארות, האם לפנינו תיאור של התקף פסיכוטי של צעיר שלא יכול להכיל דחייה, או שמא מדובר בעולם שחוקיותו שונה מהעולם הרגיל שלנו?

כך או כך החלק הזה משעמם ואני מנסה להבין מדוע. ראשית, כמדומני, ברגע שעוזבים את עולם המציאות ישנה סכנה גדולה של שרירותיות. הרי הכל יכול לקרות אם פורקים את עולו של המימזיס. וברגע שהכל יכול לקרות הדרך שנבחרה לבסוף מוחשת כאקראית ולכן כלא מעניינת. שנית, התקף פסיכוטי או מציאות דמיונית לגמרי מתקשים להחליף התפתחות עלילתית אורגנית כי הפסיכוזה בדרך כלל סטטית או תזזיתית. נכון, יש היגיון פנימי מסוים בהזיות/במציאות החדשה של יוני אבל גם כאן התחושה היא שלסופר לא ברורה עד הסוף כוונתו. האם מדובר במסע נקמה בלוקה? האם מדובר באירוניה כשמתגלה לאוהב מה מסתתר מתחת לעורו המתוח היפה של הנאהב? האם מדובר כאן באי יכולת לעזוב את הנאהב? כך היד הקלה מדי על הדק המילים שנרמזה בחלק הראשון, המוצלח למדי, הופכת בחלק השני ליד קלה מדי על הדק העלילה הנעה אנה ואנה באקראיות של צינור השקיה שפרק כל עול.

נובמבר 24, 2023 – 10:20 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

על הברנר שאנחנו צריכים

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

"שכול וכישלון" ראה אור במהדורה חדשה בלוויית מסה יפה של חיים באר על תפקיד הספרים ברומן. השבח והתהילה להוצאת "בלימה" שהוציאו מחדש את הקלסיקה הזו. אבל היא לא הברנר שאנחנו צריכים.

בסיפור אחד ב"ארצות התן" (1965), עמוס עוז שם את הדברים הבאים בפי בן דור המייסדים בקיבוץ, הקובל על בנו המדוכדך: "באיזה ייאוש הדברים אמורים, בייאוש גברי וזועם, ולא בתוגה פיוטית-מילאנכולית. הנה, גדעון, שב רגע, אקרא באוזניך דף אחד משל יוסף-חיים ברנר. […] עד שלא תדע את ברנר, לא תדע כיצד יש להתייאש. כאן לא תמצא פיוטים מתחנחנים על פרח שנקטף ועל תן שנסתבך במלכודת".

עוז הושפע בגלוי מברנר, אבל הקטע הזה עורך סאטירה על אופן מסוים בו נתפסה משנתו של הסופר, כיצירה "גברית", כלומר מעט אטומה. אך האמת לאמיתה היא שיש שני ברנרים. ברנר של "שכול וכישלון" וברנר של "מסביב לנקודה"; זה של "בחורף" וזה של "מכאן ומכאן"; ברנר השופנהאוארי, המיואש והמוותר, וברנר הניטשיאני, המיואש והמתגבר.

"מסביב לנקודה" הוא הברנר שאנחנו צריכים. ולא רק על שום שגיבורו בוחר בחיים, "כי גדולה חידת החיים מחידת המוות", אלא משום שבו הגיבור בוחר בזהותו העברית על פני זהות קוסמופוליטית, ומשום ששתי הבחירות הללו מתפרשות לו כבחירה אחת (!).

"מסביב לנקודה" (1904) הוא, למעשה, רומן רעיונות. בליבו ניצב עימות רעיוני, מעין דו קרב אידאי, בין שתי הדמויות המוערכות ביותר על ידי המספר: יעקב אברמזון, מבקר ספרות עברי, ואוריאל דוידובסקי, אינטלקטואל יהודי עמקן המושפע מ"העומק של ההודיוּת ו[…] היופי הטרגי של ההֶלֶניות" אך ב"טרגדיה הנוראה" של היהדות "אינו רואה כל יופי". דוידובסקי, המושפע משופנהאואר, אינו מוצא טעם בחיים, ואכן מתאבד לבסוף, ואילו אברמזון, המיוסר אף הוא, נמנע ברגע האחרון מצעד דומה. שתי הדמויות הללו, המתוארות בהדר רב, מוקפות במעגלים חברתיים אידאולוגיים המתוארים באופן סאטירי. מעגל אחד הוא קבוצת בונדיסטים וסוציאליסטיים יהודים מתבוללים ומתבוללים למחצה, שמתכחשים לכך שהבעיה היהודית אינה מתכנסת לתבניות מרקסיסטיות ו"פרוגרסיביות" פשטניות (הביטוי נוכח ברומן, למשל: "לדאבון כל לב פרוגרסיבי"). היחידה במעגל זה שאינה מוארת באור סאטירי היא חוה בלומין, או יֶוָה איסקובנה, שאברמזון מאוהב בה והיא מנסה לשדל אותו שיעבור לכתוב בשפה הרוסית. בצד זה מתוארת באופן סאטירי גם החברה הציונית שבעיר א. (כמדומני, מבוססת על הומל שבבלרוסיה), שמורכבת בעיקר מבעלי בתים זחוחים וקטני רוח. אברמזון, שהנו ללא ספק יהודי לאומי, מבדל את עצמו מקבוצה זו באומרו שהוא "עברי" אך לא "ציוני". מעגל חברתי שלישי הוא יהודים דתיים הדבקים בדרכם הישנה, שאברמזון מנסה לחלץ צעירים מהשפעתו. פרט אחד מני רבים המעיד על גדולתו של ברנר כסופר הוא שהוא יוצר גם מעגל חברתי רביעי, מעגל של "אינדיווידאליסטים"! אנשים שבנרקיסיזם משולח רואים בעצמם יחידי סגולה, מעל לכל האידאולוגיות.

כאמור, לב הרומן, ולפחות אחד מחדרי הלב, הנו דו הקרב הרעיוני בין אברמזון לדוידובסקי, שני הרֵעים היריבים. שורש המחלוקת הקיומית ביניהם נוגע בתשובה השונה לשאלה הפילוסופית היחידה, כדברי קאמי, שהינה מדוע לא להתאבד. אברמזון נמנע ברגע האחרון מהתאבדות בקפיצה מגשר, באחת הסצנות הגדולות בספרות העולם. מה שפקד ובלם אותו שם הנו מה שניתן לתאר כגל של נרקיסיזם בריא, גל שוטף של אהבה עצמית: "ידיו מיששו בראשו, בכתפיו, בחזהו – וחמלה אשר לא ידע עוד כמוה מעולם התעוררה בו לראשו החושב, לחזהו הסוער ולידיו החזקות אשר יִתַמו עמו". הוא ממהר לביתו של דוידובסקי ובעצם "תופס" אותו רגע לפני התאבדותו של האחרון בתער. שלא כיחזקאל חפץ ב"שכול וכישלון", אברמזון מלא אונים והכרת ערך עצמו. רב משמעות הוא שהוא סופר, "אשר קשת הסופר במתניו", לעומת חפץ הלא-סופר, הלוקה ב"מתניו" ב"שכול וכישלון". ברנר במורכבותו כי רבה רומז שיצר החיים המפכה באברמזון גובל במאניה, אבל עובדה "פסיכיאטרית" זו אינה מבטלת את עמדתו הפילוסופית "הניטשיאנית", המתגברת, האקטיבית, האנטי שופנהאוארית: "אין לנו לעמוד מסביב לחיים כמסתכלים גרידא. עלינו להילחם, לתקן, לגדל ולרומם. הטחה כלפי קדושת החיים היא ההסתכלות גרידא! ארורים יהיו המסתכלים-גרידא!".

וכל הוויכוח הקיומי לעילא הזה מקביל לסוגייה הלאומית. ההתכחשות של דוידובסקי ליהדות משולה (בסב-טקסט) לבחירתו ביצר המוות. אברמזון, שעל אף הכל בוחר בתחושת שייכות ללאום שלו, הוא כמו מי שמחבק חלקים של עצמו "בחמלה", מי שסרב להמית בתוכו חלקים חיוניים מזהותו. כך מעצב "מסביב לנקודה" חזון הומניסטי-לאומי נעלה: "למזג את מיטב-האירופיות עם הרוח העברי המקורי […] כי במיטב היצירה העברית ההיסטורית תפסו תמיד ענייני האדם במובנם היותר נעלה את מקומם הראוי". החזון הזה, בניואנס נוסף חשוב, אינו ויטליזם ניטשיאני עירום, אלא מחייב חיים בעלי ערך ומשמעות ("איני מבקש שובע, איני מבקש אושר, איני מבקש לא-יסורים, אבל אני מבקש ערך, תוכן") ומוצא אותם בלאומיות הומניסטית עברית.

זהו הברנר שאנחנו צריכים: מלא חיוניות, בוחר בחיים, וכחלק מתאוות החיים הזו, ומבלי לחסוך שבטו, אוהב עמו.

נובמבר 17, 2023 – 8:46 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)

קצר בעקבות המצב

"ישראל כשלה בהבטחתה העיקרית, להגן על יהודים מפוגרום, מה יתרונה על הפיתרון הגלותי?", דעה הנשמעת בניסוח כזה או אחר.

אבל מלבד מענים אחרים שניתנו לטענה הזו ונוגעים לחשיבותו המכרעת של כוח המגן שלנו (או לחוסר האטרקטיביות של התפוצות במצבן הנוכחי), אני רוצה להזכיר שמדינת ישראל לא קמה רק על מנת להגן עלינו מפוגרום.

מדינת ישראל קמה על מנת שנוכל לפתח את זהותנו הלאומית-אנושית, היהודית-אוניברסלית, באופן מלא, באופן עשיר, באופן פומבי, באופן כלל-חברתי.

מדינת ישראל קמה על מנת שנדבר בשפתנו, עברית, ונחגוג בפומבי את חגינו, למשל חנוכה המתקרב (היום א' כסלו, לא רק 14.11), ונשאב השראה חברתית כוללת ממקורותינו ומהמורשת שלנו (בהם אריק איינשטיין ויהושע קנז בצד קוהלת ושיר השירים), ונקיים חיים של חופש הפרט בצד זהות סולידרית-תרבותית של אומה, של חברה מגובשת.

(בזה צדק אחד העם – ולא הרצל, שצדק בדברים רבים אחרים).

דיאספוריזם, מלבד אין סוף הבעיות המוסריות והטכניות שיש בו (לא האחרונה שבהן היא שהוא למעשה המלצה להפרטה, להתנערות חברתית, איש לנפשו, בגולה הדוויה שתסכים לקבלו), הוא סוג של דספריזם, קרי ייאוש, ואת הפיצוי הזה של זהות חברתית עשירה ויוצרת-סולידריות לא תעניק לנו אף תפוצה.

אנחנו נלחמים על הבית, המקום בו אנחנו מרגישים בנוח, המקום שעיצבנו את נהגיו וסדריו במו ידינו, המקום שעליו אנחנו אומרים שהוא "שלנו"; המקום שנפרץ ב7.10 ואנחנו חושבים איך למגנו טוב יותר בעתיד.

אבל להעדיף את הגולה על פני הארץ משול למישהו שפרצו לביתו והחליט שעדיף משום כך להיות הומלס.

נובמבר 14, 2023 – 11:24 AM קטגוריות: מלחמת שמחת תורה | תגובות (5)

על "לפייס את היטלר" של טים בוברי ("עם עובד", 520 עמ', מאנגלית: כרמית גיא).

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

איני זוכר בעשור האחרון חוויית קריאה להוטה כל כך (למעט קנאוסגורד ופרנטה). קראתי בקדחתנות, בגמיעות גדולות, בגעגוע חסר מנוח ומוזר בהפסקות הקריאה. והרי זה "מותחן" שסופו ידוע מראש!

טים בובֵרי הוא היסטוריון בריטי צעיר שספרו זה (במקור מ-2019) זכה לשבחים רבים. הוא עוסק בנושא, שלמרבה הפלא, הוא מציין, לא נחקר ביסודיות: מדיניות הפייסנות הבריטית שקדמה למלחמת העולם השנייה ותרמה לאסוניוּת שלה (למרות שכמובן, כפי שהוא מדגיש בצדק, "האחריות למלחמת העולם השנייה מוטלת בראש ובראשונה על אדולף היטלר. רק הוא וחבר התליינים הפנטיים שלו היו מעוניינים במלחמה").

בכישרון נרטיבי מזהיר וזהיר, כזה שלא "עורך" את העובדות לצורכי הנרטיב, ותוך הסתמכות מסועפת אך לא מתישה על מקורות רבים (כמדומה, רבים מהם מהדרגים של המנכ"לים ותתי-השרים וכיוצא בזה: זווית מועילה מאד להבנת המתרחש כהווייתו), צועד בוברי עקב בצד אגודל מעליית הנאצים ועד לקריסתה של הפייסנות הבריטית עם סילוקו של צ'מברליין מראשות הממשלה באביב הנורא של 1940. אנחנו מקבלים כאן תמונה פנורמית של הפוליטיקה והחברה הבריטית בעיקר, אך גם הצצות לגורמים החשובים האחרים בשנים הדרמטיות הללו (הצרפתים, הרוסים, האיטלקים, הגרמנים, האמריקאים).

מתוך הסיפור הכביר הזה אני מציע להתמקד בכמה תובנות-על שנראות לי חשובות, אולי אפילו "לקחים".

הראשונה נוגעת לתפיסה הנכונה של היטלר המבוססת על "מודיעין גלוי". בלט בתפיסה נכונה כזו השגריר של ממשלת הוד מלכותו בברלין ב-1933, סר הוראס רמבולד, ובלט באי תפיסה נכונה כזו השגריר של ממשלת הוד מלכותו שם ב-1939, מי שהיה מראשי קונספציית הפייסנות (הנוויל השני, נוויל הנדרסון, שפעל לצד נוויל צ'מברליין). רמבולד שלח באפריל 33' שדר (מפורסם בדיעבד כ"שדר מיין קאמפף") לאנשי משרד החוץ ושהופץ לממשלת בריטניה. בשדר זה מסיק רמבולד מתוך קריאה ב"מיין קאמפף" (!) את השאפתנות חסרת המצרים של הנאצים ואת הטקטיקה שלהם, מעין "טקטיקת השלבים", לבחור באויביהם בזה אחר זה תוך הטעיית אויביהם. אם מטרת ההיסטוריה היא, כפי שהציע במאה החמישית לפני הספירה היווני תוקידידס, אבי ההיסטוריה המדעית, גם חיזוי העתיד ("ימצאו בו [בספר ההיסטוריה שכתב] תועלת אותם שירצו לצפות […] במאורעות העלולים לשוב ולהתרחש ביום מן הימים", "תולדות מלחמת הפילופוניס", מיוונית: א.א. הלוי), הרי שהלקח כאן ברור. מוטב להאמין למי שמצהיר ברבים על כוונותיו התוקפניות והרצחניות.

תובנת-על שנייה נוגעת לתשומת לב לשלבים בהתקדמות התוקפנות. מה שבולט כל כך בסיפור הפייסנות של שנות ה-30 הוא שהיו בה כמה וכמה שלבים. היה ניתן להבין אולי התרככות כלפי גרמניה (ואיטליה!) בכל אחד מהם (למעט האחרונים), אבל חיבור הנקודות היה אמור להוביל בשלב מוקדם להבנה שלטורפנות התוקפן אין שובע. הסיפוח של חבל הסאאר לגרמניה ב-1935, ביטול הפירוז של חבל הריין בידי הנאצים ב-1936, הפלישה האיטלקית לחבש והצפצוף על "חבר הלאומים" ב-1935, האנשלוס באוסטריה במרץ 38', כוונות הפלישה לצ'כוסלובקיה בספטמבר 38' (בעקבותיהן הושג "הסכם מינכן" הידוע לשמצה) ואז, במרץ 39', הפרתו בכיבוש צ'כיה. לקורא העכשווי מאלף להיווכח שלנאצים היה כביכול "קייס" בכל אחד ואחד מהמקרים! הרי רוב האוסטרים שמחים לסיפוח! הרי זכותם לכאורה של הגרמנים הסודטים בצ'כיה – כ-3 מיליון מתוך 15 – להגדרה עצמית כגרמנים! ואפילו להתקפה על פולין בספטמבר 39' (!) היה סוג של "קייס" (כי בדנציג אכן היו גרמנים שרצו להסתפח לרייך). הנאצים עשו שימוש בשיח הזכויות ואכן רבים בבריטניה סברו שבקשותיהם לגיטימיות. אבל על הווקטור, על חיבור הנקודות, וכמובן על האידאולוגיה הרצחנית והגזענית ומחנות הריכוז שכבר הוקמו, היה להראות שלתוקפנות הרצחנית הזו אין הצדקה. ואגב, מי שרוצה להבין טוב יותר את התמיכה התקיפה של צ'כיה בישראל 2023, יקרא את הפרקים בהם הפקיר המערב את צ'כיה ("מדינה רחוקה", כפי שגרסו הפייסנים) לידי הנאצים. הם רואים בנו את עצמם אז. ולא בלי צדק.

תובנת-על שלישית נוגעת לכך שעייפות המלחמה, הפחד ממוראות מלחמת העולם הראשונה, הוא זה שהכשיר את הגעתה של מלחמה נוראה ממנה בהרבה. בהקשר זה מעניין לקרוא אצל בוברי שהצבא הבריטי, דווקא הוא, היה מוקד של תבוסתנות פסימית בשנות השלושים, גישה שסייעה למדיניות הפייסנות.

תובנת-העל האחרונה נוגעת למדיניות הפייסנות עצמה. בוברי הוא שופט הוגן ומעלה את כל השיקולים שעמדו לעיני צ'מברליין, הליפקס (שר החוץ) ועמיתיהם בבחירה בפייסנות. אבל הוא אכן שופט ולא נמנע מפסק דין. הפייסנות הייתה מדיניות הרת אסון. היה ניתן לעצור את גרמניה הרבה יותר מוקדם ובהרבה הרבה פחות קורבנות. אך מניין באה הפייסנות? בוברי חג סביב השאלה הזו. היו רבים באנגליה שהיו פרו-גרמנים (וגם אנטישמיים). היו גם פשוט פחדנים. לא צ'מברליין. נדמה שלב העניין נעוץ לדעת בוברי בתכונה אחת של ראש הממשלה הבריטי: הוא היה אופטימיסט. אחד ממקורביו העיר פעם שכראש העיר של בירמינגהם, תפקיד בו כיהן צ'מברליין בעבר, הוא לא פגש אנשים מסוגו של היטלר. האופטימיזם האנושי שלו, האמונה שהיטלר הוא בסך הכל אדם הגיוני, הוביל לאסון הגדול בהיסטוריה.

נובמבר 10, 2023 – 8:00 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (5)