על "איברים פנימיים" של עמרי חורש (בהוצאת "פרדס", 141 עמ').

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

—

החלק הראשון ב"איברים פנימיים" מבטיח. צעיר מופנם שגדל בקיבוץ מתכנן נסיעה ראשונה בגפו לחוץ לארץ, שם אולי ייתן דרור למאווייו הכמוסים, ישתחרר ממבטה של הסביבה, ישתחרר מעצמו. תיאורי עברו של הגיבור בקיבוץ, יוני שסיפורו מסופר כאן בגוף שלישי, נוגעים ללב הקורא ותיאורי גישושיו הראשונים בעיר זרה פונים הן ללב והן למטה ממנו. אהבת ההתבודדות והעדפת חברת הבנות בילדותו בקיבוץ, השיטוט בעיר הזרה, הגנבת המבטים אל גברים מצודדים, ההיקלעות לסאונה הומוסקסואלית, ההִגעלות וההימשכות והמפגש המלהיב עם לוּקה היפה והעדין. שופנהאואר כתב פעם שהנאת התייר גדולה במיוחד מכיוון שהוא יכול להיות עין מתבוננת בלבד, אין לו אינטרסים שמשוקעים בעיר בה הוא מתייר ושממררים את חיינו בחרדות ובאכזבות בערי מגורינו. יוני כאן נהנה ומהנה את קוראיו הן בהנאת התייר המתבונן והן בהנאת המשתוקק שמצפה שמשהו מסעיר תיכף יקרה לו ואכן קורה. ופה ושם מנצנצים משפטים יפים: "העיר הזו אטית, אטית הרבה יותר ממה שחשב שתהיה. כל כולה התמתחות ממושכת של חתול זקור ניבים, בבוקר קר של שבת".

כך עד אמצע הרומן, פחות או יותר. ולפיכך הקורא משתדל להדחיק כמה סימנים שאינם מבשרי טובות. כמו, למשל, שפה מרושלת: "רגליו החליקו אל מחוץ לתחנה, איפה שבטון נוגע במרצפת רבועה"; "אפשרו לו להביט בעולם אחרת מחבריו"; "התנעת מנוע של טרקטור שימח אותו"; "העיר עודנה היתה שקטה"; "הפך בהחלטה הזו שלקח"; "ללא הואיל"; "ניתכו גופים זה אל זה". או, למשל, רמזים על כל יכולתן של המחשבות של יוני, שאולי הן פרי דמיונו ורצון נוגע ללב שלו להרגיש בעל כוחות ואולי הן אמת במציאות שהסיפור יוצר. גם אי ההכרעה לגבי טיבם של הקטעים האלה (פנטזיה של הגיבור או "מציאות") כשלעצמה מעוררת אי נוחות בקורא ולבטח אם אכן לגיבור הסיפור הנוגע ללב יש כוחות שרירותיים כאלה. או, למשל, החלפה רגעית בתנועה חדה מדי של נקודת המבט מזו של יוני לזו של לוקה.

אחרי המפגש המיני המסעיר עם לוקה נראה שהולך להתפתח בינו לבין יוני סיפור אהבה סוחף וענוג. הם יוצאים לאכול במסעדה ושיחתם קולחת ומעניינת ומותירה די מסתורין על מנת לא להפוך אותם שקופים זה לזה. יש במפגש ביניהם שילוב של סליזיות ורומנטיקה שנראה ליוני חד פעמי. בעלי דקוּת ויופי, יופי שנובע מאמת רגשית, נראים לי המשפטים הבאים: "הלכו כל אחד לישון בחדרו המושכר. צריך קצת שינה. ולא רצו לישון ביחד, את זה לא צריך היה לומר בקול. זה פשוט הוחלט במבט של שניהם בעיניים. לוקה במבט עייף, שמוט עפעפיים. אבל גם רך וחושף שיניים טובות. ג'וני בעצב דק על הפרידה הזמנית". אבל גם הסירוב המיידי של יוני להשלים עם הפרידה הזמנית הזו נושא בתוכו אמת רגשית, אמת מרגשת. יחסו ללוקה, מסתבר, עמוק יותר.

אבל מכאן, מאמצע הרומן, העניינים מתדרדרים. בין לוקה ליוני. אבל, יותר חשוב, בין הספר לקורא. לוקה מתנכר לפתע ליוני, מתהפך עליו כמו שאומרים הצִיעירים. דברים כאלה קורים. כָזֹה וכָזֶה תאכל החרב. אבל התגובה של יוני והרומן לא פרופורציונלית. אין כאן התמודדות נפשית מעניינת עם הכאב הנורא אך הבנלי של הדחייה אלא התפוצצות. אם במערכון של החמישייה הקאמרית מאבדת קרן מור את העשתונות כשחבר שלה עזב אותה רק כמה דקות לצורך קניית סיגריות, ניתן לקרוא את המחצית השנייה של הרומן כתגובתו של אותו טיפוס אישיות שגילמה קרן מור לנטישה אמיתית. יש כאן תיאור של התמוטטות נפשית לא לגמרי מנומקת, תיאור של טירוף בנלי, צירוף אוקסימורוני רק לכאורה. יוני משוטט בעיר אנה ואנה ומדמה לעצמו כל מיני דברים מזעזעים, או שמא לא מדמה לעצמו והם קורים "באמת"? גם כאן יש אי בהירות באשר למעמדן של הסצנות המתוארות, האם לפנינו תיאור של התקף פסיכוטי של צעיר שלא יכול להכיל דחייה, או שמא מדובר בעולם שחוקיותו שונה מהעולם הרגיל שלנו?

כך או כך החלק הזה משעמם ואני מנסה להבין מדוע. ראשית, כמדומני, ברגע שעוזבים את עולם המציאות ישנה סכנה גדולה של שרירותיות. הרי הכל יכול לקרות אם פורקים את עולו של המימזיס. וברגע שהכל יכול לקרות הדרך שנבחרה לבסוף מוחשת כאקראית ולכן כלא מעניינת. שנית, התקף פסיכוטי או מציאות דמיונית לגמרי מתקשים להחליף התפתחות עלילתית אורגנית כי הפסיכוזה בדרך כלל סטטית או תזזיתית. נכון, יש היגיון פנימי מסוים בהזיות/במציאות החדשה של יוני אבל גם כאן התחושה היא שלסופר לא ברורה עד הסוף כוונתו. האם מדובר במסע נקמה בלוקה? האם מדובר באירוניה כשמתגלה לאוהב מה מסתתר מתחת לעורו המתוח היפה של הנאהב? האם מדובר כאן באי יכולת לעזוב את הנאהב? כך היד הקלה מדי על הדק המילים שנרמזה בחלק הראשון, המוצלח למדי, הופכת בחלק השני ליד קלה מדי על הדק העלילה הנעה אנה ואנה באקראיות של צינור השקיה שפרק כל עול.

נובמבר 24, 2023 – 10:20 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

על הברנר שאנחנו צריכים

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

"שכול וכישלון" ראה אור במהדורה חדשה בלוויית מסה יפה של חיים באר על תפקיד הספרים ברומן. השבח והתהילה להוצאת "בלימה" שהוציאו מחדש את הקלסיקה הזו. אבל היא לא הברנר שאנחנו צריכים.

בסיפור אחד ב"ארצות התן" (1965), עמוס עוז שם את הדברים הבאים בפי בן דור המייסדים בקיבוץ, הקובל על בנו המדוכדך: "באיזה ייאוש הדברים אמורים, בייאוש גברי וזועם, ולא בתוגה פיוטית-מילאנכולית. הנה, גדעון, שב רגע, אקרא באוזניך דף אחד משל יוסף-חיים ברנר. […] עד שלא תדע את ברנר, לא תדע כיצד יש להתייאש. כאן לא תמצא פיוטים מתחנחנים על פרח שנקטף ועל תן שנסתבך במלכודת".

עוז הושפע בגלוי מברנר, אבל הקטע הזה עורך סאטירה על אופן מסוים בו נתפסה משנתו של הסופר, כיצירה "גברית", כלומר מעט אטומה. אך האמת לאמיתה היא שיש שני ברנרים. ברנר של "שכול וכישלון" וברנר של "מסביב לנקודה"; זה של "בחורף" וזה של "מכאן ומכאן"; ברנר השופנהאוארי, המיואש והמוותר, וברנר הניטשיאני, המיואש והמתגבר.

"מסביב לנקודה" הוא הברנר שאנחנו צריכים. ולא רק על שום שגיבורו בוחר בחיים, "כי גדולה חידת החיים מחידת המוות", אלא משום שבו הגיבור בוחר בזהותו העברית על פני זהות קוסמופוליטית, ומשום ששתי הבחירות הללו מתפרשות לו כבחירה אחת (!).

"מסביב לנקודה" (1904) הוא, למעשה, רומן רעיונות. בליבו ניצב עימות רעיוני, מעין דו קרב אידאי, בין שתי הדמויות המוערכות ביותר על ידי המספר: יעקב אברמזון, מבקר ספרות עברי, ואוריאל דוידובסקי, אינטלקטואל יהודי עמקן המושפע מ"העומק של ההודיוּת ו[…] היופי הטרגי של ההֶלֶניות" אך ב"טרגדיה הנוראה" של היהדות "אינו רואה כל יופי". דוידובסקי, המושפע משופנהאואר, אינו מוצא טעם בחיים, ואכן מתאבד לבסוף, ואילו אברמזון, המיוסר אף הוא, נמנע ברגע האחרון מצעד דומה. שתי הדמויות הללו, המתוארות בהדר רב, מוקפות במעגלים חברתיים אידאולוגיים המתוארים באופן סאטירי. מעגל אחד הוא קבוצת בונדיסטים וסוציאליסטיים יהודים מתבוללים ומתבוללים למחצה, שמתכחשים לכך שהבעיה היהודית אינה מתכנסת לתבניות מרקסיסטיות ו"פרוגרסיביות" פשטניות (הביטוי נוכח ברומן, למשל: "לדאבון כל לב פרוגרסיבי"). היחידה במעגל זה שאינה מוארת באור סאטירי היא חוה בלומין, או יֶוָה איסקובנה, שאברמזון מאוהב בה והיא מנסה לשדל אותו שיעבור לכתוב בשפה הרוסית. בצד זה מתוארת באופן סאטירי גם החברה הציונית שבעיר א. (כמדומני, מבוססת על הומל שבבלרוסיה), שמורכבת בעיקר מבעלי בתים זחוחים וקטני רוח. אברמזון, שהנו ללא ספק יהודי לאומי, מבדל את עצמו מקבוצה זו באומרו שהוא "עברי" אך לא "ציוני". מעגל חברתי שלישי הוא יהודים דתיים הדבקים בדרכם הישנה, שאברמזון מנסה לחלץ צעירים מהשפעתו. פרט אחד מני רבים המעיד על גדולתו של ברנר כסופר הוא שהוא יוצר גם מעגל חברתי רביעי, מעגל של "אינדיווידאליסטים"! אנשים שבנרקיסיזם משולח רואים בעצמם יחידי סגולה, מעל לכל האידאולוגיות.

כאמור, לב הרומן, ולפחות אחד מחדרי הלב, הנו דו הקרב הרעיוני בין אברמזון לדוידובסקי, שני הרֵעים היריבים. שורש המחלוקת הקיומית ביניהם נוגע בתשובה השונה לשאלה הפילוסופית היחידה, כדברי קאמי, שהינה מדוע לא להתאבד. אברמזון נמנע ברגע האחרון מהתאבדות בקפיצה מגשר, באחת הסצנות הגדולות בספרות העולם. מה שפקד ובלם אותו שם הנו מה שניתן לתאר כגל של נרקיסיזם בריא, גל שוטף של אהבה עצמית: "ידיו מיששו בראשו, בכתפיו, בחזהו – וחמלה אשר לא ידע עוד כמוה מעולם התעוררה בו לראשו החושב, לחזהו הסוער ולידיו החזקות אשר יִתַמו עמו". הוא ממהר לביתו של דוידובסקי ובעצם "תופס" אותו רגע לפני התאבדותו של האחרון בתער. שלא כיחזקאל חפץ ב"שכול וכישלון", אברמזון מלא אונים והכרת ערך עצמו. רב משמעות הוא שהוא סופר, "אשר קשת הסופר במתניו", לעומת חפץ הלא-סופר, הלוקה ב"מתניו" ב"שכול וכישלון". ברנר במורכבותו כי רבה רומז שיצר החיים המפכה באברמזון גובל במאניה, אבל עובדה "פסיכיאטרית" זו אינה מבטלת את עמדתו הפילוסופית "הניטשיאנית", המתגברת, האקטיבית, האנטי שופנהאוארית: "אין לנו לעמוד מסביב לחיים כמסתכלים גרידא. עלינו להילחם, לתקן, לגדל ולרומם. הטחה כלפי קדושת החיים היא ההסתכלות גרידא! ארורים יהיו המסתכלים-גרידא!".

וכל הוויכוח הקיומי לעילא הזה מקביל לסוגייה הלאומית. ההתכחשות של דוידובסקי ליהדות משולה (בסב-טקסט) לבחירתו ביצר המוות. אברמזון, שעל אף הכל בוחר בתחושת שייכות ללאום שלו, הוא כמו מי שמחבק חלקים של עצמו "בחמלה", מי שסרב להמית בתוכו חלקים חיוניים מזהותו. כך מעצב "מסביב לנקודה" חזון הומניסטי-לאומי נעלה: "למזג את מיטב-האירופיות עם הרוח העברי המקורי […] כי במיטב היצירה העברית ההיסטורית תפסו תמיד ענייני האדם במובנם היותר נעלה את מקומם הראוי". החזון הזה, בניואנס נוסף חשוב, אינו ויטליזם ניטשיאני עירום, אלא מחייב חיים בעלי ערך ומשמעות ("איני מבקש שובע, איני מבקש אושר, איני מבקש לא-יסורים, אבל אני מבקש ערך, תוכן") ומוצא אותם בלאומיות הומניסטית עברית.

זהו הברנר שאנחנו צריכים: מלא חיוניות, בוחר בחיים, וכחלק מתאוות החיים הזו, ומבלי לחסוך שבטו, אוהב עמו.

נובמבר 17, 2023 – 8:46 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)

קצר בעקבות המצב

"ישראל כשלה בהבטחתה העיקרית, להגן על יהודים מפוגרום, מה יתרונה על הפיתרון הגלותי?", דעה הנשמעת בניסוח כזה או אחר.

אבל מלבד מענים אחרים שניתנו לטענה הזו ונוגעים לחשיבותו המכרעת של כוח המגן שלנו (או לחוסר האטרקטיביות של התפוצות במצבן הנוכחי), אני רוצה להזכיר שמדינת ישראל לא קמה רק על מנת להגן עלינו מפוגרום.

מדינת ישראל קמה על מנת שנוכל לפתח את זהותנו הלאומית-אנושית, היהודית-אוניברסלית, באופן מלא, באופן עשיר, באופן פומבי, באופן כלל-חברתי.

מדינת ישראל קמה על מנת שנדבר בשפתנו, עברית, ונחגוג בפומבי את חגינו, למשל חנוכה המתקרב (היום א' כסלו, לא רק 14.11), ונשאב השראה חברתית כוללת ממקורותינו ומהמורשת שלנו (בהם אריק איינשטיין ויהושע קנז בצד קוהלת ושיר השירים), ונקיים חיים של חופש הפרט בצד זהות סולידרית-תרבותית של אומה, של חברה מגובשת.

(בזה צדק אחד העם – ולא הרצל, שצדק בדברים רבים אחרים).

דיאספוריזם, מלבד אין סוף הבעיות המוסריות והטכניות שיש בו (לא האחרונה שבהן היא שהוא למעשה המלצה להפרטה, להתנערות חברתית, איש לנפשו, בגולה הדוויה שתסכים לקבלו), הוא סוג של דספריזם, קרי ייאוש, ואת הפיצוי הזה של זהות חברתית עשירה ויוצרת-סולידריות לא תעניק לנו אף תפוצה.

אנחנו נלחמים על הבית, המקום בו אנחנו מרגישים בנוח, המקום שעיצבנו את נהגיו וסדריו במו ידינו, המקום שעליו אנחנו אומרים שהוא "שלנו"; המקום שנפרץ ב7.10 ואנחנו חושבים איך למגנו טוב יותר בעתיד.

אבל להעדיף את הגולה על פני הארץ משול למישהו שפרצו לביתו והחליט שעדיף משום כך להיות הומלס.

נובמבר 14, 2023 – 11:24 AM קטגוריות: מלחמת שמחת תורה | תגובות (5)

על "לפייס את היטלר" של טים בוברי ("עם עובד", 520 עמ', מאנגלית: כרמית גיא).

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

איני זוכר בעשור האחרון חוויית קריאה להוטה כל כך (למעט קנאוסגורד ופרנטה). קראתי בקדחתנות, בגמיעות גדולות, בגעגוע חסר מנוח ומוזר בהפסקות הקריאה. והרי זה "מותחן" שסופו ידוע מראש!

טים בובֵרי הוא היסטוריון בריטי צעיר שספרו זה (במקור מ-2019) זכה לשבחים רבים. הוא עוסק בנושא, שלמרבה הפלא, הוא מציין, לא נחקר ביסודיות: מדיניות הפייסנות הבריטית שקדמה למלחמת העולם השנייה ותרמה לאסוניוּת שלה (למרות שכמובן, כפי שהוא מדגיש בצדק, "האחריות למלחמת העולם השנייה מוטלת בראש ובראשונה על אדולף היטלר. רק הוא וחבר התליינים הפנטיים שלו היו מעוניינים במלחמה").

בכישרון נרטיבי מזהיר וזהיר, כזה שלא "עורך" את העובדות לצורכי הנרטיב, ותוך הסתמכות מסועפת אך לא מתישה על מקורות רבים (כמדומה, רבים מהם מהדרגים של המנכ"לים ותתי-השרים וכיוצא בזה: זווית מועילה מאד להבנת המתרחש כהווייתו), צועד בוברי עקב בצד אגודל מעליית הנאצים ועד לקריסתה של הפייסנות הבריטית עם סילוקו של צ'מברליין מראשות הממשלה באביב הנורא של 1940. אנחנו מקבלים כאן תמונה פנורמית של הפוליטיקה והחברה הבריטית בעיקר, אך גם הצצות לגורמים החשובים האחרים בשנים הדרמטיות הללו (הצרפתים, הרוסים, האיטלקים, הגרמנים, האמריקאים).

מתוך הסיפור הכביר הזה אני מציע להתמקד בכמה תובנות-על שנראות לי חשובות, אולי אפילו "לקחים".

הראשונה נוגעת לתפיסה הנכונה של היטלר המבוססת על "מודיעין גלוי". בלט בתפיסה נכונה כזו השגריר של ממשלת הוד מלכותו בברלין ב-1933, סר הוראס רמבולד, ובלט באי תפיסה נכונה כזו השגריר של ממשלת הוד מלכותו שם ב-1939, מי שהיה מראשי קונספציית הפייסנות (הנוויל השני, נוויל הנדרסון, שפעל לצד נוויל צ'מברליין). רמבולד שלח באפריל 33' שדר (מפורסם בדיעבד כ"שדר מיין קאמפף") לאנשי משרד החוץ ושהופץ לממשלת בריטניה. בשדר זה מסיק רמבולד מתוך קריאה ב"מיין קאמפף" (!) את השאפתנות חסרת המצרים של הנאצים ואת הטקטיקה שלהם, מעין "טקטיקת השלבים", לבחור באויביהם בזה אחר זה תוך הטעיית אויביהם. אם מטרת ההיסטוריה היא, כפי שהציע במאה החמישית לפני הספירה היווני תוקידידס, אבי ההיסטוריה המדעית, גם חיזוי העתיד ("ימצאו בו [בספר ההיסטוריה שכתב] תועלת אותם שירצו לצפות […] במאורעות העלולים לשוב ולהתרחש ביום מן הימים", "תולדות מלחמת הפילופוניס", מיוונית: א.א. הלוי), הרי שהלקח כאן ברור. מוטב להאמין למי שמצהיר ברבים על כוונותיו התוקפניות והרצחניות.

תובנת-על שנייה נוגעת לתשומת לב לשלבים בהתקדמות התוקפנות. מה שבולט כל כך בסיפור הפייסנות של שנות ה-30 הוא שהיו בה כמה וכמה שלבים. היה ניתן להבין אולי התרככות כלפי גרמניה (ואיטליה!) בכל אחד מהם (למעט האחרונים), אבל חיבור הנקודות היה אמור להוביל בשלב מוקדם להבנה שלטורפנות התוקפן אין שובע. הסיפוח של חבל הסאאר לגרמניה ב-1935, ביטול הפירוז של חבל הריין בידי הנאצים ב-1936, הפלישה האיטלקית לחבש והצפצוף על "חבר הלאומים" ב-1935, האנשלוס באוסטריה במרץ 38', כוונות הפלישה לצ'כוסלובקיה בספטמבר 38' (בעקבותיהן הושג "הסכם מינכן" הידוע לשמצה) ואז, במרץ 39', הפרתו בכיבוש צ'כיה. לקורא העכשווי מאלף להיווכח שלנאצים היה כביכול "קייס" בכל אחד ואחד מהמקרים! הרי רוב האוסטרים שמחים לסיפוח! הרי זכותם לכאורה של הגרמנים הסודטים בצ'כיה – כ-3 מיליון מתוך 15 – להגדרה עצמית כגרמנים! ואפילו להתקפה על פולין בספטמבר 39' (!) היה סוג של "קייס" (כי בדנציג אכן היו גרמנים שרצו להסתפח לרייך). הנאצים עשו שימוש בשיח הזכויות ואכן רבים בבריטניה סברו שבקשותיהם לגיטימיות. אבל על הווקטור, על חיבור הנקודות, וכמובן על האידאולוגיה הרצחנית והגזענית ומחנות הריכוז שכבר הוקמו, היה להראות שלתוקפנות הרצחנית הזו אין הצדקה. ואגב, מי שרוצה להבין טוב יותר את התמיכה התקיפה של צ'כיה בישראל 2023, יקרא את הפרקים בהם הפקיר המערב את צ'כיה ("מדינה רחוקה", כפי שגרסו הפייסנים) לידי הנאצים. הם רואים בנו את עצמם אז. ולא בלי צדק.

תובנת-על שלישית נוגעת לכך שעייפות המלחמה, הפחד ממוראות מלחמת העולם הראשונה, הוא זה שהכשיר את הגעתה של מלחמה נוראה ממנה בהרבה. בהקשר זה מעניין לקרוא אצל בוברי שהצבא הבריטי, דווקא הוא, היה מוקד של תבוסתנות פסימית בשנות השלושים, גישה שסייעה למדיניות הפייסנות.

תובנת-העל האחרונה נוגעת למדיניות הפייסנות עצמה. בוברי הוא שופט הוגן ומעלה את כל השיקולים שעמדו לעיני צ'מברליין, הליפקס (שר החוץ) ועמיתיהם בבחירה בפייסנות. אבל הוא אכן שופט ולא נמנע מפסק דין. הפייסנות הייתה מדיניות הרת אסון. היה ניתן לעצור את גרמניה הרבה יותר מוקדם ובהרבה הרבה פחות קורבנות. אך מניין באה הפייסנות? בוברי חג סביב השאלה הזו. היו רבים באנגליה שהיו פרו-גרמנים (וגם אנטישמיים). היו גם פשוט פחדנים. לא צ'מברליין. נדמה שלב העניין נעוץ לדעת בוברי בתכונה אחת של ראש הממשלה הבריטי: הוא היה אופטימיסט. אחד ממקורביו העיר פעם שכראש העיר של בירמינגהם, תפקיד בו כיהן צ'מברליין בעבר, הוא לא פגש אנשים מסוגו של היטלר. האופטימיזם האנושי שלו, האמונה שהיטלר הוא בסך הכל אדם הגיוני, הוביל לאסון הגדול בהיסטוריה.

נובמבר 10, 2023 – 8:00 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (5)

על ה"התפכחות"

מטרות העל כרגע הן השמדת החמאס והשבת החטופים ותמיכה בנפגעינו בעורף. הרגשות והמחשבות העיקריים כרגע הם הדאגה לחטופים, ההתפעלות מלוחמי צה"ל האריות וניחום משפחות הנרצחים והנופלים והחטופים.

בזה יש לרכז את מלוא המאמץ.

*אחרי* שאמרתי את זה אני מבקש לומר דבר מה נוסף:

*

"ז'אנר מתגבש-מתקשח לו" – כך נפתח אחד ממאמרי ביקורת הספרות החשובים בדורנו, מאמרו מ-2000 של המבקר הבריטי-אמריקאי, ג'יימס ווד, על הרומן "שיניים לבנות" של זיידי סמית', ודרכו על מה שהוא כינה "ריאליזם היסטרי", קרי ז'אנר של רומנים אמריקאיים עבי כרס ושאפתניים, אך בעייתיים לדעתו של ווד.

כיוון שגם כעת הולך ומתגבש-מתקשח לו "ז'אנר", "ז'אנר ההתפכחות", נקרא לו, אני מעוניין לשרטט כמה קווים כלליים ל"התפכחות" הנכונה, מעין "מתווה התפכחות" ראוי.

חשוב לי לשרטט זאת לפני שה"התפכחות" תתקשה ותתקבע באופן שגוי וכיוון שלמרבה הצער יש כאלה שחושבים ש"ההתפכחות" שייכת רק למחנה היריב והם משתמשים בה כאגרוף המוטח בחזם של יריביהם הפוליטיים ומעודד את האחרונים לקרוא: "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי".

"מתווה ההתפכחות", כלומר מה שה-7.10 לימד אותנו או מן הראוי שילמד אותנו, נוגע לכל הצדדים במאבק הפוליטי והתרבותי בישראל. בהחלט לא לצד אחד בלבד. קוויו הכלליים הם לטעמי אלה:

– בין הירדן לים לא תוכל לקום ישות פלסטינית מדינית חמושה ואסור שתקום ישות מדינית פלסטינית שלצה"ל אין גישה חופשית לשטחה. הצעתו של לפיד אתמול להפוך את עזה לשטח B נראית לי הגיונית מאד, כלומר הפיכתה של עזה לשטח בו, כבשטחי בי ביהודה ושומרון, צה"ל חופשי לפעול כרצונו ואילו הניהול האזרחי נתון בידי הרשות הפלסטינית.

אלה שסבורים שאחרי מיטוט החמאס (במהרה בימינו; וזה, כאמור, כורח עליון!) ניתן יהיה להשיב בפשטות את הרשות הפלסטינית לשם צריכים לתת מענה לשתי שאלות: א. מי ערב לנו שהרשות לא תתהפך עלינו, כפי שאכן עשתה ב-2000? האם כמה שנים שאבו מאזן יחסית מאוזן מספיקות להשכיח מאיתנו את העבר? הסקלרוזים היינו?! ב. זאת ועוד: מי ערב לנו שחמאס או דומיו לא יגברו על הרשות בעזה, שוב, כפי שנעשה ב-2006-2007?

אלו שאלות שעלו לנו בקרוב ל-1500 נרצחים והרוגים! אי אפשר לבטל אותן ב"יהיה בסדר" ואבו מאזן רוצה (כביכול) שלום וכו'. אלה שאלות כבדות משקל, כבדות דם.

למעשה, מי שחזרה, ובגדול, היא "התפיסה הביטחוניסטית" בעד אחיזה בשטחי יהודה ושומרון. היא שונה אמנם, וחשוב להכיר בכך, מהתפיסה המתנחלית, שניזונה מחזון ומאידאולוגיה ולא מהכרה בכורח ביטחוני. אך מצד שני חזרתה של "התפיסה הבטחונית" כרוכה גם באופן אירוני בהכרה שרבים מהביטחוניסטים "המקצועיים" שלנו כשלו אנושות בעבר בחיזוי הסכנות של פינוי שטחים ומסתבר שאין להם עדיפות ברורה על דמויות אזרחיות בחיזויי הסכנה העתידית.

בצד חזרתה של "התפיסה הבטחוניסטית" על חשיבות ההחזקה בשטחים, עומדת גם הצדקה מוסרית: התנועה הלאומית הפלסטינית (והספק אם יש דבר כזה בכלל גדל מאד בעקבות ה-7.10!) הכתימה את עצמה מוסרית לדורות, דבר מה שיוצר צידוק מוסרי לקריעת נתחים מאדמותיה לטובת נפגעיה.

בהקשר זה חשוב לזכור את העובדה הכנראה וודאית שפועלים שהוכנסו ארצה (מתוך תפיסה שיש להתרכך ולהקל על גורלם הכלכלי של יושבי עזה וכיו"ב) ביצעו משימות ריגול עבור חמאס. העובדה הכביכול צדדית הזו מבטאת דבר מה עמוק יותר: הפיוס עם הפלסטינים לא יקרה בדורות הקרובים, אם בכלל יקרה מתישהו. ועלינו להיות קשוחים ביותר, פשוט על מנת לשמור על ילדינו ומשפחותינו.

– אם בקו "ההתפכחות" הקודם צדק הימין, הרי שבקו הבא צדקו, ועוד איך, מתנגדי הממשלה: בנימין נתניהו צריך לעוף בהקדם. אפשר לחכות אולי כמה חודשים. אולי, לא בטוח. אבל נוכחותו הייתה הרסנית לחברה הישראלית. מלבד אחריותו לקונספציה מול חמאס (לה היו שותפים – תחתיו – עוד אנשים), היא הייתה הרסנית באופן בלבדי לו מכמה כיוונים: א. הוא המפלג הגדול, המשסה הגדול, המשסע הגדול של החברה הישראלית. מי שהטיח בשמאלנים ששכחו מה זה להיות יהודים. מי שהיה קשור להסתה כנגד רבין גם אם ביקש למתן אותה. מי שגרר אותנו לחמש מערכות בחירות מתישות, מפלגות, משסעות. ב. הוא המנהיג האנטי ממלכתי הבוטה ביותר שהיה פה, במלחמתו חסרת המעצורים והנוגעת בדבר נגד מוסדות הממלכה: המשטרה, הפרקליטות, מערכת המשפט, "הפקידים", השירות הציבורי, מערכת הביטחון. בלי קשר לכך שהמוסדות הללו צריכים ניעור ותיקון וכולי. גישתו של ביבי פשוט מסכנת אותנו כי היא מערערת מן היסוד את אושיות הממלכה. ג. הוא המרקיב הגדול, כלומר מי שהנהיג מערכת שבה אתה מקודם לפי נאמנותך ל"שמש העמים", למנהיג, ולא לפי כישוריך. מערכת עצומה של נפוטיזם ושחיתות שלטונית פרחה בעידודו, מערכת רקובה שמבטא נאמנו דוד אמסלם והתגלתה במלוא כישלונה בטיפול האזרחי במפוני העוטף. ד. הוא השקרן הגדול: מי שהרגיל את האומה לכך שלא צריך לומר אמת, לכך שקול בריטון סמכותי הוא תחליף לנקיטת אמצעים ממשיים לביטחון. זו השחתה של אתוס אמירת האמת, אתוס שהוא, בפשטות, בנפשנו. בלי לדבר אמת אינך יודע מה המצב לאשורו ומה יש לעשות על מנת לתקנו. בנוסף, אינך מאמין עוד לאיש מאלה שאמורים לעמוד לצדך. לא לחינם אי אמירת אמת בתחקיר צה"לי חמורה כל כך. האמת היא ההתחלה של ההתמודדות עם המציאות. השקר ממסך את המציאות. וראינו מה פירושו של דבר מיסוך מציאות ב-7.10.

ברור שראשי מערכת הביטחון יתפטרו גם הם בעוד כמה חודשים, כשוך הקרבות. הבעיה היא שלהם ולנו זה ברור – אבל לנתניהו עז הפנים הדבר כנראה עוד לא ברור לגביו הוא! ניכר שהביביסטים העיקשים ועזי הפנים כמנהיגם, כמו מאמיני שבתאי צבי אחרי התאסלמותו, כמו מאמיני סטלין אחרי נאום כרושצ'וב בוועידה ה-20 שחשף את פשעיו, מנסים למסגר את ה-7.10 ככישלון "הפקידים", אנשי מערכת הביטחון בלבד, ולנקות כליל או כמעט כליל את אלילם. בלתי נתפס – ולא יעבור.

– עוד רכיב שבו צדקו לגמרי מתנגדי הממשלה בחודשים האחרונים: החברה החרדית חייבת – חייבת! – להשתנות. לא מדובר רק בהצטרפותה למאמץ הלאומי בהתגייסות או בשירות לאומי. כמובן, כולנו נוכחנו עד כמה זה קריטי, עד כמה חסרות ידיים הן בצבא, הן בסיוע חקלאי הן בסיוע אזרחי בשעת חירום. ולא רק זאת: מודל צבא העם חיוני לשימור המורל הגבוה שלנו.

אבל לא פחות חשוב, ולטעמי אף הרבה יותר חשוב, הוא סוגיית לימודי החול ("הליבה") של התלמידים במוסדות החרדיים. איננו יכולים להרשות לעצמנו שמיליון כעת, ובקרוב שני מיליון וכן הלאה, מאזרחינו, יהיו חסרי השכלה מודרנית. זה עניין הישרדותי! האירנים מקדמים מאד את ההשכלה הגבוהה שלהם והיא משמשת אותם במזימתם להחלשתנו ולהכחדתנו (אל לנו לזלזל בהצהרתם על כוונתם זו!). אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שעשרות אחוזים מהאוכלוסייה שלנו יהיו בְערים גמורים, כמו איכרים בימי הביניים, עשרות אחוזים ובהם בעלי יכולת שכלית גבוהה ביותר, שיכולה להירתם למאמץ להפוך את ישראל לחברה משגשגת או אף ישירות להירתם למאמץ המחשבתי המלחמתי. אני מכבד את לימוד התורה. אני אף אוהב מאד את לימוד התורה. אבל משום "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" חייבים החרדים להיפתח למודרנה המדעית, בלי, חלילה, לפגוע באורחות חייהם הבסיסיים. כי בנפשנו הדבר!

ואם להזכיר שוב את חטאי נתניהו: הוא בלם את כניסת לימודי הליבה לחסידות בעלז, החסידות השנייה בגודלה, ערב הבחירות שעברו, בגלל שיקולים פוליטיים שלו! כלומר, הוא בלם צעד אסטרטגי לטובת ישראל על מנת להגדיל את סיכויי ההיבחרות שלו!

– קו "התפכחות" נוסף נוגע הן לימין והן לשמאל. לדעתי לא תוכל לעבור בעתיד, ואסור שתעבור בעתיד, הכרעה עתירת השלכות לגורלה ואופייה של ישראל ללא רוב מיוחס, של שמונים מנדטים, נניח. איננו יכולים להרשות לעצמנו פילוג כזה.

כמובן, כך הדבר בכל הנוגע ל"מהפכה המשפטית", שבעיקשות רחבעמית של צעירים טיפשים דבקו בה בפנטיות נציגי הממשלה ושיסעו את העם.

אבל כך יהיה, לפי תפיסתי, גם בכל הנוגע לפינוי עתידי של התנחלויות (אם יעמוד על הפרק). איני מדבר על פינוי מקומי של מאחז לא חוקי שנבנה על קרקע פרטית (כאן כולי עלמא צריכים להסכים לפינוי, כולל בימין העמוק; כך מצווה המוסר היהודי). אבל ברי לי שלא נוכל ואף אסור לנו להכריע הכרעה מדינית כדוגמת ההתנתקות ללא רוב מיוחס כזה. אי אפשר להכריע הכרעות כאלה על חודו של קול או ארבעה או אף עשרה. נקודה. והסכמה על כך שהכרעות בסיסיות בנוגע לישראל צריכות להתקבל ברוב מיוחס נראית לי פרי שימוש בשכל ישר הישרדותי.

אך הסכמה על כך אינה בלתי קשורה, לדעתי, גם במחיר הדמים שמשלמים יוצאי הציונות הדתית במלחמה הזו. זו שעתו הנוראה והיפה של עם ישראל, וגם של הציונות הדתית.

נובמבר 5, 2023 – 11:53 AM קטגוריות: מלחמת שמחת תורה | תגובות (3)

על "זכור, תזכור" של רינו צרור (250 עמ', הוצאת "הספרייה לתקשורת").

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות".

* לזכרם של חיילי צה"ל שנפלו במלחמה נאצלת על הגנת עמם. זכור נזכור.

—

תהליך כתיבתה, הדפסתה והוצאתה לאור של יצירת פרוזה ארוכה הנו תהליך ממושך למדי. ובישראל מרובת התפניות הדרמטיות אינך יכול לנחש באיזה אקלים רעיוני או באיזו מציאות תנחת היצירה שלך. כך שאתה מסתכן בהיעדר עדכנות או לכל הפחות בהתווספותן של אירוניות שלא שיערת את קיומן לטקסט.

כי מה יאמר ומה ידבר הקורא כשהוא קורא בממואר הזה על מלחמת יום הכיפורים את הפרט הבא: "בית הקברות הזמני של חללי מלחמת יום הכיפורים נמצא על גבול קיבוץ בארי, בדרום הארץ"? אני משער שהטקסט הזה נדפס כיום יומיים לפני המועד שאחריו לא צריך יותר להסביר לאיש בישראל היכן ממוקם קיבוץ בארי. גם קבורה זמנית לא צריך להסביר מהי.

הממואר של צרור לא מחדש הרבה מבחינה תוכנית או סגנונית. על אף זאת הוא בחלקו טקסט חזק. רובו כתוב מהפרספקטיבה של 2010, כאשר לצרור מתוודעת בתו של רמי הלפרין ז"ל. הלפרין וצרור היו עיתונאים צעירים ב"העולם הזה" באוקטובר 73', משוחררים טריים. הם החליטו על דעת עצמם לגייס את עצמם לצבא ולהפוך אגב כך לכתבים צבאיים. הם שהו עם הלוחמים בחזית הדרום מה-7 באוקטובר עד ה-18 בו, עת רמי נהרג ככל הנראה מכדור של צלף מצרי. צרור חזר לתל אביב לדווח על נפילתו. צרור לא היה מודע לכך שידידה של רמי, שלא הכיר, נכנסה ממנו להיריון ושנולדה לו בת ב-74' שנמסרה מייד לאימוץ. עיקר הסיפור הוא קורות צרור ורמי במלחמה, ההתוודעות לבת, ענת, ושיחת הרדיו שניהל צרור איתה ועם חבר נוסף שלו ושל רמי, שוקי, שהיה עד למותו.

כאמור, אין הרבה חידוש בתוכן כאן. מלבד אולי הזווית העיתונאית המעניינת, כלומר זווית העיתונאי במלחמה. ועוד עיתונאי מ"העולם הזה"; "שם דיברו בשפתנו. אמרו אהבה. וזכויות. וחשיש. וזיונים. ובגידה. ושלטון. ותאוות בצע. וגזענות. ומחדל". צרור, למשל, מספר שהוא היה העיתונאי הראשון שדיווח בעקבות מפגש עם גורודיש על הדחתו של האחרון מפיקוד דרום. גם מבחינה פואטית, כאמור, הטקסט לא ממריא; ויש לו בהחלט יומרות פואטיות. אבל שיבוץ של משפטים מוגבהים מהמקורות נעשה כאן בצורה לא סמכותית מספיק, מבחינת תחושת השליטה במקורות, ולכן פאתוס ההגבהה לא מקבל משקל משמעותי. גם אין די מודעות עצמית או כנות באשר לסיבה שבגינה הטקסט נכתב. אנשים כותבים טקסטים או מקליטים שיחות רדיו או אף פוגשים נשים צעירות שאינם מכירים גם מסיבות אנוכיות, לא רק רגשיות ואידאליסטיות. במקום אחד מתרעם צרור על אורי אבנרי שניכס לעצמו את הסקופ עם גורודיש; וזה רגע אותנטי בממואר הזה.

אבל כל זה לא מצליח להמעיט מהעדות המצמררת שיש כאן שנית לדברים הידועים משכבר. לרגעים נושנים יש כאן רגעי הולדת רבים. ועל זה מגיעה לצרור הכרת תודה. הוא יודע מה חשוב והוא מספר את החשוב הזה שוב.

יש כאן שוב את התיאור המצמרר של הקריאות לעזרה בקשר שצרור שומע במו אוזניו ביום השני למלחמה. "אתם הרי לא באים…לא באים…אז תגידו…תהיו גברים ותגידו…ברור שנטשתם…אני לא הייתי עושה לכם דבר כזה". ויש כאן את הזעם האדיר על ההנהגה. ויש כאן את התיאור של המפגש עם אריק שרון שהרגיע את שוקי אך לא את צרור, שטוען שמתקפת הנגד והנפל הראשונה הייתה באחריותו של שרון. ויש כאן תיאורים סוריאליסטיים של רגעי בין-הלחימה, למשל כששוקי מספר איך ביקש מחיילת יפה בלהקת חיל הים שתשאיר לו את הכרית והסדין שלה להמשך המלחמה והיא ניאותה. ויש כאן את התהייה על הגבורה, שגורמת לנו להתפעלות מגבורתם של ישראלים רבים כל כך גם ב-2023: "וכי איזו חובה אנושית יודעת לנצח את צו הקיום הטבעי, את ההתניה הראשונה של כל בשר ודם, להגן על חייו?".

אם בנושא הזעם על "ההפקרה" בידי ההנהגה והגנרלים הספר הזדקן טוב, באותה זקנה שקפצה עלינו בִן יום באוקטובר 23', הרי אידאולוגיה מרכזית כאן הזדקנה פחות טוב. צרור מעניק כאן ביטוי למה שניתן לכנות "רוח וותיקי 73'". אך צרור מפרש את רוח ותיקי 73', שבאה לידי ביטוי גם במחאה (שהוא מזכיר כאן), כרוח "שמאלית" בעיקרה. והרי זו הייתה אכן רוח דומיננטית בארץ, הרוח שהגיעה לשלטון לכל המאוחר בממשלת רבין השנייה (אם לא כבר ב"מלחמת המפרץ" הראשונה) ונשארה בשלטון מאז, הרוח שהתנגדה למלחמה כמעט בכל מחיר, שביקשה "שלום עכשיו" בכל מחיר. צרור כותב מתוך העמדה הזו כך: "המלחמה התחבבה כאן על תושבי המקום. לא על כולם כמובן, אבל אחרי 75 שנות מלחמה רצופה, מרבית הישראלים רואים בה סוג של פיתרון […] יהודי ישראלי אוהב מלחמה". הוא מונה כהוכחה לתזה הזו, בין היתר, את כל המבצעים בעזה. הוא עוצר ב"מגן וחץ" במאי השנה.

אבל אם אוקטובר 23' הוכיח משהו הרי זאת שמעשינו כמר מדלי הם לעומת צימאון הדמים של אויבינו ומי שבמצב כזה נמנע ממלחמה אחת מקבל טבח ומלחמה גדולים יותר במורד הדרך.

מהספר של צרור הסקתי מסקנה אופטימית אחת: אם אחרי 73' הנוראה קמנו והתאוששנו בצורה מפוארת, גם מאֵפר אוקטובר 23' נקום ונפרח.

נובמבר 3, 2023 – 9:09 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה

הערה בעקבות האירועים

כאמור, אני מתבטא בתכיפות בפייסבוק על המצב. כאן אעלה באופן מצומצם דברים שפרסמתי שם.

נושא בגידת השמאל הרדיקלי העולמי לא מעסיק אותי במיוחד. זאת משום שהשטחיות של התיאוריות השמאליות אינה חידוש בשבילי ומאז לימודי התואר הראשון שלי הן נראות לי, בהכללה (כי יש יוצאי דופן!), חסרות משקל אינטלקטואלי, לא מוסריות אבל גם לא מעניינות, סימפטומים יותר מאשר אנליזות תקפות, או כאלו שהן מתוחכמות מאד אך מפספסות את העיקר (למשל בודריאר המוקדם, הוגה מבריק, אבל מי שמפספס את העיקר בחווייה האנושית של שלהי המאה העשרים; על בודריאר המאוחר אין להשחית מילים).

בלי קשר כלל לסכסוך הישראלי פלסטיני (והישראלי-ערבי והישראלי-איסלמי), הרי ברי שמדעי הרוח, שבהם משגשג השיח הזה, מצויים בפשיטת רגל *בגינו* כבר עשרות שנים. *בגלל* התיאוריות הללו. לא עשרים, לא שלושים, לפחות ארבעים, חמישים. במאמר עכשווי מעניין, אך לא יוצא דופן ברמתו, בביטאון השמרני "ניו-קריטריון", מסביר המחבר מה נעשה בדיסציפלינה שלו, היסטוריה, בעקבות השיח הרווח כיום במדעי הרוח. כל זה, בלי קשר למה שקרה בעזה, שהמחבר לא מזכיר (והמאמר כנראה נכתב לפני כן).

For them, the transformation of history into a weapon depends upon a brutal simplification of the historical record, so that Washington’s ownership of slaves becomes the only relevant fact about him. A genuinely historical use of history would acknowledge, even insist upon, this fact. But it would then go on to consider it from the larger perspective of the ubiquity of slavery throughout most of human history. It would weigh the many aspects of a long, important, and consequential life. It would examine Washington’s beliefs and actions carefully in the context of their time and would take into account the provisions he made to free his slaves on his death. That kind of respectful detail and complexity are what we no longer seem to be getting today.

הדוגמה שהוא מביא נוגעת לג'ורג' וושינגטון שהשיח החדש של מדעי הרוח, לטענתו, מתמקד בכך שהיו בבעלותו עבדים ומתעלם מכל היתר, דבר מה שהופך את תחום ההיסטוריה לנשק פוליטי, במקום לחתור להציג את בני האדם במלוא המגוון שלהם ומורכבותם, שהנו ייעודה של הדיסציפלינה (למעשה, ההגדרה היפה שהוא נותן למקצוע ההיסטוריה, היא זו שמוציאה את הטקסט הזה מידי בינוניות צודקת).

*

לא סיבה משנית להערכה שלי לוולבק לאורך השנים הייתה הבוז העקבי שהוא רוחש לתיאוריות שהפכו דומיננטיות במדעי הרוח וחלקן הגדול מזין את התיאוריות הפוסט-קולוניאליסטיות (מפנה למאמרי על "החלקיקים האלמנטריים").

ב"החלקיקים האלמנטריים" (1998) כותב וולבק (מפרספקטיבה עתידית לזמן פרסום הספר):

"איבדו השאלות הפילוסופיות כל מראה מקום מוגדר בקרב הציבור. הבוז הכללי שאליו הידרדרו לפתע, לאחר שנים של הערכת יתר אווילית, מחקריהם של פוקו, של לאקאן, של דרידה ושל דלז לא הותיר באותו רגע קרקע פנויה לשום מחשבה פילוסופית חדשה. אדרבה, הוא הבאיש את ריחם של כלל האינטלקטואלים הנתלים ב'מדעי הרוח'; לפיכך הפכה נסיקת כוחם של המדענים בכל תחומי המחשבה לבלתי נמנעת" (עמ' 317).

"הערכת יתר אווילית" – איזה יופי של ניסוח!

המסאי פיליפ מוריי (Philippe Muray) הרבה יותר מועיל בהבנת המודרניות מבורדייה או בודריאר, כותב וולבק במאמר מ-2003 ("Intreventions2" עמ' 229).

וכן: "ולתמוה על כך שאפשר, אפילו היום, להתייחס לא י נ ט ל ק ט ו א ל ברצינות; מפתיע למשל שאנשים כמו בורדייה או בודריאר מצאו עד הסוף עיתונים שהסכימו לפרסם את ההבלים שלהם" (מאמר מ-2002. בתוך: "לצאת מהמאה העשרים", עמ' 75).

אם כי וולבק, יש לציין (ולא לזכותו), אינו אוהד גם את סארטר, דה בובואר וקאמי. בגלל תפיסותיהם הפוליטיות, תפיסת הספרות המגויסת שלהם ובורותם המדעית, לטענתו (עיינו, לדוגמה, באותו עמוד מ"לצאת מהמאה העשרים).

תפיסתו היא "שבמישור האינטלקטואלי, לא יישאר דבר מהמחצית השנייה של המאה העשרים מלבד המדע הבדיוני" (שם)!

הכבוד למדעים והבוז למדעי הרוח, בעיקר של המאה העשרים, חוזרים שוב ושוב ביצירת וולבק. הגיבור ב"לנזרוטה", הנובלה שפרסם וולבק ב-2000, אומר:

"ההעברה לבית המלון הייתה מאורגנת היטב, צריך להודות. הנה מה שנשאר מהמאה העשרים: המדעים, הטכניקות" (מתוך "לצאת מהמאה העשרים", עמ' 16).

ובאותו קובץ, במסה המוזכרת "לצאת מהמאה העשרים" (2002), מסביר וולבק את חשיבות המדע הבדיוני:

"בהתחשב בבינוניות המיוחדת במינה, המבישה של 'מדעי הרוח' במאה העשרים, בהתחשב גם בהתפתחויות המרשימות שהתרחשו במהלך אותה תקופה במדעים המדויקים ובטכנולוגיה, לא מפתיע שהספרות המבריקה ביותר של התקופה היא המדע הבדיוני" (עמ' 71-72).

חשוב, עם זאת, להדגיש, על מנת למנוע אי-הבנה, כי בניגוד לעמדת האנטי למדעי הרוח הבאה לידי ביטוי ב"החלקיקים האלמנטריים" ועוד, וולבק הוא, כמובן, סופר משכיל ספרותית מאד ואוהב ספרות ופילוסופיה. ב"אויבי הציבור" מזכיר וולבק כמה מהסופרים, המשוררים וההוגים שהשפיעו עליו. שופנהאואר, בודלר, לאבקראפט, מיסה, נרוואל (עמ' 12). אגתה קריסטי וקונאן דויל (עמ' 41). פסקל, פרוסט (לא לגמרי הטעם שלו), שאטובריאן, לוטראמון, סלין (פחות מרשים אותו) – עמ' 56. ניטשה, דוסטויבסקי וקפקא מוזכרים כהשפעות ראשונות – עמ' 211. ב"אויבי הציבור" מרחיב וולבק על כך שהוא מעדיף שירה על סיפורת. "מאז ומתמיד העדפתי שירה, מאז ומתמיד שנאתי לספר סיפורים" (עמ' 76). "הרומן (אפילו הרומנים של דוסטוייבסקי, בלזק ופרוסט) עודנו, בהשוואה לשירה, ז' א נ ר נ ח ו ת" (עמ' 234). את בחירתו בסיפורת הוא מסביר בתחושת חובה "להציל את התופעות; להעתיק מחדש, כמיטב יכולתי, את התופעות האנושיות האלה שהתרחשו בטבעיות כזאת לנגד עיני" (שם). עיקר כישרונו ככותב סיפורת, לדעתו, הוא "יצירת ד מ ו י ו ת" (שם). דעות אלו שלו אינן מחייבות את ביקורת וולבק, כמובן (לא רק שבעיניי שירה אינה עדיפה על פרוזה, אלא שאני סבור *שגם בעיניו* אין הדבר בדיוק כך…; וודאי שגדולתו כסופר *אינה* נשענת כלל על יכולתו ליצור דמויות מעניינות). להשפעות הספרותיות יש להוסיף, כמובן, את השפעות המד"ב. במסה "לצאת מהמאה העשרים" (2002), מזכיר וולבק, מלבד לאבקראפט, את פיליפ ק. דיק, קליפורד סימאק, ר"א לאפרטי, באלארד, דיש, קורנבלות', ספינרד, סטרג'ון, וונגוט ("לצאת מהמאה העשרים", עמ' 74) .

במסה מ-2008 על הקריאה בחייו כותב וולבק שהוא חוזה שיקרא באובססיביות עד אחרית ימיו. אולי אפסיק לעשן, הוא כותב, בוודאי אפסיק לעשות אהבה, השיחה של בני האדם מעניינת אותי פחות ופחות, אבל איני יכול לדמיין את עצמי ללא ספר (Interventions2", עמ' 272-273).

אבל יש לשים לב שרוב השפעותיו הן מהמאה ה-19 ואילו במאה ה-20 השפעותיו הספרותיות העיקריות הן מהמדע הבדיוני או הספרות הפופולרית של קונאן דויל ואגתה קריסטי.

*

לבשורות טובות! עם ישראל חי!

אוקטובר 30, 2023 – 10:56 AM קטגוריות: מלחמת שמחת תורה | תגובות (2)

על "השטן בגוריי ועוד סיפורים", של יצחק בשביס זינגר, מיידיש: בלהה רובינשטיין (הוצאת "כרמל", 358 עמ').

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בשביס זינגר הוא סופר גדול ובו זמנית סופר שצריך לקרוא אותו מתוך תודעת ריחוק מוסרי. זאת משום שבעומקו הוא ניהיליסט. ניהיליזם היא עמדה עמוקה אך כפי שלימדונו כמה סופרים-מורים (ביניהם: דוסטוייבסקי, קאמי וברנר) עמדה שיש להיאבק עמה.

הקובץ הזה מכיל נובלה מפורסמת של בשביס הצעיר, "השטן בגוריי", שפורסמה בשנות השלושים בפולין. הוא מכיל עוד כמה סיפורים קצרים מבריקים ברובם שתאריכי פרסומם לא ניתנים כאן, וחבל מאד. קונטקסט היסטורי הוא מושכל בסיסי בהבנת יצירת ספרות. מתוך תוכנו של אחד מהם ברור שהוא נכתב אחרי השואה.

"השטן בגוריי" הוא נובלה היסטורית חזקה על רקע פרעות ת"ח ות"ט (1648-1649), כלומר הפרעות שפרעו המורדים האוקראינים בראשות חמלניצקי ביהודי אוקראינה, ועל הנהייה המשיחית אחר שבתאי צבי, כעשור ומחצה לאחריהן, תוצאת הייאוש מהפרעות הללו. גיבוריו הראשיים הם רב שמתנגד לשבתאות (הדמות החיובית ביותר כאן) ושבתאִי דמוני בשם ר' גדליה שנואף עם אשת איש בשם רֹחָלה ומשכנע שהיא נביאה שמתנבאת על הגאולה הקרבה. ר' גדליה ממיט אסון על תומכיו בגוריי (שכנראה מייצגת עיר ממשית בשם בילגוריי בדרום מזרח פולין). האסון הנורא של חמלניצקי ואז התקווה הפראית המסוכנת שעורר שבתאי צבי מתוארים כאן יפה אך יש לשים לב שהם מתאימים לטמפרמנט הקיצוני, למתח הגבוה הפנימי, של הסופר עצמו. אגב, חלק מהזהירות של ראשוני הציונות, למשל של אחד העם, מעירור תקוות שווא בגין מפעלי הציונות הראשוניים, נעוץ, כמדומני, בחשש מהתסריט השבתאי.

על מנת להבין את בשביס יש להזדקק לשני מונחים: "נטורליזם" (כלומר מבט ריאליסטי שממוקד בנמוך ובצורם) ו"גרוטסקה" (חיבה למעמדים מפלצתיים-מגוחכים על גבול הדמיוני). הנטורליזם נוכח, למשל, בתיאור רֹחָלה שגדלה בבית דודהּ וקרובת משפחה זקנה: "נדף ממנה [מהזקנה] ריח של נוצות חרוכות ועכברים. לפעמים הייתה מפשילה את כותונת הנערה, ממששת את בשרה הקודח בידיים מתות ומתנשפת באיזו מין חדווה טמאה: 'אש! אש! … היא לוהטת, הבתולה!…'. בחשכה, מתחת לשמיכה, היא סיפרה לילדה מעשיות על חיות רעות ודרקונים". שימו לב בדוגמה זו כיצד הפנטזיה הגרוטסקית (דרקונים) צומחת מתוך מציאות נטורליסטית. התיאור של ר' גדליה השוחט והמנהיג השבתאי גם הוא נטורליסטי: "והחַלָף הארוך שלו לא הפסיק לחתוך צווארים חמים ולחים", נאמר בסמוך לתיאור תאוות בשרים אחרת שהוא מטיף לה, כמו יעקב פרנק מאה שנים לאחר מכן: "עריות יהיו בהיתר וכך גם בעילת נשים זרות". המספר עצמו, בתשומת לבו לפרטים מסוימים, שותף להלך הרוח המתירני והלהוט של הדמויות: "האיכרות, שבאו מן הכפרים למכור ביצים וחזרת, הפשילו את שמלותיהן ורגליהן החשופות שכשכו בשלוליות". ושימו לב כיצד החיבה לגרוטסקה ולנטורליזם מתבטאים גם בפירוט המתענג (וגם המענג בדרכו את קוראיו) של המספר בדבר אלה הבאים לרוחלה "הנביאה": "נשים שסובלות משיהוקים שנשמעים כנביחת כלב […] מפלצות שגופן מכוסה צורות של שרצים; משותקים ומוכי-שחין".

הסיפורים הקצרים מפי יצר הרע והשטן – שישה יש כאן! – הם מפתח להבנת בשביס. כיצד יש להבין את הבחירה הזו של בשביס? כתחבולה ספרותית? כהמצאה מרעננת מבריקה ותו לא? כניסיון להציג מבפנים את הרוע העולמי? ראשית, יש לשים לב שהשטן של בשביס, כמו בוראו, גם הוא אוהב גרוטסקה: "אני אוהב לזווג זיווגים עקומים. אני נהנה לשדך זקן עם בתולה צעירה; אלמנה קטלנית עם בחור צעיר, שעדיין לא הצמיח זקן". בסיפור אחר המסופר מפי שד שנוצר מבחור ישיבה שאונן, מתאר השד את עצמו כגרוטסקה: "אני חצי-שד, חצי-רוח, חצי-אוויר, חצי-צל. יש לי קרניים של שור, כנפיים של עטלף".

ואכן אני סבור שהשטנים-המספרים מייצגים את העמדה של בשביס עצמו! השטן מבטא את הניהיליזם של הסופר! כמובן, ניהיליזם שכנראה נבע מייאוש, לא מסדיזם. העולם הפקר ו"אחרי המוות אין הבדל בין אדם לסוס שהתפגר", כפי שאומר אחד הגיבורים החוטאים כאן.

"גימפל תם" שמתורגם כאן היטב כמו כל הקובץ, הסיפור שסול בלו תרגם לאנגלית ב-1953 ותרם רבות למוניטין של בשביס, הוא סיפור חזק מאד עם אלמנט פורנוגרפי (הגבר שמגדל ילדים שאינם מזרעו). נדמה לי שהוא קשור לסיפור "בונצי שתוק" של י"ל פרץ. בכל מקרה, הוא גם מעט קיטשי, כי גם הניהיליזם של בשביס מעט קיטשי. את גימפל משדל יצר הרע לנקום. "ומה עם העולם הבא?" שואל גימפל. "אין עולם הבא". "נו, ואלוהים יש?". "אין בכלל אלוהים". "אז מה יש?" "בוץ טובעני". כאן היצר הרע, שעוזר באורח לא אופייני לחלש (בדרך כלל הוא עושה עוולות), חושף שהדמות הזו בשלל מלבושיה קרובה לעמדת המספר והסופר.

בסיפור אחר המסופר על ידי "יצר הרע" (גימפל תם מסופר בגוף ראשון של הגיבור) בשביס ניצב על גבול חשיפת הסוד של מהות האמצעי האמנותי המבריק שלו. השד עצמו מסביר: ש"אין בכלל שדים…אני הוא השכל הישר, ההיגיון הקר". ובהמשך אומר שוב: "דע לך, שהשכל הישר הוא הגרוע בשדים".

הדמויות השטניות ה"פנטסטיות" של בשביס מייצגות את תפיסת העולם הקודרת וה"ריאליסטית" שלו עצמו: העולם הפקר.

אוקטובר 27, 2023 – 8:03 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (2)

על מאמר אחד על המצב

אנשים מתרשמים ממאמרים ארוכים ורהוטים. זו, אולי, הסיבה שאכלו לי את הראש שאקרא את מאמרו הארוך של עידן לנדו על המצב, מאמר מנקודת מבט של השמאל הרדיקלי (מי שרוצה שיחפש בגוגל).

לנדו הוא כמובן אדם פיקח מאד, אבל לאורך ההיסטוריה טובי המוחות – ובהחלט איני יודע אם הוא הגיע עד שם, כן? – נפלו לתפיסות המעוותות ביותר, השקריות ביותר, המרושעות ביותר והמופרכות ביותר. ללנדו יש אידאולוגיה מוצקה ולכן כל העובדות מסתדרות אצלו באופן נפלא לאור האידאולוגיה. לכן אני לא מתרשם מ"התחקיריות" של הטקסט שלו ומהיותו מרובה פרטים "עובדתיים", מהטקסט שלו שנאלצתי לקרוא לבסוף. לאידיאולוגיה שלו קוראים "מרקסיזם" או, ליתר דיוק, "ניאו-מרקסיזם", או, ליתר דיוק, "ניאו-מרקסיזם שמיושם לסכסוך הישראלי פלסטיני".

כשאני כותב שמדובר ב"ניאו-מרקסיזם המיושם לסכסוך שלנו" איני מתכוון לכסות את כל הגניאולוגיה האינטלקטואלית של לנדו. ברור שיש כאן השפעות של תיאוריות פוסט-קולוניאליות (בחלקן בעצמן התמרה של המרקסיזם ליחסים גיאופוליטיים) והתפתחויות עכשוויות יותר של השמאל תומך הקורבן או הקורבן כביכול בכל מחיר וכולי. אבל העוקץ מבחינתי בזיהוי של התזה שלו כ"ניאו מרקסיסטית" נוגע לראייה מניכיאית ולרדוקציה הנוקשה שיש בהסבר מסוג זה (ועל הדרך הוא מסביר טוב יותר את גיוסה של נעמי קליין מתנגדת הקפיטליזם לטקסט שלו).

במקרה אני קורא כעת את הנספחים ב"מוסד ביאליק" לספרו הקלאסי של יעקב בורקהרט "תרבות הרנסנס באיטליה". אלה נכתבו על ידי אנשי אקדמיה ישראליים מבריקים וידענים, אבל אחד מהם, מבריק ובעל ידע, מנתח את אמנות הרנסנס כרוח התקופה (הספר ראה אור ב-1957) במושגים מרקסיסטיים וזה בלתי נסבל מהפרספקטיבה שלנו. הכל וכולם, מיכאלנג'לו והאסכולה הוינציאנית בציור, מנותחים לאור מלחמת המעמדות.

והכל מסתדר טיפ טופ, כל העובדות הקטנות הארורות סוף סוף מוצאות את מובנן במבנה העל המרשים שבונה ההיסטוריון.

*

למעשה, לא רציתי לבזבז שעה או שעתיים על קריאת המאמר של לנדו כי הייתה לי כבר התנסות עם התלהבות דומה בסביבתי ממאמר אחר שלו ומאכזבה רבתי. לפני כמה שנים הוא פרסם שורת מאמרים בעקבות קריאה בספריו הפסימיים של הפילוסוף ג'ון גריי. הייתה התלהבות בקהילה האינטלקטואלית שלנו מהמאמרים. וכשקראתי אותם הם נראו לי דלים, דכאוניים (במובן מעוות המציאות של המילה) ובעיקר חושפים עמדה פוסט-הומניסטית לא מעמיקה. כלומר, לנדו התרשם כל כך מהפוסט-הומניזם של גריי ששאלתי את עצמי איזה מוצקות הומניסטית הייתה לו מלכתחילה?! כמו שאמר פעם ט.ס. אליוט – שממשיכיו נעדרי האינטליגנציה הרגשית שוכחים את סוף האימרה שלהלן – "שירה היא אמנם מנוס מרגש, אבל רק מי שהוא בעל רגש מלכתחילה יכול להבין מה זה מנוס ממנו".

*

למעשה, כבר מקריאת פיסקת הפתיחה רציתי לנוס על נפשי ולהתרחק מהטקסט הזה. ראו נא אותה:

" כעת, כשאני כותב את המילים האלה, עשרות אלפי חיילים עומדים בפתח עזה ומחכים לפקודה "קדימה!". ידיי רועדות, נשימתי לא סדירה. אני לא מצליח לדמיין שום סוף טוב. החטופים הישראלים כבר הוכרזו כ"נזק אגבי"; הלב מתפלץ לאדישות של ההנהגה לגורלם, אותה הנהגה שאשמה בחטיפתם. הלב מתפלץ ממחזות הטבח ברעים, בבארי, בכפר עזה. הלב מתפלץ מכמות ההרוגים בעזה – נכון לרגע זה, 2,750 הרוגים, כמחציתם נשים וילדים. והלב מסרב לדמיין את מה שעוד יתחולל".

שימו לב לרטוריקה: בחטיפת האזרחים לא אשם חמאס – "אשמה בחטיפתם" הממשלה; מניין ההרוגים העדכני בעזה נמנה עד האחרון שבהם, 2750, ואילו "הלב מתפלץ" אמנם מהטבח בישראל אבל לא טורח למנות את מספר הטבוחים המפלצתי.

כך שבקריאות הראשונות לא יכולתי פיזית, פשוט פיזית, לצלוח את הפיסקה הראשונה הזו, בה נכלל בסל אחד הרצח המתועב בתחומי ישראל, *התגובה* עליו בעזה ומחדלי הממשלה. זו נראתה לי פשיטת רגל מוסרית ממדרגה ראשונה. וזה פשוט נראה לי דוחה, שוב, פיזית.

*

אבל, כאמור, אכלו לי את הראש ושיחתי שעה ומשהו של קריאה בטקסט הזה.

לא אבזבז גם את זמנכם.

אומר רק כמה דברים. החטא הקדמון של הטקסט הזה הוא, כאמור, המרקסיזם או הניאו-מרקסיזם שלו או הניאו-מרקסיזם כשהוא מיושם לסכסוך שלנו. הוא מתבטא בקטע הזה:

"מישהו באמת חשב שהמציאות הזאת היא בת-קיימא? שהפערים העצומים האלה בין עברו הישראלי לעברו הפלסטיני של הגבול ניתנים להכלה, להבלגה, לטשטוש? שההזיה הזאת תעבור בשלום? מצידו האחד של הגבול אנשים חופשיים רוקדים במסיבת טבע, הם על גג העולם, ובמרחק יריקה מהם אלפים מצטופפים בתחתית העולם, במחנות פליטים עלובים, חצי משעות היממה ללא חשמל, לוקים במחלות זיהומיות בגלל מחסור במים נקיים, מנותקים במשך שנים מאח או מאם בגדה המערבית, אין יוצא ואין בא, ורק זמזום המל"טים הקבוע ממעל, ומטחי הפגזים שמשטחים חצי מהשכונה מדי שנתיים-שלוש?"

ומדוע הקטע הזה הוא תורף הדברים ונקודת התורפה שלהם? כי להמשיג את הסכסוך הישראלי פלסטיני כסכסוך מעמדי אומר דבר אחד: יש כאן *רעים* מוחלטים ויש כאן *טובים* מוחלטים, יש כאן קפיטליסטים ויש כאן פועלים, יש כאן *מנצלים* ויש כאן *מנוצלים*. והרעים והמנצלים, כמובן, הם אנחנו.

פעם פרסמתי מאמר (ארוך; גם אני יודע לכתוב מאמרים ארוכים) על הסדרה "הבורגנים" והסברתי מדוע הסדרה הזו הייתה בעייתית. והיא הייתה בעייתית בדיוק בגלל שיצרה מיזוג כזה בין "הבורגנות" לבין "הישראליות". כשיוצרים מיזוג כזה הכל ברור! אנחת רווחה של בהירות מוסרית מתפשטת על המצח והפנים ומשטחת את קמטיהם! יש רע ויש טוב!

ואפשר עכשיו להתפנות לצ'רי פיקיניג וליקוט כל העובדות המדברות נגד ישראל וכל העובדות בעד החמאס.

למרקסיסט יש סט אחד של הסברים על המצב בעולם. במרקסיזם הכל מתכנס להסבר מניכיאי. אין מורכבות מלבד זו הכלכלית, אין דת, אין רוע טהור, אין שנאה, אין לאומיות, אין יצר מוות שמטופח בחברה מסוימת, אין איסלאם פונדמנטליסטי. לכן המרקסיסט יכול לכתוב כמו לנדו:

"לא, אומרים לנו הימנים והליברלים-שהתהפכו. זה לא קשור לנסיבות, לכיבוש או למצור. זו שנאת היהודים הנצחית, התהומית, הבלתי משתנה. ובכן, כאן באמת מסתיים הדיון הרציונלי. כשהטריגר השואתי מופעל, זה סוף הדיון וסוף ההקשר וסוף ההשוואות והניתוחים. ואכן, הנפילה לחיקה החמים של טרוניית האנטישמיות הנצחית כל כך מקילה על השכל ועל הלב; אין באמת תחרות לנועם ולרווחה שפושטים באבריך מרגע שהתמסרת לכדור ההרגעה הזה."

רגע, אין דבר כזה אנטישמיות? היא לא הייתה עובדה היסטורית עקבית וקטלנית? אין דבר כזה דת קנאית שמטפחת אותה? הכל הוא פלסטינים מנוצלים בידי ישראלים מנצלים?

*

ראו למשל צ'רי פיקיניג ועיוות בטקסט הבא של לנדו. ואני מסתמך כאן על טענותיו שלו בלבד:

"כעת הגענו לנושא ההידברות עם החמאס. לפני ששואלים על היתכנות, צריך לפרק עוד מוקש של דיסאינפורמציה שמגויס להפלת הרעיון מלכתחילה: הטענה הנפוצה ש"ניסינו וזה לא עבד". הטענה הזאת מעולם לא נתמכת בראיות. בפועל, המצב הפוך: הסכם רגיעה אמיתי עם החמאס נחתם פעם אחת בלבד בהיסטוריה, הוא עבד יפה מאד (גם אם לא מושלם) – ואז ישראל סיכלה אותו.

ההסכם היחידי הזה, שנחתם בין החמאס לישראל, נכנס לתוקפו ב-19 ביוני 2008 והיה אמור להתחדש לאחר 6 חודשים. ב-4 בנובמבר, אחרי כמעט 5 חודשים של שקט הולך וגובר (עד לרמה של 4 שיגורים באוקטובר, צניחה של פי 60 מרמת הירי לפני ההסכם) – ישראל ריסקה אותו בחדירה לשטח הרצועה לצורך פיצוץ מנהרה של החמאס; צה"ל הרג 6 לוחמי חמאס, ושם החלה הידרדרות מהירה, שהסלימה עד לפרוץ מבצע "עופרת יצוקה" ב-27 בדצמבר 2008. ".

שימו לב לעיוות! ישראל "סיכלה" את ההסכם. הכיצד? כי היו רק "4 שיגורים באוקטובר"! של מי היו השיגורים, ילמדנו רבנו? לא של החמאס? האם אין זה "סיכול" של הסכם רגיעה? והבה נראה כיצד לפי לנדו האנליסט המזהיר והאובייקטיבי ישראל "סיכלה" את ההסכם? " בחדירה לשטח הרצועה לצורך פיצוץ מנהרה של החמאס". אה, או, רגע, איזו מנהרה? למה החמאס נהר לו מנהרה? לבטח, על מנת להפיץ אור שינהר על כולנו! וכאן, אזכיר שוב, אני לא נזקק לבדיקת העובדות שאותן מספר לנדו, אלא פשוט מסתמך עליו עצמו.

לנדו מביא כמה דוגמאות שלטענתו בהם החמאס הציע הודנה וישראל סירבה. ואני רק שאלה: למה "הודנה"? למה לא שלום? האם זו ראייה מספקת למתינותו של החמאס, גם אם נניח ולנדו צודק בהבאת העובדות שלו?

*

הטקסט הזה מלא עובדות, חלקן חשובות ומעניינות, אבל הוא מעוות בגישתו.

ראו את זה:

"חיפוש גוגל פשוט על הביטוי "למחוק את עזה" מעלה מאות תוצאות מן השבוע האחרון – מפי עיתונאים, ראשי ערים, מי לא. בנתיבי איילון נתלו שלטים גדולים – "להשמיד את עזה" ו"תמונת הניצחון: 0 תושבים בעזה". הג'נוסייד הפך למיינסטרים"

לנדו מלין על *המילים* של הישראלים. בעוד *המעשים* של החמאס *כבר נעשו*. המחיקה של קיבוצי העוטף *כבר הייתה*.

הרטוריקה כולה מבוישת להדהים כשהוא מדבר על החמאס:

"ב-7 באוקטובר הקורבנות הפכו למקרבנים. החמאס אכן נקם באכזריות בל-תשוער – נקמה שהושתה על חפים מפשע, ממש כפי שהפשעים שעליהם הוא נקם הושתו על חפים מפשע".

הקורבנות נקמו, אתם מבינים?

" מחבלי החמאס נקטו באכזריות קיצונית".

הם "נקטו", אתם מבינים? באמצעים שברשותם, נו…

*

זה מה שלנדו ודומיו חוזים כתסריט חיובי לסוף המשבר:

"מה לא יהיה בהסכם? כל מיני הזיות כגון "פירוז הרצועה מנשק". רק גנרלים ישראלים שמתייחסים לעזה כאל חצר אחורית של נתינים חסרי זכויות יכולים לדמיין הסדרה אמיתית שבמסגרתה החמאס יתפרק מנשקו. נשאל זאת כך: האם ישראל מוכנה לפרז את כל שטח השליטה של אוגדת עזה? יפה מאד. אז גם החמאס לא יסכים ולא יפרז ומוטב לזרוק את הרעיון הזה לפח; תפקידו היחידי הוא לסכל מראש כל הסדרה אפשרית."

אני מוכן לסיום כזה אם לנדו מצהיר שהוא יעבור בעצמו לגור בעוטף.

*

בחוגי השמאל הרדיקלי רווחת אמרה מוערכת יתר על המידה של ההיסטוריון השמאלי הרדיקלי אמנון רז-קרקוצקין המבארת כביכול את עמדת הציונות כך: "אין אלוהים – אבל הוא נתן לנו את הארץ".

אצל לנדו יש לשנותה לאמרה כזו:

"אין אלוהים – אבל יש דֵמון וישראל שמו".

אוקטובר 23, 2023 – 5:03 PM קטגוריות: מלחמת שמחת תורה, עובר ושב | תגובות (4)

ביקורתי על "שבט יהודה", של ר' שלמה אבן וירגה, בהוצאת "כרמל" (272 עמ').

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות"

בימי סוף תשרי הנוראים, כשנתגלה שהגורל היהודי רודף אחרינו, מעטים היו חומרי הקריאה שמתאים או שאפשר היה לקוראם כספר העברי הקלאסי הזה, שבעיתוי כמו נבואי ראה אור כעת במהדורה מחודשת. זה אמנם ספר קינה, מעין "דקאמרון" של האסונות היהודיים, אבל, למרבה הפלא, הוא לא נעדר הומור וממזריות וניתן לא רק לקונן אתו ולהבין משהו מהגורל היהודי עמו אלא אף להתנחם בו.

ראשית, הפרטים הבסיסיים. "שבט יהודה" הוא ספר שהובא לדפוס ב-1550 בממלכה העותומאנית על ידי בן המחבר. המחבר עצמו, רבי שלמה אבן וירגה, היה ממגורשי ספרד. הגירוש המזעזע מספרד הוא, כמסתבר, הזָרָז שעמד מאחורי כתיבת הספר, קרי ניסיון להבין את הסיבות לגורלה של האומה היהודית, המיטלטלת בים נגרש שאין לו סוף. אבל מבחינה כמותית הספר לא עוסק ברובו בגירוש ספרד אלא הוא רשימה של כמה עשרות "שמדות" ו"גזירות", הנמתחים לאחור למאות השנים שקדמו לו. הכתיבה היא עירוב של היסטוריוגרפיה, כרוניקה וכתיבה בלטריסטית (המושפעת מהנובלה האיטלקית; ה"רנסנסיות" של הספר מתבטאת בעוד דרכים. למשל, בדיון שיש כאן על האסתטיקה והרטוריקה התנ"כיות). זו כתיבה של בעל כישרון ספרותי, שבה מוקדש מקום מיוחד לתיאורים של ויכוחים ושיחות בין רבנים, מלכים, משומדים-מלומדים ופילוסופים נוצרים, שונאי ואוהדי ישראל. המהדורה הזו מבוססת על מחקריו של ההיסטוריון פרופ' יצחק בער ושל תלמידו פרופ' עזריאל שוחט ונוספה לה הקדמה מעניינת של פרופ' מוריס קריגל.  

בצד המידע ההיסטורי שלא יסולא בפז, מעלתו העיקרית של הספר הינה הצגת ניסיון קורע לב ומרשים להבנה עצמית. לא צדק ברנר כשטען שעד מנדלי מוכר ספרים לא עסקה הספרות העברית ב"הכרת עצמנו". מדוע התרגשו עלינו כל הצרות הללו? בכמה מקומות בספר מעלה אבן וירגה ניסיונות לתשובה. חלקם אכן תיאולוגים ("מפני חטאינו"). אבל חלקם ריאליים. וחלקם אף מכילים ביקורת עצמית. סיבה ריאלית וביקורתית כאחת אותה מונה אבן וירגה כ"סבה טבעית" לאסון היהודים היא פלגנותם, החל מרחבעם וירבעם. ובין הסיבות הריאליות לאנטישמיות מדבר הספר על התחרות הכלכלית עם העמים בהם שכנו היהודים. בביקורת העצמית מונה גם אבן וירגה את הברית עם השליטים המעוררת את קנאת העם והחוקים המרחיקים אותם מהגוי (והוא מותח ביקורת על חוקי התלמוד בעניין זה).

אך אין מדובר ביצירה של הלקאה עצמית. הספר מתפלץ מאכזריות חלק מהגויים ומרשעותם. בדבריו של חכם נוצרי אוהד ישראל, מודגש אופייה הפופוליסטי המוּנע מרגשי נחיתות של שנאת ישראל, בניתוח פסיכולוגי שמזכיר את "מחשבות בשאלה היהודית" של סארטר: "לא ראיתי מעולם בעל שכל שיהיה לו שנאה עם היהודי […] העם מקנא בהם".

יש ב"שבט יהודה" גם עדות חשובה לתפיסה עצמית של האופי היהודי. היהודים הם פיקחים ואמיצים אך וכחנים ופלגניים, גורס הספר. אך, כאמור, אבן וירגה הוא יהודי לאומי. הוא מודע לכך שרבים מבני עמנו התבוללו עקב השמדות. הוא לא מגנה אותם, אבל מתפעל מאלה שעמדו ביהדותם. כמו בסיפור המצמרר על גולֶה ספרד שכל משפחתו מתה עליו בדרך והוא פונה לבוראו: "רבון העולמים! הרבה אתה עושה שאעזוב דתי, תדע נאמנה שעל כרחם של יושבי שמים יהודי אני ויהודי אהיה!". ומאידך יש בו מתינות מרשימה, (יהודית) "ספרדית" אולי, המבדילה בין גוי רשע לגוי טוב, ומשפט פותח כמו "במלכויות רומי היה שם אפיפיור איש חסד, דובר צדק, דובר מישרים" אופייני לרוח הספר. כמו גם תיאור של בעל אונייה חסיד אומות העולם שסירב לקבל כסף על הצלת יהודים ממוות בימי הגירוש מספרד.  

המתח בין תפיסה היסטורית לתפיסה מיתית עמוק כשבאים לדון בהיסטוריה היהודית, שמפתה כל כך לראייה מיתית. נוכחות שני מיתוסים בסיסיים של הגלות, מיתוס יוסף המשנה למלך במצרים וסיפור מגילת אסתר, חוזרים בהקשרים שונים כאן ומפתים לראייה ארכיטיפית. אכן צדק א.ב. יהושע במסתו על האנטישמיות בדבר מרכזיות הסיפור של מגילת אסתר בניסיון הבנה עצמית של הגלות והאנטישמיות כאחת. נדמה לי שמהספר הזה ניתן להבין מלכוד מטאפיזי שנתונים בו היהודים: דווקא היערמות האסונות עליהם מחזקות את דבקותם, כי הרי הן מאשרות את נכונות הכתובים שצפו כל זאת!  

יש לא מעט הומור בספר. זה אחד מתוויו המפתיעים. בקטע קומי גאוני כאן ממחיש חכם יהודי למלך פורטוגל את הגמישות בפרשנות של הפסוקים ולכן את הזהירות שיש לנקוט בה, באמצעות פרשנות היתולית אך אפשרית לקטע מאיכה הנפתח בפסוק "אני הגבר ראה עני", שמוסב כביכול על תרנגול (שגם הוא הרי קרוי "גבר"). אחד משיאי ההומור בספר נעוץ בתיאור התקוטטות החכמים היהודים הנדרשים להצלת עמם בינם לבין עצמם וזאת לאחר ש"הסכימו ביניהם שלא יהיה עניינם כמידת היהודים המלומדים בישיבותיהם ליכנס כל אחד בדברי חברו".

עולים כאן למול עינינו דמויות ומעמדים מדהימים: השתדלן, המשומד-המלומד, הוויכוחים הגדולים, שהם מעמדים היסטוריים שלא ייאמנו בהן התנהלו דיאלוגים סוקרטיים מבריקים.

באופן כללי, ב"שבט יהודה" נתפסים, כמדומה, הנוצרים כרעים ליהודים מהמוסלמים ("הישמעאלים"). למשל, עלילות הדם הרבות שמתוארות פה מתחוללות ברובן (ואולי כולן?) ברחבי העולם הנוצרי ובאחד הסיפורים שר ישמעאלי המתארח אצל מלך נוצרי נדהם מהן. אבל אחד הסיפורים המזעזעים ביותר כאן התרחש במרוקו לאחר גירוש ספרד: "ואירע שם דבר אשר כמוהו לא נשמע. כי בא ערבי אחד, וראה נערה יפה מבנות ישראל, ולעיני אביה ואמה בא עליה והלך לו. וכמו חצי שעה שסב, ועם רומח שבידו תקע בבטן הנערה. אמרו לו: אי אכזר! למה כך עשית? והשיב, כי ירא שמא נשארה הנערה מעוברת, ויהיה הנער בדת יהודים. שמעו נא וראו הן היתה כזאת בכל העולם או נשמע כמוהו?!".  

מדוע נחמה, אם כך? בגלל העברית הנפלאה והמסורת העברית המפוארת שהספר מגלם, מסורת עתיקה שנמשכת למרות העומדים עליה לכלותה בכל דור ודור.

ובגלל התקומה היום, על אף הכל. הספר מבטא מודעות חריפה וכואבת לחולשה הפוליטית-צבאית של היהודים. למשל, כשהוא מתאר טבח שנעשה בצרפת ב-1320, שבו, במקום לעלות במסע צלב על "ישמעאל" החזק, מבכרים הפורעים לפגוע ביהודים: "כי הם עם רפה וחלוש". כאחת הסיבות לחולשת היהודים מזכיר המחבר ש: "לא למדו תחבולות המלחמה". ועם זאת יש כאן כמה סיפורים מפעימים על פרעות בהן קמו היהודים והרגו בטובחיהם. יש בספר געגועים מובהקים לריבונות. למשל, בביטוי המתוק המתאר את "ראשות הגולה" בבבל ככזו ששימרה את "לחלוחית ממשלתם" של ישראל. יש לנו היום יותר מ"לחלוחית".

ובגלל התקווה שמשתמרת בספר עצמו. הספר הזה מכיל תקווה משיחית, אחת מההמצאות היהודיות החשובות ביותר, לטעמי, גם לבעלי השקפת עולם חילונית. הוא נזהר מאד ממשיחי שקר ומספר על האסונות שהמיטו כמה מהם (מאה שנה לפני שבתי צבי). אך במתיקות האופיינית לו, לקראת סוף הספר, מבקש לנחם את שומעיו בתקוות גאולה: "ולפי שדברים אלה משברות הלבבות ראיתי להביא הנה דבר משמח, והוא תפארת המקדש ובניינו". מסורת התקווה הזו מנחמת. כמו שכתבה אחת הפזמונאיות הגדולות שלנו: חבלי משיח, הנה זה בא.

אוקטובר 20, 2023 – 7:40 AM קטגוריות: שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | פרסם תגובה