מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

גילברט קית' צ'סטרטון (1874-1936) הוא דמות חשובה מאד בתולדות הרוח של העולם דובר האנגלית, שאינה ידועה כמעט בארץ. האיש היה פובליציסט וסופר (של ספרי בלשים), שהפובליציסטיקה והספרות שלו נסקו לכלל פילוסופיה מבלי לאבד מהאקטואליות או החיוניות שלהן. הוא היה – בו זמנית – מצדד בדמוקרטיה, שמרן במובן התרבותי של המילה, קתולי מאמין ואנטי-קפיטליסט. זהו שילוב לא שגרתי, בלשון המעטה.

כעת הוציאו לאור בהוצאת "שלם" קובץ ממסותיו (שהתפרסמו בחלקן בעיתונות) בתרגום מצוין של עודד וולקשטיין (עריכה של אסף שגיב). המסות כתובות בנוסח האנגלי בשיאו: שנון ובהיר, ועם זאת הן חריפות ומעמיקות לא פחות מההגות הגרמנית (שהיא, פעמים רבות, המטרה לחיציהן – ניטשה ושפונהאואר, למשל). בחלקן אלה מסות פולמוסיות כשהאויבים האינטלקטואליים של צ'סטרטון הם מגוונים. אמנה כמה מהם: אתאיסטים ומטריאליסטיים, תומכי האימפריה הבריטית (בניגוד לפטריוטים אנגליים) וקוסמופוליטיים, רלטיביסטים, קומוניסטיים מחד גיסא וקפיטליסטיים מאידך גיסא וליברלים שטחיים מתלת גיסא, אנשי מעשה שונאי תיאוריה ופילוסופיה מחד גיסא ואמנים המאמינים בייעודו הנעלה והאינדיווידואליסטי של האמן מאידך גיסא. אבל יש כאן מסות על מגוון עשיר של נושאים: על יתרון המבט הילדי על העולם ("להגנת פולחן התינוקות"), על הצורך בהרחבת סוגי היופי הגופני ("להגנת הדברים הכעורים"), על מעלתם של הנישואין והמונוגמיה ("להגנתם של נדרים פזיזים"), על סגולתם של ספרי בלשים ("להגנתם של סיפורים בלשיים"). עושר הרעיונות ואופן הבעתן היפיפה מצדיק, כשלעצמו, את הקריאה. אבל אני רוצה להתמקד בשטח המצומצם המוקצה לי כאן באחדים ממגוון הרעיונות העשירים שיש כאן שיש להם רלוונטיות מיוחדת ואף דוחקת להווה שלנו.

כאפריטיף לרעיונות הרלוונטיים אציין את התקפתו המרעננת של צ'סטרטון על הבודהיזם, האופנתי כל כך היום. הבודהיזם שאינו מכיר בקיומו ובחשיבות קיומו של היחיד – וחותר להתמוססות כולית – נחות בעיני צ'סטרטון מן הנצרות שמבקשת מאתנו לאהוב את אלוהים בלי לאבד מנבדלותנו. מרעננת היא התקפתו של צ'סטרטון על פולחן ה"יעילות" בפוליטיקה, עוד פרה קדושה וטיפשה של ימינו, התמקדות באמצעים מבלי להגדיר את המטרות, כמו גם התקפתו על פולחן ה"הצלחה", פולחן שאין צורך להכביר מילים עד כמה הוא נטוע עמוק בקרבנו. רעיונותיו של צ'סטרטון המצדדים בחיי קהילה קטנה, חיים שמאלצים אותנו לפגוש אנשים שונים מאיתנו וכך מעשירים את חיינו, תקפים במיוחד בעידן תת-תרבויות הנישה של האינטרנט, בהם אנו נפגשים רק עם הדומים לנו ומאנפרנדים את אלה שלא.

לו היה מתפרסם קובץ המסות הזה בעברית לפני עשר או חמש עשרה שנה הייתי מתמקד באותם רעיונות נהדרים של צ'סטרטון בדבר יתרון הלאום הקטן-יחסית על פני האימפריה או התפיסה הקוסמופוליטית. כאשר רעיונות אופנתיים ושטחיים בדבר ה"גלובליזציה" היו מטבע עובר לסוחר בשוק הרעיונות בשנות התשעים ותחילת האלפיים, הייתה חשיבות עליונה לתזכורת של צ'סטרטון על כך שאת כל האנושות אי אפשר לאהוב באותה מידה שאפשר לאהוב קהילה קטנה יחסית, כמו הלאום. הלאומיות שמצדד בה צ'סטרטון כאן אינה מסתגרת ואינה מיליטנטית, אבל היא כן מעניקה ליחיד תחושת שייכות ואולי אף תחושת עליונות קטנה, נצרכת ולא מזיקה, ממש כמו תחושת הערך העצמי המופרז, הנצרכת אך המוטעה, שיש לרובנו.

אבל ההיסטוריה לא נגמרה, כך הסתבר, והיום התרומה הרלוונטית ביותר של צ'סטרטון נוגעת, לטעמי, בנושא אחר לחלוטין. מדובר בהתקפה החזיתית של צ'סטרטון על המטריאליזם של זמנו ותמונת-האדם שהוא מצייר. מטריאליזם היא התפיסה שאנו עשויים מחומר ומחומר בלבד, שאת בני האדם ניתן להסביר כליל באמצעות הביולוגיה שלהם, ובסופו של דבר באמצעות הכימיה והפיזיקה שלהם (עיין ערך ריצ'רד דוקינס). צ'סטרטון כותב את ביקורתו על הגישה הזו בשיאו של גל מטריאליסטי שנמשך מאמצע המאה ה-19 עד, פחות או יותר, פרוץ מלחמת העולם הראשונה. מכיוון שאנו מצויים כיום בעיצומו של גל מטריאליסטי חדש, כדאי מאד להתוודע לטיעוניו של צ'סטרטון. כמה מהטיעונים החזקים של צ'סטרטון בקובץ זה נגד המטריאליזם אינם מפריכים אותו ישירות אלא מתמקדים באבדן השפיות שהוא מוביל אליו או מבטא אותו. המטריאליזם אינו משחרר גדול, מהדת למשל, כפי שהוא מציג את עצמו, אומר צ'סטרטון. להיפך. המטריאליזם הוא שעבוד נורא. דבקות אמיתית בהשקפת העולם המטריאליסטית – שממנה נובעת תפיסה דטרמיניסטית, שלפיה, כמו בעולם הטבע, גם בעולם האנושי אין לנו יכולת בחירה – תתרום באופן מכריע לאבדן "התקווה, אומץ הלב, השירה, היוזמה, כל מה שנקרא אנושי" ("הדטרמיניסט מעמיד את תורת הסיבתיות על יסודות ברורים למדיי, ואז מגלה שאינו מסוגל לומר 'אם תואילי' לעוזרת הבית"). כי הרי הכול ממילא אינו תלוי ברצוננו. מחוץ לזאת, המטריאליזם הוא טירוף כי לבני האדם יש צורך במסתורין ובתחושה שהם לא יודעים הכל. הנהרת העולם, או הנהרתו-כביכול, מבטיחים מועקה נפשית ודכדוך ("עם התפוגגות המסתורין בא החולי. האדם הפשוט היה מאז ומתמיד שפוי משום שמאז ומתמיד היה גם מיסטיקן"). אבל צ'סטרטון גם מציג טענה ישירה נגד המטריאליזם. המטריאליזם ש"מפצח" את העולם ומנתח אותו לגורמים ולחלקיקים מחמיץ בדרך את העולם עצמו. מה יכול המטריאליסט, שפיצח את האדם לביוכימיה שלו, לומר על "עמים לוחמים, אמהות גאות, אהבות ראשונות או האימה שמעורר בנו הים"? לפרק תופעות לגורמים פירושו להחמיץ את מהותן ולסלף אותה. ההסבר חובק-כל של המטריאליסט, מעיר צ'סטרטון חובב הפרדוקסים, יוצר בסופו של חשבון עולם זעיר מאד, המשמיט את העיקר.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יש לי חבר שטוען שניתן לדעת אם ספר הוא ספר טוב מקריאת כמה עמודים בודדים ממנו. מנחם בן צדק, הוא אומר. אין צורך לקרוא ספר עד תומו על מנת לדעת מה ערכו. כדאי לך לאמץ את התפיסה הזו, כך תוכל לפנות זמן לדברים אחרים, להיפגש איתי יותר, למשל. אבל מנחם בן (מבקר שירה מצוין ואיש עצמאי-מחשבה) שגה בעניין זה. כלומר, ניתן לדעת מקריאה של מספר עמודים שבספר יש פוטנציאל, או, לחלופין, שהוא לא יהיה יצירת מופת אם התנסחות עילגת או עודפת או לא מדויקת כזו מצויה בפתיחתו. אבל גם אם ספר אינו יצירת מופת הוא עדיין יכול להיות מצוין, טוב מאד, טוב או בינוני (גם אם הוראציוס, המשורר הרומי הגדול, כתב שלמשוררים אסור להיות בינוניים); ולחלופין, אם בפתיחת ספר מסתמן פוטנציאל הרי שהוא גם יכול בהחלט להכזיב. קריאת רומן היא תהליך – "מסע", אם נהיה סנטימנטליים – שבמהלכו אתה עורך סיכומי ביניים בדבר ערכו של הספר ואלה משתנים והולכים. תיאור הקריאה שלי ב"המתרגמת" (שראה אור במקור לפני כשנה בארה"ב) אולי ימחיש זאת.

ההתחלה כאן מבטיחה. בגוף שלישי מסופר סיפורה של האנֶה שוברט, מתרגמת מיפנית לאנגלית, בת חמישים ושתיים, שחיה בסן פרנסיסקו ושוקדת על תרגום רומן יפני מצליח שמסתמן כאירוע ספרותי גם בארצות הברית. הסופרת נכנסת בעקבות הגיבורה שלה לנבכי עבודת התרגום באופן שממחיש את מורכבותה. עדיין בפתח הרומן, האנה עוברת תאונה שבעקבותיה היא מאבדת את יכולתה לדבר אנגלית אך משמרת את יכולתה לדבר יפנית. כך שהשליש הראשון של הרומן מציע ריאליזם מתון-קצב ומפורט עם רובד הגותי משמעותי, ריאליזם כלבבי. כלומר תיאור מלא, פחות או יותר, של חיי אדם, בצירוף דיון בסוגיית היחס בין השפה שאנו דוברים לזהותנו, בסוגיית מהות עבודת התרגום, בסוגיית היחס בין המוח החומרי לאישיותנו, דיון אופנתי אבל מעניין (אוליבר סאקס, למשל, ובפרוזה: "יוצר ההדים" של האמריקאי ריצ'רד פאוארס). אמנם כמה אותות אזהרה נצנצו כבר בשלב זה. למשל, הנגיעות הסנטימנטליות שקיימות בסיפור האהבה שהאנה מתרגמת, אותו פורנו של נשים בדבר אהבת אמת נצחית, אבל הסיטואציה הבסיסית שלתוכה הטילה הסופרת את גיבורתה היא הברקה.

אלא שאז בא רובו של הספר והרס את הרושם הראשוני. ההרס, חשוב לומר ולהבחין, הוא הרס דק מאד, גם אם משמעותי. על פני השטח – אם לא תופסים מרחק מסוים – הספר ממשיך להיות מוצלח: אותו ריאליזם מפורט ואמין עם רובד הגותי משמעותי. האנה, שהאנגלית עוד לא שבה אליה, נוסעת לכנס מתרגמים ביפן. שם היא פוגשת בסופר שאת ספרו תרגמה הדוחה את התרגום שלה בכעס ובטענה שהיא לא הבינה את הדמות הראשית. כיון שדבריו מזעזעים אותה וכיון שהיא יודעת שהדמות בספר התבססה על שחקן בתיאטרון יפני מסורתי, היא יוצאת אל הפרובינציה היפנית ונפגשת עם השחקן ששמו מוטו, גבר בן גילה, גבר שנטש את הבמה בגלל שאשתו עזבה אותו. התיאור התמציתי הזה אולי כבר מלמד על הבעיה המרכזית כאן: הגודש. כמה נושאים גדולים ניתן להכיל בספר אחד? היחס בין בדיון למציאות, היחס בין תרגום לבין מקור, החינוך הסנטימנטלי של האנה בידי אותו מוטו שמלמד אותה שלהתגבר על קשיים באמצעות הדחקתם אינו פתרון טוב, היחס בין יפן למערב. ועל זה יש להוסיף את תיאור יחסיה של האנה עם בתה, בריג'יט, שאותה לא ראתה מזה שש שנים, מאז שהאחרונה התחברה לכת דתית וסירבה להיפגש עם אמה וכן תיאור ניסיונה של האנה לכתוב בעצמה מחזה. ועל הגודש נוספות בעיות נוספות. ראשית, ישנה כאן איזו ארומה דקה של אי-מקוריות. בקריאה זיהיתי קורט פטליזם אליס מונרו-אי (שכתבה סיפור גדול על אם שבתה מתנכרת אליה לטובת כת דתית) ורמז למרירות לאקונית קוטזי-ית, מספרו הגדול "חרפה" (גם שיילר משתמשת במונולוג פנימי המורכב בחלקו משאלות; במעבר מדיאלוג ישיר עם מירכאות לדיאלוג עקיף; וגם הגיבורה שלה, כמו הגיבור של קוטזי, עסוקה בכתיבה של יצירה והשניים עוסקים כאחד ביחסי הורה-בת). וכמוזכר, אולי גם ניחוח מ"יוצר ההדים" קיים פה (רומן שזכה ב"פרס הספר הלאומי" בארה"ב, בעוד מונרו וקוטזי הם זוכי נובל – אולי זה הבסיס המשותף לסופרים מהם מושפעת הסופרת?). בנוסף, יש כאן סממנים מובהקים, גם אם דקים, של כתיבה סנטימנטלית, למרות הציפוי המתוחכם ואף החכם באמת של הטקסט. גבר זר ומסתורי שמלמד את הגיבורה לא לשים "תוויות" על אנשים ולעומת זאת לחיות את החיים "באמת"; התפעמות-יתר מאמנות; ריפוי הדדי הנוצר בעקבות מפגש בין נשמות. גם הגודש התמטי בעצמו, שהוזכר לעיל, הופך להיות מאפיין סנטימנטלי (כמכריז: 'אוי, כל כך הרבה נושאים חשובים! כמה מסעיר!'). ועוד עניין: פער קטן הולך ונפער בין המשמעויות שהרומן גדוש בהן לבין העלילה עצמה שנועדה לשאת אותן. והפער נפער לטובת המשמעויות. כך שהספר הופך לתצוגת קונספטים שהמציאות היא אילוסטרציה לא מספקת שלהם, היא כורעת תחתם.

ועם כל זאת, אז בא הסיום של הרומן והנה יש בו דבר מה מרגש, מרגש באמת, למרות השימוש השחוק והמנוצל-לרעה בשם התואר הזה. מרגש התיקון שעושה האנה, בהבנתה ובקבלתה את שבריריותם של הבריות – של בתה, של מוטו, ואף של הדמות הבדויה שהיא תרגמה את חייה באופן שגוי.

כך שהסך הכל המצטבר הוא רומן לא גרוע. ברוח הימים המתקרבים עלינו: כמו הליכה לים, כשהמים עוד מעט קרים, ועם זאת השמש כבר קופחת, ובכל זאת השחייה והבטלה מרעננות.