השבת החטופים שמצויים בידי חמאס הוגדרה על ידי הממשלה כאחת משתי מטרות המלחמה. תודעת שִביים כמעט אינה משה מתודעתו של כל ישראלי, ולמצער אל לה למוש.
המשפחות עושות כל שביכולתן על מנת להשיב את אהוביהן וזה קורע לב, מובן ומוצדק לחלוטין.
אבל במישור הציבורי מתעורר ויכוח האם כל מחיר (רלוונטי) מוצדק על מנת להשיב אותם, כולל המחיר שסביר שיתבע חמאס שיהא לא רק שחרור כל האסירים הפלסטינים, אלא גם ערבויות או מנגנון להפסקת הלחימה בעזה. או, שעם כל הכאב הנורא, יש להציב גבול עליון למחיר שייתבע על שחרור חטופינו.
איני מקנא במקבלי ההחלטות שנדרשים לסוגייה הזו ואיני מעז להביע עמדה ביחס אליה בייחוד כאשר אינני יודע את כל העובדות הרלוונטיות שניתן לדעת בצד הישראלי. אביע את דעתי במפורש רק ביחס לתסריט אחד: אם בעתיד, שחרור החטופים יהיה כרוך בהותרת סינוואר ונאמניו בחיים, אך מחוץ לרצועת עזה, בנוסח של יציאת ערפאת בביירות ב-82', *וכשישראל שולטת ברצועה ומבערת את תשתית ושלטון החמאס בה*, אני חושב שצריך יהיה להכריע בעד השבת חטופינו, למרות הויתור הלא זניח כלל של הותרת סינוואר ונאמניו בחיים.
אני מבקש להלן רק להעיר כמה הערות בנושא ובכך גם למחות על נטייה לראות במחלוקת הזו, באופן בלעדי, מחלוקת בין "רגישים" ו"מוסריים" ומי שרואים "בני אדם" לפני ישויות לאומיות לבין אטומים ומשיחיים ולאומנים, כביכול, שסוגיית "הזקפה הלאומית" מעסיקה אותם יותר מחיי אדם פשוטים, או אף, בפשטות יתר, מחלוקת בין מתנגדי הממשלה שמשלה פה עד ל-7.10 לאלה שתמכו בה, זיהוי שמקבל עידוד תת-ספי מעריכת הפגנות במוצ"ש בעד השבת החטופים, במתכונת שמזכירה את הפגנות קפלן.
אמנם יש להודות ש*יש* קשר מסוים בין היתרונות והחסרונות האופייניים לימין ולשמאל בישראל, לבין העמדה שנוקט היחיד "השמאלי" או "הימני" ביחס לסוגיית החטופים. דהיינו, אכן יש קשר מסוים בין ההומניזם הליברלי הנעלה, הממוקד ביחיד; כמו גם בין הנטייה הילדותית להשגת שקט ורווחה ושלום עכשיו, בכל מחיר, ולעזאזל העתיד; כמו גם בין הנטייה הנרקיסיסטית להתהדרות במוסריותך הנעלה (virtue signaling), שמאפיינים את השמאל ומחנה השלום, לבין תמיכה בשחרור החטופים בכל מחיר. כמו שיש קשר בין הריאליזם והפסימיזם; בין הימצאות התפיסה הראויה להערכה של האינטרס הלאומי הכולל; וגם בין הניתוק הרגשי המסוים ביחס ליחיד וחייו, שרווח בחברות אמוניות, שיכולות להתנחם בעולם הבא, באלוהים שבשמיים שלא יזנח את עולמו כליל וב"כלל ישראל", שמאפיינים את הימין, לבין הצבת התנגדות לעסקה בכל מחיר.
ומאידך גיסא, *אין* קשר, כפי שנרמז אולי בשולי השיח, בין הזהות הפוליטית המשוערת של רוב החטופים לאדישות מסוימת כביכול לגורלם. הרי התנגדות לעסקה פירושה המשכת הלחימה וכפי שאנחנו רואים זו מלחמה שרבים מהנופלים בה שייכים לציונות הדתית, כמדומה יותר משיעורם באוכלוסייה, ולפיכך אם היו כאן אינטרסים "מגזריים" חלילה, הרי שאלה היו מנווטים את הימין דווקא לתמיכה בעסקה.
אך בצד כל זאת, הרי הסוגייה המוסרית כשלעצמה, ללא ההטיות הפוליטיות-סוציולוגיות, מורכבת כאן עד מאד.
ובעניין זה אני רוצה להעיר כמה הערות.
הערה אחת נוגעת לשחרור אסירים. הלבטים סביב הנושא הזה נוטים להתמקד בכך ששחרור רוצחים מְשַלֵחַ חיות טרף מסוּגרן; שמשוחררי עסקת שליט, למשל, לא רק שבו לעסוק בטרור (וסינוואר בראשם) באופן כללי, אלא השתתפו באופן פעיל בטבח הספציפי של ה7.10. כלומר, כשאנו מדברים על "כולם תמורת כולם", יש לשער במידה רבה של סבירות, שאנו חורצים את גורלם העתידי של ישראלים, אנונימיים לפי שעה, שייפגעו בידי המשוחררים בעסקה הזו.
אך, למעשה, סוגיית שחרור אסירים עם דם על ידיהם רחבה הרבה יותר. היא פוגעת באופן אנוש בכללים הבסיסיים שעליהם מושתתות חברות אנושיות: לפיהן על עשיית רע יש להיענש. ובמובן הפרקטי: שחרור אסירים שעשו רע לא רק מאפשר היפותטית את עשיית הרע בעתידי *בידי אותם אסירים*. הוא שולח מסר לחברה כולה – ובמקרה הזה לחברה הפלסטינית כולה – שניתן לרצוח או לנסות לרצוח יהודים ובכל זאת לחמוק מעונש. יש כאן השלכה רחבה יותר על נרצחים ישראלים פוטנציאליים, אנונימיים לפי שעה (אך לכל איש יש שם כידוע), מאשר הפגיעה בהם בידי המשוחררים עצמם.
הערה שנייה נוגעת ביחסנו לעתיד לעומת יחסנו להווה, לברי לעומת השמא. טענה מוסרית חזקה בעד הצלת החטופים כעת בכל מחיר כמעט נוגעת לכך שחייהם מצויים בסכנה ודאית כעת. גם אם סביר ששחרור אסירים יביא לסכנה עתידית לחיי ישראלים, הרי שעדיין יש ספק בכך. אולי החמאס ישנה את דרכיו? אולי ישראל תהיה מוכנה יותר בפעם הבאה? אולי ישתנו הנסיבות כולן בעקבות האירוע הדרמטי של המלחמה שבה כבר נהרגו קרוב ל20 אלף פלסטינים? וכולי. גם הטענה של מתנגדי עסקה בכל מחיר, שהפסקת הלחימה כעת לא תאפשר את חידושה של המלחמה בעתיד, כי הניסיון מראה שישראל לא יוצאת למלחמה מיוזמתה, בגלל סיבות פנימיות וחיצוניות כאחת, ולפיכך עסקה של "כולם תמורת כולם" פירושה שחמאס ישרוד את הטבח שערך בנו ובכך יש מסר מסוכן ביותר לדורות: ניתן לרצוח 1200 ישראלים ואיכשהו לצאת מזה, to get away with murder, ובכן, גם הטענה הזו מצויה בעתיד ובספק מסוים, ולא בהווה הוודאי, שבו גורלם של החטופים מוטל על הכף.
זו אכן טענה כבדת משקל, וזו סוגייה מוסרית, שלא לדבר על רגשית, אדירה. אבל גם בעניין זה אני רוצה להעיר הערה אחת. ככל הנראה, הסיבה שבגללה לא המשיך צה"ל בהשמדת החמאס במבצע "צוק איתן" היה החשש של ההנהגה, בראשות נתניהו, מנפילתם של כ400 לוחמים במבצע לכיבוש הרצועה. כלומר, ב-2014, עמד נוכח מקבלי ההחלטות אבדן חייהם הוודאי של ארבע מאות חיילים מול האבדן ההיפותטי של ישראלים בעתיד בידי חמאס.
בדיעבד, כולנו נוכחנו לדעת שהעדפת הוודאי וההווה *אז* – עלתה לנו בקרוב לאלף הרוגים *יותר* כיום.
הערה שלישית: לטובת השבת החטופים בכל מחיר עומדת הטענה שאי השבתם תפגע אנושות בחברה הישראלית, בחוזה הבלתי כתוב של החברה עם בניה (מה גם בניה שנשבו בעקבות מחדל נורא) להציל את חייהם בכל המחיר. הטענה הזו היא טענה חזקה משום שהיא אסטרטגית: אי השבת החטופים יכול לפגוע בחוסן של החברה הישראלית בעתיד. אך מאידך גיסא, צריך לזכור כמה דברים: עסקה להשבת החטופים סביר שתכלול מנגנון שיותיר את החמאס בעזה. היריבים הרוצחים שלנו, למדנו על בשרנו, אינם טיפשים. הם יסכימו לשחרור או בטפטוף כזה שלא יאפשר חיידוש לחימה או בערבויות בינלאומיות משמעותיות לאי חידוש לחימה כזה או בעזרת דבר מה אחר. התוצאה של הותרת חמאס על הגבול, אי מיטוט חמאס, היא, בפשטות, מיטוט הנגב המערבי ("טיהור אתני" בווקית, למתקשים מוסרית) שתושביו לא ישובו וכנראה מיטוט הצפון שתושביו יהססו גם כן לשוב והתחלת מיטוטה של ישראל, שספגה 1400 נרצחים ולא הכריתה את האויב שלה. יש רק להאזין לדבריו המצמררים של החוטף של חן גולדשטיין כפי שצוטטו בכתבה שהובאה בויינט:
"היא אומרת כי לקראת סוף תקופת השבי, אחד משוביה – שאותה תיארה כ"מנהיגם" – פנה אליה והזהיר אותה: אל תחזרי לקיבוץ. אל תחזרי למקום כל כך קרוב לעזה. לכי לתל אביב או צפונה יותר. כי אנחנו נחזור.".
כלומר, אי מיטוט החמאס יכול לחרוץ את גורלם של ישראלים רבים, אנונימיים רק לפי שעה, וגם הינו סכנה אסטרטגית למדינה כולה.
כמו כן, יש לזכור שאי ויתור על החטופים יכול להיעשות גם במבצעים צבאיים. הרי גם באנטבה היה סיכוי לאבדן של כמאה החטופים ושל הכוח המחלץ איתם. אנחנו כמובן שופטים את המבצע לאור התוצאה. אבל לגופו של עניין היה כאן ודאי סיכון רב.
*
כך שהדילמה המוסרית באשר לתנאים להשבת החטופים היא אמיתית ולגיטימית ואינה ויכוח בין מוסריים ללא מוסריים או אינה רק ויכוח בין גישות שונות של קבוצות מובחנות סוציולוגית בחברה הישראלית.
אני נושא תפילה להשבת כל החטופים כולם במהרה לביתם ואלינו.
מבקר חופשי 