על "מחפשים את אלסקה", של ג'ון גרין, הוצאת "ידיעות ספרים" (מאנגלית: רנה ורבין)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כמו ב"אשמת הכוכבים", ספרו הקודם של ג'ון גרין (יליד 1977), שזכה אצלנו להצלחה אחרי שזכה להצלחה גדולה (מה שנקרא) אצל ידידתנו הגדולה שמעבר לים, גם גיבורי "מחפשים את אלסקה", רומן הביכורים שלו, הם נערים בגיל תיכון. הפעם הם לא חולים בסרטן, תודה לאל, אלא עסוקים בהפקתן של מתיחות מתוחכמות או ברוטליות בפנימייה יוקרתית באלבמה. זה ספר פחות סנטימנטלי מ"אשמת הכוכבים", השבח לבורא, אבל עדיין מלודרמטי כהוגן. המספר של הרומן הוא מיילס האלטר, נער חמוד ומעט מופנם, שתחביבו העיקרי הוא זכירתן של מילים אחרונות של אנשים מפורסמים. בפנימייה, הוא רוכש, לראשונה בחייו, חברי נפש. ביניהם, בחורה יפה ונתונה למצבי רוח העונה לשם החריג אלסקה. מיילס מתאהב בה, אך נראה שאין לו סיכוי. בינתיים, הוא משתתף עם אלסקה ושאר בני החבורה במאבקים ובמתיחות שהוזכרו לעיל, שמופנים כנגד קבוצה של בני עשירים שלומדים אף הם בפנימייה.

לא רק מיילס חמוד. הספר הזה חמוד כולו. הוא כל כך חמוד שהוא מתאים בהחלט לבני נוער ולמבוגרים כאחד (והחיווי הזה הפך לשבח, משום מה, בשנים האחרונות). הוא כל כך חמוד ורוחש טוב, לוקה במובהק במחלת החמדת של הספרות האמריקאית הגברית העכשווית, המלאה ילדים, נערים ואף מבוגרים רוחשי טוב (ע"ע ספרן-פויר או דייב אגרס). האגואים הגבריים הגדולים של הספרות האמריקאית – מיילר, הלר, רות או בלו – פינו את מקומם לְ- ובכן, לאגואים אולי לא בהכרח פחות גדולים, אבל כאלה שיודעים להסתיר זאת היטב. אגב, יש לי חשד שגרין מעדיף לכתוב על בני נוער לא רק מפאת מקדם החמידות הגבוה – ומה יותר חמוד מבן אדם צעיר כל כך שזוכר מילים אחרונות כל כך? – אלא מכיוון שרק על מיניות של בני נוער אפשר לכתוב משפטים כאלה: "[על אלסקה:] הבחורה הכי לוהטת בכל ההיסטוריה האנושית עמדה מולי במכנסי ג'ינס קצרצרים וגופייה לוהטת". למיניות של בני נוער ניתן להתייחס כמשוגות נעורים. הם עוד יתחנכו יפה-יפה במהלך הרומן לא "לחפצן" נשים, כמו שאלסקה עצמה מגדירה התייחסות כזו. בכלל, הרומן הזה מאד חינוכי, ואני לא כותב את זה רק באירוניה או בסרקזם. הוא יכול ללמד בני נוער להבין שאנשים נקלעים לעתים למצבים, או שהרקע המסובך שלהם הנסתר מעינינו קולע אותם למצבים, שהתנהגותם הלכאורה שפלה יכולה להיות מוסברת על ידם. כך, למשל, מתגלה ברומן שאלסקה נהגה באופן לא אתי, והתנהגותה מוסברת בילדותה הקשה שנחשפת לעיני הקוראים וחבריה אט אט. אז מסר חינוכי רגיש יש כאן, סיפור קולח יש כאן, תרגום טוב גם כן – ורק ספרות עמוקה-נוקבת אין כאן.

רצה הגורל וקראתי להנאתי רומן ביכורים נוסף, במקביל לקריאה ב"מחפשים את אלסקה". מדובר ברומן של סופר גרמני צעיר ומבטיח, בן 26, בשם תומס מאן ו"בית בודנברוק" שמו. תומס מאן, בניגוד לגרין, לא רוצה שנאהב אותו ואת דמויותיו (הן בהחלט לא חמודות!). והוא גם, הפלא ופלא, לא רוצה לחנך אותנו. הוא רוצה לשקף מציאות בצלילות, או ליצור תחושה כזו של שיקוף מציאות צלול, תוך העלמת נוכחותו של האמן בספרו. ודאי שתומס מאן לא היה מרשה לעצמו אמצעי פיתוי פרימיטיבי כזה שבו משתמש גרין, בהציבו מעין טיימר הסופר לאחור בראשי הפרקים של הספר ("מאה שלושים ושישה ימים לפני" וכן הלאה).

טוב, זה לא הוגן להשוות את אחד מהסופרים הגדולים של המאה העשרים לספר הזה. אז הנה השוואה הוגנת יותר: באותה שנה בדיוק בה ראה אור "מחפשים את אלסקה", ב-2005, ראה אור בארה"ב רומן ביכורים נוסף, שאף עסק בנושא דומה מאד, של סופרת המבוגרת מגרין בשנתיים בלבד בשם קרטיס סיטנפלד. גם "Prep" (תורגם בארץ ל"במרחק נגיעה") מספר על חיים בפנימייה יוקרתית, מפרספקטיבה של בת המעמד הבינוני. הגיבורה המספרת, לי פיורה, שומעת את המילים הללו מפי מורתה לספרות: "את יכולה לחיות את חייך בניתוק, את יכולה להיות מאלה שתמיד אומרים לא, שלא מתעניינים, שלא מתלהבים, אלה שהם מגניבים מכדי להיות חלק ממה שקורה. אבל ברגע מסוים את יכולה להחליט לומר 'כן'. לפתח עניין, לנקוט עמדה, לנסות לגעת באנשים". אבל לי יודעת שהמורה הנלהבת מפספסת אותה: "היא טעתה בכל […] לא הייתי מנותקת, לא הייתי חסרת עניין […] ואני הייתי אחד האנשים הכי פחות מגניבים שהכרתי – כל מה שעשיתי היה לצפות בתלמידים אחרים ולהסתקרן ולחוש מסונוורת מהקלילות שלהם ולהשתגע מהפער הבלתי אפשרי בינינו, מהאי-שקט התמידי שלי, מהאי-יכולת שלי להיות טבעית" . לי בהחלט אינה חמודה. היא קנאית ו"טפסנית חברתית" שאפתנית וביישנית באורח לא מצודד והיא לא יפה. היא גם מעניינת פי אלף מהגיבורים של גרין.

על קייט אטקינסון (מהארכיון)

אני מעלה כאן רשימה ישנה (מ-2005! איזה פחד!) שכתבתי בעיתון "מקור ראשון", בעיקר על קייט אטקינסון וספרה "מאחורי התמונות במוזיאון". בהמשך, אפרסם את הביקורת שכתבתי לעיתון "ידיעות אחרונות" על ספרה החדש "חיים ועוד חיים".

הזמנה להשתקעות

לאחרונה התחילו הוצאות הספרים הישראליות להדפיס בכריכות היצירות המתורגמות את שבחי הביקורות שניתנו לספרים המתורגמים מעבר לים. לא אחת יצא לי להשתאות על הפערים בין השבחים המופלגים של עמיתיי הפרובינציאליים – ב"ניו יורק טיימס" וב"וושינגטון פוסט", ב"טיימס" וב"גרדיאן" – לבין היצירות עצמן. יש, כנראה, נביאים בעירם שהופכים לשוטים מזי-ריר בקונטקסט תרבותי אחר; יש גם, כנראה, ערים שצריכות לעשות בדק בית במנגנון הסינון של אלה המתקבלים אצלן לנביאוּת (וקשה לי להתאפק מלהשמיץ שוב את "הכל מואר", של הסופר היהודי-אמריקאי הצעיר ג'ונתן ספרן-פויר, שזכה לביקורות נלהבות בארצות הברית והפך להיות התקווה הלבנה והנימוֹלה של הספרות האמריקאית, ושבספרו, לצד הבלחות של כשרון, קטעים מביכים למדי).

בכל אופן, אל השבחים המופלגים שקיבצה הוצאת "ינשוף" לספר הביכורים של קייט אטקינסון, "מאחורי התמונות במוזיאון" (תרגמה: יעל אכמון), אני מצטרף בחום לב. הספר, שיצא באנגליה ב – 1995, הוא יצירת ספרות מרשימה ומזמין השתקעות מתגמלת ביותר שכמותה רק המדיום הספרותי יכול לספק.

שני צירים נמתחים ברומן: הראשון הוא קורות ילדותה של המספרת, רובי לנוקס, שנולדה ביוֹרק ב – 1951. השני, קורות משפחתה משלהי המאה ה – 19. היצירה הזו מתייחסת במודע ליצירה הגאונית והבלתי ניתנת לגמירה של הסופר האנגלי בן המאה ה – 18, לורנס סטרן, "טריסטרם שנדי" (יש ז'אנר ספרותי שלם של יצירות גאוניות שקשה עד בלתי אפשרי לגמור אותן. ביניהן: "אדם בן כלב" של יורם קניוק ו"האיש בלא תכונות" של רוברט מוסיל. אני לא כולל בתוכן את "יוליסס" של ג'ויס – כי אותו גם קשה להתחיל). כמו סטרן, רוקמת אטקינסון את היצירה סביב סיפור חייה של דמות אחת – המספרת, רובי לנוקס – ומפליגה לאחור בזמן לנסיבות הולדתה ועוד יותר רחוק לסיפור חייהן של אמה, סבתה והסבתא-רבא שלה. כך יוצר הרומן שורה של דמויות נשיות שבמובן מסוים משכפלות את חייהן הקשים ואת אופיין הקשה לא פחות ("היא מסיטה את שערה ממצחה במחוות סבל שעוברת מדור לדור זה מאות בשנים. חיי אישה קשים הם, והיא לא תיתן לאיש לגזול ממנה את מעמד הקדושה המעונה" – עמ' 176). ההפלגות הללו לאחור בזמן, המסופחות לכל פרק כ"הערות שוליים", גם מותחות, כאמור, את יריעת הרומן מסוף המאה ה – 19 עד לסוף המאה העשרים והופכות את הספר ל(אנטי) אפוס רחב יריעה.

ה(אנטי) מתייחס לכך שדמויותיה של אטקינסון הן אנשים פשוטים, זעיר-זעיר-בורגנים, בעלי צדדים לא מחמיאים אך אנושיים מאד, שעל גבם הצמוק חרשה ההיסטוריה של המאה העשרים את מעניתה.

מיתות טרם זמן לרוב מנמרות את הספר, כמו גם משפחות לא מתפקדות, אנשים קטנים וקישחים ולהם תקוות פריכות וגדולות ומפחי נפש גדולים מהן. לולי הטיפול השנון והסרקסטי, מלא ההומור השחור, היה יכול "מאחורי התמונות במוזיאון" להצטבר לכלל יצירה מדכאת ללא נשוא. אך הטיפול הקומי הופך את היצירה לבעלת משקל וקודרת ובו זמנית משעשעת ומענגת. דוגמה לטיפול כזה: "כמשפחה, יש לנו נטייה גנטית לתאונות – להידרס ולהתפוצץ הם האופנים הנפוצים ביותר" (עמ' 19). ועוד אחת: "טום צחק מהרעיון של התקפת צפלינים. אבל הוא בהחלט החל להאמין בהם אחרי שידו נקטעה" (עמ' 59).

יש משהו ישראלי מאד ביצירה של אטקינסון לצד משהו אנגלי מאד. הישראליות שלה נוגעת בעיסוק של היצירה במשפחה (כולל זו "המורחבת") וכן במלחמה ובשכול; האנגליות שלה נובעת מהשנינה, ההומור השחור והאירוניה שבאמצעותם מטפלת אטקינסון בנושאיה הקודרים.

אולם ההומור השחור והשנינויות לא באים, כפי שקורה לעתים קרובות ביצירות המתובלות בהם, על חשבון הרגש. היצירה כוללת כמה סצינות עזות ביותר מבחינה רגשית. לדוגמה: אחר שרובי שומעת את אמה בלוויית אמהּ ממלמלת ביגון קודר: "זאת הייתה אימא שלי", "השערות שעל עורפי סומרות, מכיוון שאני יודעת בוודאות הגובלת בתחושה מוקדמת שיום אחד אומר בדיוק את אותן מילים" (עמ' 238). ואכן היא אומרת אותן מלים עצמן, כמאה דפים אחר כך במורד הרומן, על אמה החולה באלצהיימר. ועוד דוגמה: כשאחותה של רובי, ג'יליאן, נהרגת בתאונת דרכים, מתפלאת רובי הקטנה לשמוע את אמה, המקמצת דרך כלל ברגשות, "מתייפחת בלילה, 'ג'יליאן שלי, קטנטונת שלי', והדבר נשמע לי משונה מאד מכיוון שמעולם לא שמעתי אותה מכנה אותה כך כשעוד הייתה בחיים. ובכל מקרה, האין אני הקטנטונת של המשפחה?"(עמ' 191).

יש ביצירה הנהדרת הזו עירוב כובש של ריאליזם מפורט (מעוררי התפעלות במיוחד הם תיאורי הקרבות ממלחמת העולם הראשונה והשנייה בהם נוטלים חלק ואף נהרגים בני משפחתה של המספרת), פסימיזם עמוק שמומתק בהומור, תיאור אמפטי ובוהק של דמויות לא סימפטיות ולא זוהרות, פסיכולוגיה (ופסיכולוגיית ילדים) חודרת, כשמעל לכל זה חופף טקסט ערני, מעקצץ, חצוף ומודע לעצמו. היצירה הזו מזמינה התכרבלות חורפית תחת שמיכה, הישענות לאחור, חיכוך רגליים זו בזו, שליחת יד לכוס תה מהבילה, הטבת מבט והתענגות גדולה.

לכבוד החורף

אנחנו נוטים לזלזל בשיחות המתמקדות במזג האוויר ורואים בהן מוצא אחרון להתנעת שיחה תקועה, סמל לאיזה שהוא ניוון ביחסי אנוש או נוהג מוזר של עמים משועממים וקרירים. אבל מעטים, בעצם, הדברים שחשובים יותר ממזג האוויר, בהיותו התפאורה שעל רקעה משוחקים חיינו; בהיותו, למעשה, המעגל החיצוני שעל נקודת ההשקה בינו לבין מעגל מזגנו הנפשי הפנימי מתנהלים חיינו.

הספרות והטלביזיה

בניגוד לדעה המקובלת, ספרות טובה היא מדיום מהיר ותזזיתי בהרבה מסדרת הטלביזיה הממוצעת. מי שצורך ספרות טובה, שבה כל משפט אינו מיותר, שבה כל מילה מוסיפה על קודמתה, שבה מוקמים מבנים פסיכולוגיים מורכבים, ימצא את עצמו, לעתים, רוטן בקוצר רוח כשהוא צופה בטלביזיה בקלוז אפ ממושך מדי, בדיאלוג שמוצה ובכל זאת מתמשך, במבנה פסיכולוגי פשוט ומפוצח בקלילות. מי שמחפש קצב – שיעשה מנוי לא לכבלים ולא ליס, אלא לספרייה.

פוליטיקה מדכאת

שמאלנים דכאוניים יכולים במצוקתם תמיד להאשים את "המקום הזה" – שיש בו משהו אלים, ורע, ומלא תשוקת מוות וכו' – ולמצוא לעצמם רווחת-מה. ותמיד, אגב, זה "המקום הזה" (ולא "ישראל"); שילוב מוזר וסוֹתרני של חשש מלומר דברים במפורש ועד תום מחד גיסא, ובדיוק להפך: מיאוס מלקרוא לישראל בשמה הפרטי מאידך גיסא, יוצר את השימוש בשם העצם הכללי ("המקום הזה"). אולם מה יעשו ימניים דכאוניים? להם – לבי, לבי, להם – לא נותר אלא לייחס את כאבם לחייהם הפרטיים.

שני קצרים

1.ישנה תופעה תרבותית, אותה אני מכנה, ביני לביני, "תסמונת 'המכונית החדשה של אבא'".

התסמונת מכונה כך על שם השיר הקצבי של שלום חנוך בעל אותו השם (אני מעריץ חרוף של שלום חנוך – אבל לא על השיר הזה מכוננת תפארתו).

מטרת השיר – לכאורה – היא להזהיר בני נוער מנהיגה פזיזה, נהיגה לא אחראית שמביאה לתאונות דרכים קטלניות.

אולם החלק בשיר שמתאר את הנהיגה הפרועה עצמה, כל כך מלהיב, כל כך ויטלי, כל כך פראי-נהדר – שהשיר חותר תחת המסר שלו-עצמו.

(אגב, מבחינה, איך לומר, אסתטית גרידא – זו, כלומר הויטליות המוזכרת, הסיבה שהשיר הזה עוד נסבל).

זו הסיבה שכנראה לא אצפה בסרט החדש של מרטין סקורסזה – במאי לא רלוונטי כבר יותר מעשור וחצי – "הזאב מוול סטריט".
אני מניח, שבמסווה של ביקורת על רדיפת הבצע, הסרט הזה רק מעודד אותה – מעודד הזלת ריר נובורישית או נובורישית-וואנאבי.

2. אחת הדרכים היותר מפוקפקות להילחם בפחד המוות היא להפחית בערכם של החיים.

כך ההפסד העתידי הוודאי מצטמצם לו.

נדמה שאנחנו חיים בעידן אינפלציוני כזה. עידן האירוניה. עידן הייאוש-למפרע.

הכל הכל – הגודל של העולם, האידאולוגיות הרדוקציוניסטיות הרווחות בו באשר לטבע האדם, הציניות והניהיליזם הלאים שלנו, עולם העבודה שהופך את הסובייקט לעבדו של האובייקט הנוצץ, הדמוגרפיה עצמה על שפע "יחסי האנוש" שמלפפים אותנו בגינהּ – מכוון להפחתת הערך של חיינו.

כך שכיליונם יהיה זניח בעינינו.

על פנחס שדה

כאן כתבתי מסה על קריאה שנייה ב"החיים כמשל". למסה הזו אני מצרף כעת דברים שנכתבו למדור הספרות של "ידיעות אחרונות".

*

ביומני פנחס שדה, שראו אור כעת, ערוכים ומוערים להלל בידי אילת נגב ויהודה קורן, כותב ביומנו שדה בן ה-26, בשורות קצוצות, כך: "אם אדם שמן חושב את עצמו/ לשמן – זהו שיגעון השמנוּת? לא./ ואם אדם קרח חושב את עצמו/ לקרח – זהו שיגעון הקרחוּת? לא./ ובכן, אם אדם גדול חושב את/ עצמו לגדול – מדוע זה מוקע/ כשיגעון גדלות.".

ובקטע יומן שנה אחר כך, מ-1956, כותב שדה כך: "מה עלי לעשות? לשאת את יעל – או לנסוע, להפקיר את עצמי לבדידות, לסבל, לאי-ביטחון, ולבסוף אולי למות. אני פוחד שאם אתחתן – אשקע מפסגות ההר של האמנות אל המישור השטוח של האזרחיות, אהיה שלֵו, קר, קטן".

שני הקטעים האלה מדגימים מדוע פנחס שדה זר כל כך להווייה שלנו. אך הם מדגימים גם מדוע הזרות הזו אינה לגנותו דווקא, ואולי היא אף מחדדת את הרלוונטיות שלו להווה. במילים אחרות: היותו של שדה "שלא בעיתו" – כפי שכינה בהתרסה ניטשה, גיבור גדול בפנתיאון היוצרים של שדה, אחדים מכתביו המוקדמים – מציבה אותו כאתגר מעורר לעידן שבו אנו חיים.

שדה זר לעידן שלנו כיוון שזהו עידן "טיפולי", עידן בו המונחים ותפיסת העולם של הפסיכולוגיה התרפיסטית חלחלו עמוק-עמוק אל תוך התרבות הכללית. בעידן כזה ההתלבטות של שדה אם להינשא, למשל, לא תתפרש כפי שהוא עצמו פירשהּ בציטוט המובא לעיל: כבחירה קיומית שמצמצמת את הנפש; כוויתור אנטי-רומנטי, כלומר שאינו הולם את ערכי הרומנטיקה, על חשיבות הסבל בחיים, בוודאי לאמן היוצר. ההתלבטות של שדה אם להינשא תפורש, קרוב לוודאי, כ"בעיה" שיש לשדה עם "קשרים". מטפל נבון, קרוב לוודאי, לא יתייחס לקושי הזה של שדה באופן שיפוטי, אבל שדה יתפרש על ידו כמי שחורג מהנורמה שלא בטובתו. ולו היה פנחס שדה מטופל המהרהר באוזני המטפל שלו על גדולתו החד-פעמית, יש להניח שהמטפל לא היה מסכים ל"הפרכה" ש"מפריך" שדה את הטענה כי הוא סובל משיגעון גדלות בציטוט הראשון שהובא לעיל. המטפל אכן היה סבור ששדה לוקה בסוג של שיגעון גדלות או "פגיעה נרקיסיסטית" ששיגעון הגדלות מחפה עליה.

שדה היה נחרץ ועקבי בהתנגדותו לפסיכולוגיה ולפסיכואנליזה (עוד דוגמה מהיומנים: "כל 'ידיעה', שמקורה בלימוד, היא מבחילה, מלבד היותה מוטעית. למשל ה'אמיתות' ההשכלתיות של הפסיכואנליזה"). ועמדה נחרצת ועקבית זו שלו מניבה, לטעמי, ערך מוסף משמעותי מאד לטיפול של חגי לוי בדמותו, בסדרה חדשה שמוקרנת כעת בערוץ שמונה. זאת משום שמפעלו המפורסם ביותר של לוי, הסדרה "בטיפול", הביאה לשיאה וביטאה בכישרון רב את ההיגיון המנחה את תקופתנו הנוכחית, זו "הטיפולית". היותו של לוי יוצר "בטיפול" המחישה לו בחדות, להבנתי, את היותו של שדה יוצר מעידן אחר, יוצר השייך לעידן היוצרים "המקוללים", כשם הסדרה של לוי.

כעת, אני חושב שהרווחנו הרבה מהמעבר לעידן "הטיפולי". ההתבוננות הלא-מאדירה באדם, ההבנה הענווה יותר של האדם, מעודדת מציאת דרכים ריאליות להקלת הסבל של הקיום. וזו, הקלת הסבל, בניגוד לתפיסת שדה, מטרה ראויה מאד. אבל בצד היתרונות, אנחנו גם מפסידים לא מעט מראיית העולם הזו. ראשית, ההבטחה להפחתת הסבל שהבטיחה התרפיה ואחריה המהפכה הפרמקולוגית בפסיכיאטריה עוד רחוקה מאד, כך נדמה, מלהתגשם. הסבל האנושי נמצא כאן עדיין ומציץ מכל עבר. שנית, התפיסה "הטיפולית" של האדם משפילה. פרויד עצמו הבין עד כמה התפיסה שהכוחות הנפשיים המרכזיים המניעים אותנו סמויים מאתנו ("הלא מודע") מעליבה. התיאוריה שלו, לטענתו שלו, הייתה ההשפלה הגדולה השלישית שספג האדם מהמדע, לאחר המהפכה הקופרניקאית, שגילתה לאדם שהוא אינו חי במרכז היקום, ואחר המהפכה הדרוויניסטית, שגילתה לאדם שהוא חלק ממלכת החי. קל וחומר שמשפילים הם הסברים ואטיולוגיות פוסט-פרוידיאניים, נוירו-כימיים, לתופעות נפשיות, הסברים הרווחים היום. העובדה ששדה, שהעמיד את היחיד במרכז – שמבטא ביצירתו נרקיסיזם קיצוני, בשפה הטיפולית של עידננו (אין מדובר בנרקיסיזם בנאלי, עם זאת, חשוב להדגיש, כזה של מתמודדי "האח הגדול", נגיד) – התנגד כל כך לפסיכולוגיה אינה צריכה לפיכך להפתיע אותנו. אם יש מי שהגיוני שיהיה רגיש לעלבון הזה הרי הוא שדה הנרקיסיסט: "המדע הוא מחלת רוח: האדם הוא אחד במערה ובמטוס-סילון. 'מוצא האדם' של דרווין הוא סכלות: לחשוב שה'גזע' (ביטוי אידיוטי) האנושי מוצאו מקוף, או גמל, או אופניים, ולשכוח שהאדם קיים לעצמו, כהתגלות וכניסיון, יחיד לעומת משמעות חייו (אלוהים)". בקטע המצוטט מתבאר, להבנתי, גם המקור הפסיכולוגי "הנמוך" של העמדה האקזיסטנציאליסטית הדתית של שדה. שדה היה זקוק למושג האלוהים – דבר מה שנמצא מעל הטבע, דבר מה גדול מכל גדול, דבר מה שאינו כפוף לאיש – על מנת לאושש את חשיבות היחיד, שאותה הדגיש וחזר והדגיש בכתיבתו. כלומר, גם האמונה שלו באלוהים, ניתן לומר בלשון "הטיפולית" של ימינו, נובעת מ"הנרקיסיזם" שהוא מבטא…

אבל כל ההערות הללו אינן באות להסביר רק מדוע שדה "לא רלוונטי". כאמור, הן באות להסביר גם את ההיפך. הקלישאה גורסת כי "החיים כמשל" הוא מהספרים שמתפעלים מהם בגיל הנעורים וכשקוראים בהם בגיל מבוגר מתאכזבים מהם. לא כך קרה לי. אמנם אף פעם לא הייתי שדה-אי, גם כשקראתיו בעניין רב לראשונה בגיל 20. אולי משום שקראתי לפניו אקזיסטנציאליסט חילוני, מעמיק משדה, לטעמי, בשם י.ח. ברנר, ש"חיסן" אותי מהשפעותיו העודפות של שדה, האקזיסטנציאליסט הדתי. אבל כששבתי וקראתי ב"החיים כמשל" לפני כשנה התפעלתי ממנו מאד. לא רק מאיכותו הספרותית במובן המצומצם של המילה, שאינה מוטלת בספק לטעמי (אם כי קשה יותר להגדירה), אלא גם מ"המסר" של הרומן הזה. יש בקריאת "החיים כמשל" דבר מה מחזק, הקורא רוחש כבוד רב יותר לעצמו בתום הקריאה, שואב השראה מהערך העצום שייחס שדה לקיום החד פעמי המופלא והמסתורי של כל אחד מאתנו. אנחנו שוכחים לעתים עד כמה מדכאת הציוויליזציה בה אנו חיים: גדולה, גדולה מדי, עלינו; עם השקפת העולם המדעית הרדוקציונית שרווחת בה באשר לטבע האדם; עם הרלטיביזם התרבותי המבטל כל ערך השואף לאיזו מוחלטות ומותיר אותנו מרוקנים, ללא השקפת עולם מרוממת מלבד איזו פיליסטיניות-בורגנית פשוטה, שהפכה לַ"מוחלט" בעקבות הוואקום שנוצר. והנה שדה מעורר אותנו להתייחס אל עצמנו בהערכה מקסימלית.

יש איזו תפיסה טיפשית בתודעה-העצמית הישראלית שלנו. אנחנו חושבים ש"פעם", בימים הרחוקים החשוכים, היינו "קולקטיביים", והנה "השתחררנו" ונהיינו "אינדיווידואליסטים". בהקשר לתזה הזו נוהגים לומר כי "החיים כמשל", שראה אור ב-1958, היה מהפכני "לתקופתו". באותה שנה בה יצא "ימי ציקלג" הקולקטיוויסטי ראה אור ספר שהפנה עורף לקיום הציבורי, שבו מתוארת מלחמת העצמאות באדישות, מבחינה אחת, וכהפרעה איומה ליחיד החי את חייו ותוהה עליהם, מבחינה אחרת. התזה הזו כמו אומרת שהיום שדה כבר לא מהפכני, הוא מיותר. איזה שטויות! האם דור הפייסבוק הוא פחות קולקטיביסטי מדור הפלמ"ח? האם חיים בחברה שבה אירועי המדיה (מותו של זמר, מעצרו של אחר, קטיושות, אובדן שליטה באי.די.בי וכולי) הפכו לתחליף שלנו לתרבות, הנם פחות "קולקטיביים" מחייהם של אלה שיצאו לרקוד במעגלים בכיכרות ב-29 בנובמבר 1947? אנחנו חיים היום בחברה רוויה כל כך במה שמכונה "יחסי אנוש", בחברה שמעודדת נרקיסיזם באותו אספקט שלו שחושש ממבטו של "האחר", שכפוף למבט הזה, או ששש להיחשף למבט הזה – בחברה שבה אירועים שאינם קשורים למסלול חייו של היחיד פולשים אליו באלימות – שקריאה בפנחס שדה האינדיבידואליסט והמטיף לאינדיבידואליזם, פנחס שדה שבז בוז עמוק לסדר היום העיתונאי והאקטואלי, היא כטבילה במים צוננים מטהרים.
שדה הוא אכן יוצר מעידן אחר. אך זו הסיבה שכדאי מאד להכירו.

קצר על רגשנות

1. מדוע יש לי רתיעה מיצירות שאני מגדירן כ"רגשניות", למשל יצירות שעוסקות בחולי סרטן, באבדנים למיניהם, במלחמות וכיוצא בזה, ובאופן שאני מכנה אותו "רגשני", כלומר מופרז, גדוש, עתיר שומנים/ גבינתי (צ'יזיי)?

הרתיעה האינסטינקטיבית הזו מרגשנות מכניסה אנשים מסוימים לתסביך אשמה: האם הם לא רגישים מספיק, או אטומים מדי, מכדי להתרגש מהיצירות שהם מכנים "רגשניות"? אולי זה לא הן (היצירות), אלא הם (האנשים)?

ישנן כמה סיבות שמצדיקות את הרתיעה מ"רגשנות":

1. "רגשנות" היא לעתים פשוט שם אחר למניפולציה. מי ש"מרגש" אותנו לא מעוניין – אף כי אולי הוא לא מודע לזה – לפרוש בפנינו את כאבי הזולת, אלא ללכוד את תשומת לבנו ליצירתו באמצעות רחמינו על הזולת. כלומר, הגדרתה של יצירה כ"רגשנית" היא סירוב לשתף פעולה עם מישהו שמפגין אטימות בעצמו, מי שמנצל את הרגש שלנו לצרכיו-הוא.

2. "רגשנות" היא לעתים אמצעי להסחת דעת מהכאב הגדול והיומיומי של הקיום תוך התחזות לשימת לב אליו בדיוק. הכאב העצום של חולי הסרטן, של מי שאיבד את אהוביו, של לוחם במלחמה עקובה מדם וכו', משמש, לעתים, בידיו של היוצר "הרגשן" כאמצעי להסבת המבט מחוסר המשמעות, השעמום, הקנאה המביכה, הייסורים וסיכולי התשוקה הדקים הקטנים, של הקיום הרגיל, "הנורמלי". הכאב החריג שמבליט הרגשן דומה בכך לפונקציה של סרט "אקשן" – הייסורים החריגים הם הרי "תוססים" הרבה יותר מאשר הייסורים המונוטוניים – הלא היא הסחת הדעת.
ה"רגשנות" כך תורמת לאלחושם של אזורי חיים שלמים, "המתים" גם בלאו הכי, תוך התמקדות באזורי חיים כאובים אך "חיים" בלאו הכי.
כלומר, היא משאירה את המדבר של הקיום הנורמלי בצחיחותו הלא מוּרווה, את הרקמה המתה של החיים לא נגועה, לא מעוּסה, את הגוף הדומם משווע להחייאה – לשווא.

3. "הרגשנות" קלה יותר לביצוע. אנחנו דורשים מהאמנים שלנו שבכישרונם יְחיו גם את הלא-חי מטבעו. ואילו האמן "הרגשן" "רוכב על הגל" של הרגש השוצף ממילא לנוכח אירועי חיים סנסציוניים.

על "דברי מתיקה", של איאן מקיואן, הוצאת "עם עובד" (מאנגלית: מיכל אלפון)

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

תענוג גדול לקרוא ברומן החדש של איאן מקיואן, סופר חכם ומעודן, שעם זאת לא שוכח לרגע את חשיבותה הגדולה של בניית עלילה מותחת. איך ענה הסופר אי.אם. פורסטר, במסתו "אספקטים של הרומן", על השאלה מה הופך רומן לרומן? "אבוי, הרומן מספר מעשה". "אבוי", מבאר פורסטר, כי היינו אולי רוצים להחמיא לאמנות הרומן ולתארה באופן נעלה יותר, כ"מוזיקה במילים", או כ"חתירה ללא פשרות אחר האמת" – אבל האמת היא שרומן הוא קודם כל סיפור-מעשה.

המספרת של הרומן – כך לפחות נדמה לקוראים רוב זמן הקריאה – היא סרינה פרוּם, צעירה אנגליה נבונה ויפה, בראשית שנות העשרים שלה. הרומן מתרחש בתחילת שנות השבעים, על רקע המשבר הכלכלי-חברתי החריף של אנגליה (שביתות ענק, משבר האנרגיה, אינפלציה, התפוצצות הבעיה הצפון-אירית ועוד). סרינה למדה מתמטיקה בקיימברידג', תחום שנשים מיעטו לעסוק בו, אבל אהבתה הגדולה נתונה לקריאת רומנים. עם תום לימודיה באוניברסיטה, סרינה מתחילה לעבוד באם.איי.5, השב"כ הבריטי, בתחילה בתפקידים זוטרים ומנהלתיים, עד שהיא נקראת להשתתף במבצע חשאי, מסעיר מבחינתה, שיקשר בין משלח ידה לתחביביה הספרותיים. סוכנות הביון מחליטה לממן שורה של אינטלקטואלים וסופרים שהיא סבורה שעתידים להשפיע על הלוך הרוחות בציבור ביחס לקומוניזם הרוסי. הסופרים והאינטלקטואלים ימומנו ללא ידיעתם, הם יניחו שהמממנת שלהם היא קרן תרבות לא ממשלתית. על סרינה מוטל לבדוק סופר מתחיל אחד, בשם טום היילי, ולהחליט אם להמליץ עליו למלגה ואז ללוות אותו ולכוון אותו בעדינות לכתיבת יצירות שיהלמו את מטרותיה הכמוסות של הסוכנות. בעיה גדולה נוצרת עד מהרה, כאשר סרינה מתאהבת בסופר, בתחילה ביצירותיו ואחר כך בו עצמו.

כך נוצרת, ראשית, דרמה מרשימה ומותחת. סרינה, המציגה את עצמה כשליחת הקרן הנדיבה, גואלת את טום מחיי עמל ומאפשרת לו לבטא את כשרונו. אולם ככל שהקשר שלהם מתהדק, והשפעתה על חייו גדלה והולכת – היילי כבר מתחיל להיות ידוע ומוכר בחוגי הספרות ואף בציבור הרחב – כך מתרחקת והולכת האפשרות לכֵנות ביחסיהם. סרינה יודעת כי כשתגלה להיילי את מקור הכספים שהוא נעזר בהם כל כך – יקיץ הקץ על יחסיהם אלה. אף סופר שמכבד את עצמו לא יהיה מוכן לקבל את העובדה שהוא מומן על ידי הממסד ועוד בתרמית. בצד העלילה והדרמה – שניתן לקרוא אותה כמשל לזוגיות בכלל: עד כמה ניתן לבסס זוגיות המסתירה סודות מהותיים? – משלב מקיואן עלילות-פנימיות נהדרות, הלא הם הסיפורים הקצרים שכותב טום היילי, המשובצים כאן לאורך הרומן.

אבל מקיואן מצליח לבטא כאן שורה של רעיונות מעניינים, שהופכים את הקריאה לא רק למותחת ומעוררת רגשית אלא גם למגרה מבחינה אינטלקטואלית. רעיון אחד כזה נוגע ליחס שבין ספרות לפוליטיקה. מקיואן לא המציא את הסבסוד הסמוי שסובסדו אינטלקטואלים מערביים בזמן המלחמה הקרה. סוכנויות הביון האמריקאית והבריטית נהגו לעשות זאת. מקיואן מראה עד כמה אבסורדית המחשבה שניתן לשלוט בדמיון היצירתי. כל סופר הראוי לשם זה, וטום היילי אכן ראוי, לא יכול "לייצר" יצירות הכפופות לתחזיות שחוזים בסוכנות הביון באשר לעתידו על סמך כתבי השחרות שלו. כך שיצירתו, שהתאפשרה בזכות המלגה שהעניק לו אם.איי.5, מאכזבת עד מהרה את מפעיליו. אבל העלאת הסיפור הזה כיום מאפשרת למקיואן ולקוראיו להתבונן בשורה של שינויים מהותיים שעברה הספרות ביחסה לאידיאולוגיה ולכוח. סופרים בראשית שנות השבעים נחשבו עדיין למספיק חשובים על מנת שסוכנות ביון תהיה מעוניינת בהפעלתם כך ללא ידיעתם. השלטון והממסד עוד נצרכו ללגיטימציה שהעניקו להם אנשי הרוח, לפני שהפיתוי הצרכני החליף את האידיאולוגיה בשמירה על הסדר הקיים, כפי שזיגמונט באומן הגדיר זאת פעם. מקיואן, שבעצמו מפלרטט עם העמדה של "סופר לאומי" – עמדה אנכרוניסטית כביכול, אבל שנראתה פתאום רלוונטית לרגע שוב אחרי 2001 (ע"ע הרומן "שבת" שלו)– מודע לכך שיציאתה של הספרות לחופש של השוק, לאי מעורבות של השלטון בנעשה בה, היא שחרור בעירבון מוגבל, שחרור למציאות של חוסר רלוונטיות פוליטי. כך שספרו מבטא בו זמנית השתאות גלויה – על כך שסוכנות ביון מערבית העלתה על דעתה להתערב כך בספרות – בצד נוסטלגיה סמויה.
רעיונות מעניינים נוספים שעולים כאן מבין השורות ובשורות עצמן: היחס שבין מדע לספרות, שבא לידי ביטוי בניסיון של טום לכתוב סיפור על סמך עקרון סטטיסטי שסרינה, המתמטיקאית לשעבר, מלמדת אותו (היחסים שבין מדע לספרות מעסיקים את מקיואן כבר שנים); הדמיון שקיים בין מלאכת הביון למלאכתו של הסופר, מרגל אף הוא.

הנושא האחרון כרוך בהתרתו המחוכמת של הרומן, שאותה כמובן לא אחשוף כאן. אבל התחכום הזה נוגע גם בחולשה מסוימת בקורפוס של מקיואן. נתקלתי בספרים רבים מהנים ביותר של מקיואן, אך טרם קראתי יצירה גדולה באמת מפרי עטו. ואולי משום שגדולה ספרותית אמתית היא ההיפך מתחכום ספרותי – יש בה דווקא יסוד פשוט.

המלצה חמה על "ילדי הקומדיה"

בעיניי, הסטנד-אפ הוא אחת מצורות האמנות הנעלות ביותר. מבחינתי, הרומן, הרוקנרול והסטנד-אפ נמצאים בטופ (וסליחה על האנינות העברית אשר נחשפת בניסוח).

לקחת את ה— של החיים האלה ולעשות ממנו דבר מה מצחיק – כלומר זהב – מה יותר נעלה מזה?!

בשבוע שעבר נכחתי בערב סטנד אפ קורע שעולה מדי שבוע בתל אביב בשם "ילדי הקומדיה" (כל שבוע המתכונת משתנה, עם זאת).

שורה של סטנד-אפיסטים עלו לבמה והפציצו בהומור אינטליגנטי ביותר, בלי "יש כאן מישהו מבת ים?" (כלומר, דווקא עם, לעתים – אבל כפרודיה על סטנדאפ נחות).

מומלץ מאד!

הנה פרטים נוספים

(ההפניה לעיל היא לבלוג "ילדי הקומדיה" הכולל ראיונות עם קומיקאים ואנשים העוסקים בהומור ומפיק את הערבים האלה).

המלצות על ספרים שראו אור בשנה החולפת

כאן המלצתי על הספרים שהתפעלתי מהם בשנה האחרונה

על "האמת על פרשת הארי קֶבֶּרט", של ז'ואל דיקֶר, הוצאת "מודן" (מצרפתית: רמה איילון)

פורסם במדור לספרות ב "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

עם הצלחה מתווכחים. ואחת מצורות הוויכוח קרויה ביקורת ספרות. הספר הזה, של סופר שוויצרי צעיר, ראה אור ב – 2012 וזכה להצלחה גדולה בצרפת ובשווייץ. הוא תורגם לשפות רבות וזכה להצלחה גם בתרגום (והוא גם מתורגם היטב לעברית). מתוארת בו פרשיית רצח בעיירה אמריקאית קטנה בניו המפשייר בשנות השבעים. בהווה של הרומן, ב-2008, המספר, סופר יהודי אמריקאי בשם מרקוס גולדמן, נוכח לפתע לגלות כי המנטור הספרותי שלו, הסופר האמריקאי המפורסם והנחשב מאד, הארי קֶבֶּרט, שחי בעיירה המוזכרת, מואשם ברצח של נערה בת חמש עשרה בשם נוֹלה, אתה ניהל רומן ב-1975. אותו הארי קברט כתב באותה שנה גורלית את הספר שעשה לו שם גדול בספרות האמריקאית, "שורשי הרע" שמו. האם קברט אשם? מרקוס, למרות עדויות חותכות לכאורה לאשמתו של קברט, משוכנע בחפותו והוא יוצא לנהל חקירה מקבילה לחקירת המשטרה על מנת להוכיח זאת. הוא גם מקווה שסיפור החקירה ותוצאותיה יניבו יצירה ספרותית דוקומנטרית שתחלץ אותו ממשבר הכתיבה בו הוא מצוי.

הבעיה הראשונה והזועקת של הרומן הזה נובעת בדיוק ממה שציינו סוקרי ומשווקי הספר בהשתאות: היותו רומן אמריקאי כביכול שנכתב בצרפתית על ידי סופר אירופאי. האמירה המתפעלת הזו מכסה על רומן שכולו קלישאות וציטוטים מכל הבא ליד (כלומר, מהספרות, הטלוויזיה והקולנוע, מקומדיות, מותחנים ודרמות) על החיים במחוז האגדי המכונה "אמריקה". וחשוב להדגיש: אין מדובר כאן ביצירה פוסטמודרנית מתוחכמת, המשתמשת ב"ציטוטים" וחיקויים של ייצוגים תרבותיים קיימים, יצירה שיוצרת "פסטיש" מורכב, שהוא אחד מתווי ההיכר של הפוסטמודרניזם בספרות, כפי שציין המבקר פרדריק ג'יימסון במסתו הקלאסית על הפוסטמודרניזם. לא, יש פוסטמודרניזם ויש פוסטמודרניזם, מסתבר. יש "פוסטמודרניזם חכם" ויש "פוסטמודרניזם טיפש". ה"פוסטמודרניזם הטיפש" לא מלהטט בווירטואוזיות בין סגנונות ותמות קיימות. הוא בפשטות קלישאה. רבות-רבות מהן מצויות כאן: קלישאת העיירה האמריקאית התמימה כביכול שבתוכה מתבצע פשע מחריד; קלישאת יחסי אב-בן פומפוזיים; קלישאת הסופר היהודי הנוירוטי ואמו השתלטנית; קלישאת מחסום הכתיבה של הסופרים. ישנו שיח ביקורתי בשנים האחרונות על "ספרות גלובלית", כלומר על הינתקותה של חלק מהספרות הנכתבת היום מהמקום שממנה היא נכתבת אל המרחבים הקוסמופוליטיים, המצודדים כמובן מבחינה שיווקית. הספר הזה מדגיש את כל מה שרע ב"ספרות גלובלית" כזו.

הגריעות של הרומן אינה מסתכמת בקלישאיותו. זהו רומן סנסציוני עד מח העצם. סקס, רצח והצלחה פנומנלית (של הארי קברט כסופר וגם של מרקוס כסופר). הרומן רצוף עליות ונפילות ותפניות חדות. הוא משתמש תדיר ב"אקטינג אאוט", ממש כמו תסריט: כל המחשבות והקונפליקטים מקבלים ביטוי חיצוני "דרמטי". הוא מאיץ תהליכים נפשיים שמתוארים כך באופן סכמטי ופשטני, כמו, למשל, אהבתם הגדולה של הארי ונולה, שבן קיץ פרצה, הבשילה והגיעה לסופה הטראגי. האהבה הזו מתוארת בסנטימנטליות קשה מנשוא. לעתים, כשאתה נתקל בסנטימנטליות כזו, אתה נזכר בהערתו הצינית של שופנהאואר על האהבה הרומנטית והיוצרים שמתמכרים לה. שופנהאואר מעיר שלו הייתה האהובה נולדת במקרה עשר שנים מוקדם יותר, הרי שהאהבה השמיימית לא הייתה נולדת בתורה היא והיו נחסכים מאתנו תיאוריה המתפעמים. הרומן גם חושף את תשוקתו הנאיבית והילדותית של הסופר להפוך את מקצועו שלו לדבר מה זוהר וגברי. לא רק שהסופרים הגיבורים שלו מקבלים מיליוני דולרים לכתיבת ספריהם, הם גם הופכים את הכתיבה עצמה לחקירה בלשית. כלומר, הסופר ממזג, בצורה ילדותית חשופה, בין דמות הבלש לדמות הסופר. אגב, ישנה כאן התפתחות מעניינת (מבחינה ביקורתית) בטרנד הבלשי בספרות של השנים האחרונות. טרנד הבלש פלש כל כך לתוך הספרות הכללית עד שהספר הזה מזהה ממש בין חקירה בלשית לכתיבת ספר.

למעשה, הרומן הזה מציג פריצת דרך גדולה בתחום הפרסום. הוא מחדיר את הפרסומת לרומן לתוך הרומן עצמו בציינו אינספור פעמים כמה מופתית יצירתו של הארי קברט שעסקה בתיאור אהבתו לנולה – וזה הרי גם נושאו של מרקוס! משמע – לפנינו יצירת מופת. צריך גם לשים לב להקבלה המעניינת בין גורלם של הסופרים המופיעים כדמויות בספר, שבן לילה הפכו לסיפורי הצלחה מופלאים, לגורלו של הספר עצמו, כלומר הספר שאנו קוראים וסיפור הסינדרלה שמספרת הכריכה האחורית אודותיו ("בן-לילה התייצב בצמרת טבלאות רבי-המכר"). לטעמי, הסופר יצר את הבאזז לספרו-הוא דרך תיאור כוכבי השביט הספרותיים ברומן שלו. וזו פריצת דרך נוספת בתחום השיווק הספרותי. אבל בתחום הספרות עצמה הספר אינו פורץ דרך, הוא צועד בדרכים שחוקות.

הרומן הזה סנסציוני וקלישאי וסנטימנטלי. אבל יש להודות שהוא גם מושך לקריאה לפעמים. מדוע? מדוע?! כי סנסציה זה כל כך כל כך מרתק, וקלישאה זה כל כך כל כך קל לעיכול, וסנטימנטליות זה כל כך כל כך מרגש. וברצינות: הצד המוצלח היחיד כמעט של הרומן הוא המתח שהוא יוצר באשר לפתרון התעלומה. כאן ניכר כישרון לא רע בכלל של כותב מותחנים פופולריים. הרומן, לפיכך, מספק את הסחת הדעת מחיינו שמספק מותחן יעיל. ואין לזלזל בזה. אבל גם אין לייחס לזה חשיבות מרובה.

ומדוע עוד הפך הרומן לרב מכר? אני חושד שבעידן הדמוקרטי שלנו יש לקוראים חשק לחוש שהסופר אינו חכם יותר מהם. חלק מהנאת הקריאה כאן היא הבוז הקל שרוחש הקורא לסופר.

סקירה מצוינת – ואופטימית! – על ספרות בעולם הדיגיטלי

הנה כאן