יש לי תיאוריה חובבנית על כך שבתחום הפרוזה, מכל הספרויות הלאומיות הגדולות של אירופה (וכיום ארה"ב) – היצירה העברית הושפעה הכי פחות מהפרוזה האנגלית.
כלומר, אנחנו, כמובן, רוסיים מאד (מנדלי וגוגול, למשל, או ברנר ודוסטויבסקי), מכיוון שהספרות העברית המודרנית התפתחה במזרח אירופה ומעוד סיבות; אנחנו גרמניים מאד, בגלל הקרבה של גרמניה עצמה למזרח היהודי ובגלל שהמשכילים העבריים הראשונים צמחו בתרבות הגרמנית ובגלל שגרמניה הייתה שם נרדף לתרבות גבוהה במאה ה-19, הרלוונטית ("עם של הוגים"), ובגלל שהיו יסודות גרמניים בלאומיות המתעוררת שלנו; ולאחר מכן, בתנועה מערבה, הפכנו לצרפתיים (קנז ופלובר וסארטר, למשל), והיום – בדילוג מתנחשל על פני הממלכה הקטנה – והופה! לאמריקה (ומשלל סיבות, לא כולן אלה המובנות מאליהן).
ואת אנגליה שכחנו!
ייתכן בהחלט שאני שוגה בתיאוריה הזו, ואשמח לעדויות נגדיות, אבל איני זוכר כרגע ולו סופר עברי אחד מהשורה הראשונה (סופר – לא משורר), שנקודת הייחוס שלו, ההקשר האמנותי שלו, היא הפרוזה האנגלית.
ויש לכך גם סיבה עמוקה מאד, כמדומה: הפרוזה האנגלית, בהכללה פראית, היא "אזרחית" מאד, מתונה בטמפרטורה שלה ובתפיסת העולם שלה, אין בה לא סער ולא פרץ, ולא שדים ולא מרתפים – היא ספרות בורגנית באופייה (ולא לשלילה דווקא!). והספרות העברית עסקה במציאות קודחת מראשיתה ולכן התאימה לה, ככפפה ליד, הקדחתנות הרוסית והגרמנית, וגם שנאת הבורגנות והאסתטיציזם הקיצוני הצרפתי.
אולי היום, כשסוף סוף עולים לסדר היום דיונים אזרחיים במהותם בציבוריות הישראלית – דיונים על מעמדות ומתחים ביניהם, שהם לחם חוקה של הספרות האנגלית – אנחנו פתוחים יותר לפרוזה האנגלית. אולי.
כל האמור, כאמור, בגדר השערה מושכלת ואכן חובבנית מעט (ואשמח במיוחד לחוות דעת על ספרות ההשכלה העברית, בהקשר הזה, ששם, לצערי, אני חלש יותר).
—
לכן, מה הופתעתי לגלות, כי במונוגרפיה היפה שפרסמה ניצה בן-ארי לאחרונה על ס. יזהר המוקדם מצויה הטענה – שאף יזהר עצמו טען אותה – שהסופר העברי הגדול הושפע עמוקות מדיקנס. ניצה בן-ארי מסכימה עם חוות דעתו זו של יזהר עצמו על שורשי יצירתו.
ואני תמהתי: מה ליזהר ולדיקנס? האם יש לא רק קשר אמיץ, אלא אף קשר כלשהו בין הסאטיריקן האורבני האנגלי הגדול והליריקן-אפיקן-אידיליסטן העברי הגדול? ובין הסוקרים את ספרה של בן-ארי ראיתי עוד לפחות אחד שהרים גבה עבותה וגבוהה על הטענה המוזרה הזו של יזהר/בן-ארי.
אני סבור שהכרזתו של יזהר על כך שהוא הושפע מדיקנס היא מה שמכונה בתלמוד "ראייה לסתור". כלומר, לא רק שהיא מעידה על כך שדיקנס דווקא רחוק מאד מעולמו של יזהר, אלא היא מעידה על טענתי הכללית לעיל על ריחוקה הקוטבי של הפרוזה העברית המודרנית מהספרות האנגלית בכלל.
במילים אחרות: יזהר נמשך לדיקנס ונמשך לתאר את עצמו כנמשך לדיקנס בדיוק משום שדיקנס מדגיש – על דרך הניגוד – את כל השכול והכישלון והחורף, את כל הכתיבה הייאושית-תלושית, מטפיסית-קודרת, חמורת סבר-חסרת הומור, אנטי-אזרחית ולאומית-יוקדת, שהינה הספרות העברית. כלומר, יזהר, ממשיכו הגדול של גנסין, כמֵה בזווית מזוויות לבו, לאור הזורח מאנגליה הערפילית של דיקנס, לספרות מְהנה וקומית-סאטירית, לספרות "בורגנית", בקיצור, אמנם בהחלט לא נעדרת כובד ראש וגאונות, אבל גם כזו הנרתעת ממטפיזיקה כדרך גוברין אלביונין.
במילים אחרות אחרות: יזהר מפנטז על דיקנס בדיוק בגלל שהוא, יזהר, סופר הפוך לחלוטין ממנו, אשר פועל במציאות יוקדת מאידאולוגיה, שהפוכה לליברליזם האנגלי במאה ושמונים מעלות.
יזהר מפנטז על דיקנס כמו שאנשים כבדי סבר ומחשבה מפנטזים על הפיכתם לדֶנדים קלילים.
סיוע לתזה שלי על דיקנס ויזהר מצוי בציטוט הבא מעטו של יזהר (בן ה-76) הלקוח מהמונוגרפיה של ניצה בן-ארי:
"ומסיר את המכסה ושם באמת מתגלה הדף הראשון ועליו מודפס בסדר הזה, צ'רלס דיקנס, כתבים מעיזבון בית הועד הפיקויקי, תרגמו י.ח. טביוב וב. קרופניק, הוצאת שטיבל, תרפ"ט, מלים לא מרובות מדי אבל שאין יותר מהן עשויות להבריח כל בחור בריא חושים, ושאין בהן שום דבר מועיל […] וכל האנשים ההם [ברומן של דיקנס] עושים מעשי כלום ומסופר עליהם ברוב חשיבות, ופתאום בלי הרצינות הקודרת של החיים, אהה החיים, ושל העולם, אהה העולם, ובלי אכילת הנפש תמיד, ובלי בכי הבודדים והתלושים והנכזבים תמיד, לא בעליית הגג ולא במרתף של דוסטוייבסקי […] ושאם אדם יהיה כותב פעם דברים יהיה כותב כמו דיקנס, מזיז דברים לא בשנאה אלא בראייה ובלב נוח אליהם, לא מתקן עולם אלא עובר בו" (עמ' 163-164).
הנה כי כן, דיקנס הוא לא דוסטוייבסקי – ולכן רוצה-חושק בו יזהר – כי דוסטוייבסקי זה הרי כל המוכר לו, זו התרבות העברית! דיקנס נחשק, נאמר בקטע המצוטט, כי הוא לא מתקן עולם, ומפני שהוא כותב קומי, ובגלל שהוא לא כותב על "תלושים". יזהר חושק בדיקנס ובמה שהוא מייצג – אבל הוא חושק בו דווקא כי הוא, יזהר, הסופר הגדול מאד, כן כותב במסורת התלושים, דווקא כן נמשך למטפיזיקה ולסופר מטפיזי גדול כמו גנסין, דווקא כן מעורב עד צוואר ב"תיקון העולם" של הפרויקט הציוני!
ולכן, כשיזהר מתראיין ליצחק ליבני, כפי שמצוטט גם כן בספרה של בן-ארי, הוא משתמש במילה אחת קטנה ומסגירה כשהוא פורש את השפעתו הגדולה כביכול של דיקנס על יצירתו:
"מי שהכריע בקריאה הזאת לימים היה דווקא דיקנס. האופן של בניית העלילה, בניין המשפט, הריחוק שלו מהדמויות שלו, האירוניה, ההומור שלו, הגיבורים בגבורתם כחולשתם […] דיקנס היה המעצב הגדול ביותר של כתיבתי" (שם, עמ' 164).
המילה המסגירה היא כמובן המילה "דווקא". יזהר יודע שהוא מפתיע את ליבני, יודע שהוא מציג עמדה של "איפכא מסתברא" כשהוא מציג את דיקנס כהשפעה הגדולה על יצירתו – אבל העובדה שמישהו טוען טענה מפתיעה ומודע לכך אינה אומרת שהטענה עצמה אינה סופיסטית או סובלת מהונאה עצמית.
—
הנה מאמר מה – TLS דהשבוע שסוקר ספר שדן בהשפעתו של דיקנס על הספרויות האירופאיות השונות. מעניין יהיה לדון בדיקנס העברי גם כן, שרשימה ראשונית וחובבנית זו (אני חובבן גא בחלק מהדברים שאני כותב בענייני ספרות) היא אולי אבן פינה לכך (אם לא נורתה כבר אבן במקום אחר).
הנה ביקורתי על "בית קדרות" של צ'ארלס דיקנס שראה אור גם כן לאחרונה לראשונה בעברית ועורר אותי גם כן לכתוב את הדברים.
מבקר חופשי 