מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

חליפת המכתבים בין אוסטר לקוטזי מעניינת מאד. אולם יותר משזו חליפת מכתבים בין שווים, התחושה העולה מההתכתבות היא של דו שיח בין מתכתב בכיר למתכתב תלמיד. ואכן, קוטזי הוא גם סופר חשוב מאוסטר (אולי אף חשוב בהרבה?). הקול של אוסטר אנושי, חם, מעורר אהדה, גם נבון. ואילו קוטזי נוסק לעתים לתובנות גאוניות, וקולו יותר מפוכח, יותר אנליטי, יותר צונן. כשאוסטר גולש לרגע קט לשטיקים הניו אייג'יים שלו על צירופי מקרים (הוא פגש שלוש פעמים את צ'רלטון הסטון בנסיבות ובמקומות שונים ועל פני טווח זמן קצר), אחד מתווי ההיכר הספרותיים שלו, קוטזי המיושב מצנן מעט את ההתלהבות: "לא נראה לי מוזר שאתה, שפועל בסביבה קולנועית, תיתקל פעם אחר פעם באדם אחר מאותה סביבה". הם מדברים מעט על מבקרי ספרות, מעט במרירות ומעט בזלזול (בעקבות ביקורת לא מחמיאה שקיבלה אשתו של אוסטר, הסופרת סירי הוסטוודט, מג'יימס ווד, המבקר הבולט של ה"ניו יורקר"). אבל שוב ושוב מפגין קוטזי את כישוריו הביקורתיים, שהם חלק אינטגרלי מהכישרון הגדול שלו ("'הרוח יוצא' לא נראה לי תוספת חשובה במיוחד לקנון של פיליפ רות'", "הסרט עצמו, לדעתי, אינו בנוי נכון" וכיו"ב).

על מה השניים מתכתבים? יש כאן, בין היתר, חילופי דברים על המשבר הכלכלי שהחל ב-2008, על יחסם של השניים לספרות בכלל ולכתיבתם בפרט, על מהות הידידות (לעומת האהבה), ומעט יותר מכפי טעמי יש כאן עיסוק בספורט. למרות שקוטזי מבריק גם כאן: "אתה רואה בספורט עניין אסתטי בעיקרו ובהנאות הצפייה בספורט – הנאות אסתטיות בעיקרן. אני ספקני לגבי הגישה הזאת, ומכמה וכמה טעמים. מדוע הכדורגל הוא עסק גדול ואילו הבלט – שסגולותיו האסתטיות נעלות יותר ללא ספק – זקוק לסבסוד? מדוע תחרות 'ספורט' בין רובוטים לא מעניינת? מדוע נשים מתעניינות בספורט פחות מגברים? הגישה האסתטית מתעלמת מדבר אחד שהספורט מספק – הצורך בגיבורים". ועוד דוגמה להברקה של קוטזי שנוגעת הן ליחס שבין ידידות בין-גברית לבין אהבה בין גברים לנשים והן לספורט (הערה מבריקה, אף על פי שאני לא בטוח בנכונותה): "אפלטון סבור כי שאיפה ליחס של כבוד מצד שווי הערך שלנו מניעה אותנו להצטיין. בעידן הנשלט עדיין על ידי דרווין, ניטשה ופרויד קיימת הנטייה לצמצם את התשוקה ליחס של כבוד למשהו אידיאליסטי פחות – הרצון לעוצמה למשל או הדחף להפיץ את הגנים שלנו. אבל דומני שזיהוי התשוקה להערכה כאחד הגורמים המרכזיים בנפש [כפי שעשה אפלטון] מניב תובנות רבות ערך. למשל הוא מלמד מדוע הספורט האתלטי – פעילות שאין לה אח ורע ביתר הבריאה – חשוב כל כך לבני אדם, במיוחד לגברים. גברים אינם רצים מהר יותר או בועטים בכדור רחוק יותר בתקווה שנערות חמודות עם גנים טובים ירצו להזדווג אתם. הם מקווים ששווי הערך שלהם, גברים אחרים שאתם הם חשים מאוחדים בהתפעלות הדדית, יתפעלו מהם". הציטוט הזה מרתק מכמה בחינות. הנה שלוש מהן: א. הוא ממחיש את רצונו – ויכולתו – של קוטזי להציע ראיית עולם שמתרוממת מעל ראיית העולם הצרה, "האינטרסנטית", שמקדמת הצייטגייסט המודרני (אותה השקפת עולם שנגזרת מפרויד, ניטשה ודארווין). ב. הוא מדגים את חשיבות העולם העתיק והגותו – קיום והגות שונים לחלוטין משלנו – בסיוע מההיחלצות הזו מהמוסכמות של זמננו (זה, אגב, אחד הרעיונות העמוקים של ניטשה עצמו במסתו על חשיבות לימוד ההיסטוריה – המאפשרת לנו להיחלץ מצרות האופק של ההווה). ג. הוא מאשש, לאור תפיסת העולם הזו, קשר בין-גברי, כלומר מחוות (ספורט) שלא נועדו להרשים נשים.

בחלקים אחרים של הדו-שיח מנהלים השניים דיון על העולם העכשווי ועל מצב האמנות בו. קוטזי מעיר הערה מזהירה (תרתי משמע) כשהוא מאמץ משל המערה של אפלטון על מנת להמחיש את שעבודנו למסכים בהווה המטופש שלנו: "בספר השביעי של הרפובליקה אפלטון מבקש מאיתנו לדמיין חברה שאנשיה מבלים את שעות הערות שלהם במערה חשוכה, ישובים בשורות ומתבוננים במסכים מהבהבים. איש מהם לא יצא מעולם מהמערה, איש מהם אינו מכיר דבר מעבר להבהובים על המסך. הכול מקבלים ללא עוררין את האפשרות שמה שנראה על המסכים הוא כל מה שיש לראות". והנה הערה נוספת רבת העניין הנוגעת לתרבות שלנו: "לקראת סוף שנות השבעים או תחילת שנות השמונים קרה משהו, שבעקבותיו ויתרו האמנויות על תפקידן המוביל בחיינו הפנימיים". ההבחנה הזו היא רבת חשיבות ומעניין אף חיוני להבין מה אירע ל"תרבות" בעשורים האחרונים – השניים בהחלט לא ממצים את אפשרויות ההבנה של הסוגיה החשובה הזו.

באחד הרגעים בספר פונה קוטזי לאוסטר היהודי ומספר לו, נסער, על מכתב שקיבל ובו הואשם באנטישמיות. אוסטר מרגיע את קוטזי. בהחלט לא אותו עניין, אבל כן עניין קרוב לו: קוטזי ביקורתי מאוסטר ביחס לישראל (הגם שהוא מבקר גם את הפלשתינים) ואוסטר מצדו מספק "פתרון" לסכסוך במזרח התיכון: "לפנות את כל אוכלוסיית ישראל ולתת להם את מדינת ויומינג. ויומינג היא מדינה עצומה ומיושבת בדלילות […] ובתוך זמן קצר יקימו הישראלים מדינה משגשגת".

קיימת בתחלופת המכתבים שאננות מסוימת של אנשים מצליחים. אך, ככלל, זה דו שיח לא נפוח, חם ואנושי ולעתים קרובות מעורר למחשבה.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

קרטיס סיטנפלד היא סופרת אמריקאית צעירה (ילידת 1975), שאחד מספריה הקודמים, אשר תורגם לעברית בשם "במרחק נגיעה" (ראה אור במקור ב-2005), הוא בעיניי אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי של סופר או סופרת מכל העדות מתחת לגיל חמישים (בספרות – עד חמישים אתה עדיין צעיר). זהו רומן חניכה חריף ביותר ומריר ביותר וכן ביותר על נערה מהמעמד הבינוני שלומדת בפנימיית תיכון יוקרתית בחוף המזרחי, הרחק מביתה במערב התיכון. בעקבות "במרחק נגיעה" קראתי ספר נוסף של סיטנפלד שראה אור בעברית, "גבר חלומותיי", ועל אף שהישגיו פחות מרשימים, הרי שגם הוא התאפיין באותה כנות גדולה וריאליזם מרענן. כי בניגוד לדעה מקובלת, ריאליזם הוא סוגה מרעננת זאת משום שנדיר שאדם (וסופר) מכיר את עצמו ואת סביבתו הקרובה באופן נקי מרחמים עצמיים או אנוכיות מערפלת. כמו שאמר בשנינה ההיסטוריון היווני הדגול פלוטארכוס: לו היה הציווי "דע את עצמך" קל להגשמה לא היה צורך שהאורקל מדלפי יורה לנו אותו.

אני מקדים את כל זה – הריאליזם הצלול והאליס מונרוא-אי של סיטנפלד – על מנת להסביר את ההפתעה שלי כשגיליתי שספרה החדש הוא ספר שמכיל יסוד פנטזיה מרכזי. הספר מסופר על ידי קייט טאקר, אישה באמצע שנות השלושים שלה, נשואה ואם לבן ולבת שחיה בסנט לואיס. לקייט יש אחות תאומה בשם ויולט, ומגיל צעיר נתגלו אצלה ואצל אחותה כוחות על טבעיים שאפשרו להן לחוש בעתיד לבוא. קייט מנסה להתכחש לכוחות האלה ולנהל חיי משפחה פרוורית נורמליים. ואילו ויולט הופכת למתקשרת ידועה באזור. העלילה נדרכת כאשר ויולט חוזה רעידת אדמה קרובה בסנט לואיס וזוכה לחשיפה כלל-ארצית בארה"ב בעקבות נבואתה זו.

במקביל ליסוד העל טבעי המרכזי הזה בעלילה מפגין הרומן את יכולותיה הגדולות של סיטנפלד לכתיבה ריאליסטית מדויקת. אנו מקבלים תמונה מלאה על חייה של קייט, שוויתרה על עבודתה על מנת להיות אמא, על יחסיה עם בעלה, גיאוגרף המלמד באוניברסיטה, על יחסיהם עם שכניהם, עמיתה מדענית של הבעל שבעלהּ שלה, היא לבנה והוא שחור, הוא זה שמקדיש את חייו לגידול הילדים. בצד המלאות הריאליסטית הפרוזה הזו נהנית ממיומנות סיפור מרשימה המתבטאת בדקויות קטנטנות אשר הצטברותן יוצרת מרקם פרוזה נושם וחי. דוגמה אחת היא האופן האורגני בו משלבת סיטנפלד את פטפוטיהם המצחיקים של הילדים של קייט, דמויות לכל דבר בסיפור, בדיאלוגים שמנהלים ביניהם המבוגרים. דוגמה קטנטנה אחרת: כשויולט הופכת לסלבריטי בעקבות נבואות החורבן שלה, מממנת לה אחותה, קייט, לצורך מגעיה עם התקשורת, יח"צנית יקרה למדי מלוס אנג'לס. בשיחה מכינה בין קייט ליח"צנית מבטאת סיטנפלד את ניתוקה של הראשונה – כלומר, את העובדה שלא אכפת לה בכלל אם ויולט צודקת ותהיה רעידת אדמה – בכך שבשיחה עמה היח"צנית מתבלבלת בין סנט לואיס לקנזס סיטי; הבלבול הזה מופיע ללא הערה מפורשת של המספרת, הקורא שם לב אליו ומבין את משמעותו בדממה. רגע אחר כך מבחינה היח"צנית בעצמה בטעותה וכך מרוויחה הסופרת גם ניואנס בדמותה של היח"צנית, שאינה כל כך אטומה כפי שניתן היה לשער.

אז למה סיטנפלד צריכה את החלק העל טבעי? שאלתי את עצמי. אני יודע שלחלק מקוראי הביקורת הזו השאלה תיראה מוזרה; מה בדיוק הבעיה שלי? אבל למרות שכתיבת פנטזיה יכולה עקרונית בהחלט להפגין כישורים ומיומנויות שללא ספק ניתן להגדירם כגאוניים, הרי שיש לי מעצור פנימי, מאד לא אופנתי אמנם, מלטשטש את הגבול בין ספרות "ז'אנר" לבין ספרות "רצינית". והסיבה לעקשנות שלי נובעת מכך שאיך שלא נסתכל על זה, ספרות הפנטזיה באה לענות על צורך (בעייתי) שלנו שישקרו אותנו, שיראו לנו עולם שלא קיים באמת. בני האדם מתקשים לשאת יותר מדי מציאות, כתב ט.ס. אליוט, וזה, צר לי לומר, חלק גדול ממקור המשיכה של הפנטזיה. אז, לשיטתי (אכן – המיושנת והלא טרנדית), מדוע סופרת בעלת כישרון ריאליסטי מוכח ונדיר כמו סיטנפלד פנתה לכתיבת פנטזיה?

יכולתי לכאורה לתרץ זאת שהיא בחרה לדון בדיוק בזה, בהימשכות הניו אייג'ית שלנו לאמונות הבל. יכולתי לומר שכשם שהיא רצתה לדון ברומן שלה ביחסים בין הגזעים (בנישואים המעורבים של שכניה של קייט), בזהות מינית (ויולט נוטה ללסביות), בפמיניזם וב"גברים חדשים" (קייט שמוותרת על הקריירה שלה, שכנה השחור שמוותר על שלו) – היא בחרה גם לדון בנושא הזה. ולכן היא גם ייחסה קריירה אקדמית של גיאוגרף לבעלה של קייט ולשכנה שלהם; הן ויולט המתקשרת והן השכנה המדענית מתראיינות לאותה כתבה בטלוויזיה שדנה בהיתכנותה של רעידת האדמה וכמובן שאת מרב תשומת הלב תופסת המתקשרת ולא המדענית המפוכחת שטוענת שלא ניתן לנבא רעידת אדמה.

אלא שתירוץ כזה – שסיטנפלד בחרה לבקר את הנהייה העכשווית שלנו אחר מיסטיקה – לא עומד לה. כי הרי בהיגיון של הספר אכן יש לשתי האחיות התאומות כוחות על טבעיים. כלומר, הרומן לא מפקפק בכוחות עצמם.

אלא שהספר הזה חושף באופן לא מכוון ולא מודע, כך נראה לי – ודווקא משום שהכותבת שלו אינטליגנטית מאד! – את הסיבה העמוקה לנהייתנו אחר אמונה בכוחות יוצאי דופן. על מנת לא לקלקל את הנאת הקריאה אדבר על כך במרומז. הרומן חושף שמה שבאמת מציק לגיבורה (ולסופרת שיצרה אותה) הוא היעדר הדרמה בחיי הגיבורה, חיי עקרת בית מהפרוורים. לא לרעידת אדמה היא מצפה – אלא לריגוש סייסמי בחייה הפרטיים. אם הנערוּת ("במרחק נגיעה") והבגרות המוקדמת ("גבר חלומותיי") הינן תקופות קסומות מעצם טבען, תקופות של התוודעות ראשונית לעולם, של חיפוש – הרי שהבגרות (אחרי הנישואין, אחרי הילדים) נתפסת כמישור צחיח ונטול סערות. הצמא אל העל-טבעי הוא בעצם צמא פסיכולוגי להתרחשויות יוצאות דופן (אך לא על טבעיות!) שינערו את אבק השעמום מהחיים.
כך הספר, הלא רע בכלל, הזה, חושף, אגב אורחא ולא במכוון, מה בעייתי בספרות פנטזיה באופן כללי: היותה ריגוש מלאכותי כפיצוי על חיינו המשעממים.

—-
הערה בשולי הביקורת: הביקורת הזו יכולה להכעיס כמה אנשי ספרות וספר מובהקים, ביניהם כמה שאני מעריך מאד ואף אחדים מחבריי הקרובים. אכן, יש בה יסוד פרובוקטיבי מכוון, שגוּרה אצלי בגלל מה שמתואר בביקורת עצמה: החשיפה שלטעמי הספר הזה חושף – ובאופן לא מכוון – את המוטיבציה של הסופרת והמספרת להכנסת העל-טבעי לרומן. עם זאת, עלי לסייג ולומר שהדברים שכתבתי אינם נוגעים לאותם ספרים בהם הפנטזיה היא המשך הראליזם באמצעים אחרים, כלומר בהם השימוש בפנטזיה נועד לחשוף דבר-מה במציאות, עומק מסוים, אופל מסוים – כלומר שהפנטזיה היא קטליזטור או מטאפורה (או משהו אחר) להעמקת תמונת המציאות שלנו.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כישרון מרשים משוקע בין דפי הספר הזה, של הסופרת הישראלית הצעירה הכותבת באנגלית, אשר זכה לשבחים מעבר לים. אבל הכישרון הזה שייך במובהק לענף בעייתי של הכתיבה העכשווית, כישרון דומה באופיו לזה של אתגר קרת הישראלי או ג'ונתן ספרן פויר האמריקאי (ויוצרים צעירים נוספים, אצלנו ואצלם) – כישרונות גדולים שכותבים, בהכללה מעט לא מבוקרת, קיטש מתוחכם. ואחד מעיקריו של הקיטש המתוחכם הזה, שבא לידי ביטוי גם אצל בוֹינג'ו – ושוב אדגיש, נציגה מוכשרת במסורת הזו – היא הסוואת הרגשנות הבסיסית של הטקסט באמצעות סצנות ורגשות אכזריים. מקרה פרטי של העיקרון הזה הוא שימוש בדמויות של ילדים או נערים נאיביים ומתוקים והמחשת האכזריות שהם מסוגלים לה. הרי קיטש הוא מתקתק, נכון? אבל אם רומן מתאר אלימות חריפה ורגשות קשים אולי הוא לא קיטש?; נכון שילדים הם מתוקים, אבל הילדים והנערים שאנחנו כותבים עליהם הם לא רק מתוקים, הם גם אכזריים או ציניים או אטומים, אז אולי אנחנו לא כותבים קיטש?

הספר מחולק לפרקים-פרקים כשכל פרק הוא סיפור קצר העומד בזכות עצמו. הפרקים נסובים אודות קורותיהן של שלוש בנות: יעל, אבישג וליה. השלוש גדלו במושב שכוח-אל על גבול לבנון והסיפורים עוקבים אחריהן מעט בתקופה שלפני גיוסן לצבא, הרבה בתקופה שהן משרתות בצבא ושוב מעט אחרי שהן משתחררות. הסיפורים מסופרים לעתים בגוף שלישי ולעתים בגוף ראשון על ידי הבנות עצמן. לבוינג'ו יש טענה בסיסית חזקה שניצבת בתשתית כל הסיפורים: ישראל היא מקום אלים – גם אם בהחלט לא רק באשמתנו – ובלתי אפשרי לחמוק מהאלימות הזו, גם לבנות שאין להן נטייה לאלימות כמו שלוש הבנות שהיא עוסקת בהן; הצבא הוא מקום שמקשיח את הנפש ואוטם אותה. חשוב לציין, עם זאת, שהרומן לא דידקטי והוא ממחיש את הטענה הבסיסית שלו בחיוניות, בתחכום ובפלסטיות. בניגוד לסרט העכשווי המדובר והחביב, "אפס ביחסי אנוש", שמתמקד גם הוא בבנות ישראליות בצה"ל, בוינג'ו אינה מתמקדת בחוסר המעש המטמטם של השירות הצבאי – למרות שהיא נוגעת בהחלט גם בו (והמחיר על טמטום הנפש, ובזבוז הזמן והחינוך לצייתנות שאנו משלמים על השירות הצבאי הוא מחיר שאין מתייחסים אליו מספיק) – אלא בצד האלים שלו. כך, למשל, אחת הבנות עדה לפיגוע של מחבל במחסום בשטחים שהיא מוצבת בו, אחרת עדה לירי על ילדים פלשתיניים שהתגנבו לבסיס הצבאי שלה על מנת לגנוב מתכות, ואילו גיבורה שלישית עדה לאלימות של חיילים מצריים שמופנית כלפי פליטים אפריקאים שמנסים להגיע לישראל. והאלימות מחלחלת מ"הסכסוך" ומהגבולות אל תוככי ישראל פנימה.

אבל, כפי שאמרתי, הטענה הפובליציסטית הזו אינה ניצבת כשלעצמה, הטענה על האלימות שמייצרת ישראל ביוזמתה, או שנכפתה עליה, והשפעתה על החיים פה. היא כשלעצמה לא הייתה מספיקה להפוך את הספר הזה לספר עתיר כישרון. בוינג'ו בעלת חוש חריף ליצירת דרמה, בין השאר על ידי הצמדת רגעי רוך גדולים לרגעי אכזריות (למשל: רגע אחרי מעשה אהבה יורה האוהב בילדים פלשתיניים). היא בעלת חוש להמחשת האבסורדיות של המציאות הישראלית (למשל, כאשר היא מתארת מפקדת במחסום שמתבקשת על ידי שלושה פלשתיניים לפנות אותם בכוח ובאלימות, על מנת שהפגנתם תגיע לדפי העיתון, או כשהיא מספרת על תקרית דיפלומטית על גבול מצריים שנבעה משיזוף בעירום של שתי חיילות ישראליות במגדל התצפית על הגבול). היא גם עושה שימוש מתוחכם בהטרמה ובהטרמה-כוזבת ובחזרות בטקסט שלה, כלומר היא משחקת עם קוראיה במשחק מתוחכם של פיתוי והשהייה, או יוצרת אצלם ציפיות ואז מסכלת אותן, כמו שהיא גם נועצת במוחם של הקוראים באופן מוצלח כמה רעיונות או רגשות שהיא חוזרת עליהם במקומות הנכונים. הנה דוגמה לשימוש בחזרה: בוינג'ו ממחישה את הכורח הכופה הן את הצד הישראלי והן את הצד הפלשתיני להגיע לכלל עימות, בנסחה דיאלוג זהה בין מְשָבצת בבקו"ם ואחת הגיבורות שלה ובין פועל פלשתיני ואשתו: המשבצת והאישה הפלשתינית כאחת אומרים לחיילת ולפועל, בהתאמה, שאין להם ברירה ועליהם להתייצב (לשירות הצבאי, לעבודה ולתור במחסום).

זו, כאמור, יצירה מרשימה בסוגה, אם מתעלמים מהקיטש (המתוחכם, אמנם); מטעמה של הנוסחתיות, נוסחתיות של ספרות "איכות" אמנם, המיושמת למציאות הישראלית, נוסחתיות "מאוזנת": כולם בני אדם, אך בכולנו יש גם רוע, המציאות מורכבת, המציאות קשה; אם מתעלמים מאיזה אקטינג-אאוט אופייני שבא מעולם הקולנוע יותר מאשר מהמסורת הספרותית.

הבעיה היא שיש לתרגם את היצירה לעברית. בוינג'ו עצמה התקינה את הנוסח העברי של הספר, אבל הוא לא כתב בשפתנו העתיקה, אלא באמריקאית מתורגמת. בעברית לא אומרים: "אני כזאת בלגן", או: "היא ידעה יותר טוב מלעשות את זה", או: "והיה לה קשה למצוא משהו לרצות מהחיים האזרחיים", או: "כולן לובשות ג'ינס מתרחבים. לא גדלנו מזה", או "די זה די", או: "את חייבת לעשות החלטה". ויש עוד הרבה דוגמאות מהמקום שזה בא ממנו…

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לפתחה של הספרות הישראלית העכשווית ניצבות שתי סכנות שטיבן סוציולוגי – בניגוד לסכנות כלכליות, שהדיווח עליהן מציף את העיתונים בשנים האחרונות (כאשר סופרים מתראיינים היום או כשספרות עומדת לדיון אצלנו לאחרונה, הדיון הוא כלכלי בלבד). הסכנות ניצבות בשני קטבים מנוגדים. סכנה אחת היא סכנת התפוררות (סכנה צנטריפוגלית) ואילו השנייה היא סכנת מרכוז-יתר (סכנה צנטריפטלית); סכנה אחת משולה לגלקסיות שמתרחקות אט אט זו מזו ואילו השנייה לחור שחור שקורס לתוכו פנימה.

הסכנה הצנטריפוגלית היא שהספרות הישראלית תאבד את תחושת הפרויקט המשותף, את הנרטיב הכוללני, ותהפוך לצביר של יצירות, טובות יותר או פחות, שמבליחות ואז נמוגות, ללא "מצע" שעליו הן נקלטות. הסכנה היא, במילים אחרות, שנהפוך למעין קולוניה תרבותית מרוששת, נטולת מסורת תרבותית ברורה, אליה מיובאות יצירות זרות, ללא סדר ושיטה, ושבתוכה פנימה קיימת מלחמת כל בכל של ספרים על אור ושמש, מלחמה שכל האמצעים כשרים לה (ראיונות חושפניים, קידום ספרים על ידי רשתות וכו'), שלא קיימת בה "יד נעלמה" שמסדירה ומנהירה את היצירה המקומית, שלא מתקיים בה דיון רציונלי על ערכם ומיקומם של הספרים השונים במערכת.

ואילו הסכנה השנייה, הצנטריפטלית, הפוכה. הסכנה היא של ארגון-יתר של הספרות, של עודף קוהרנטיות שיוביל לקונפורמיות, של עריצות ומירכוז, של קריסת הספרות, במקום קטן כמו ישראל, למעין גילדה שלה יש ראשי גילדה עריצים ושבה הצלחה ובולטות בשדה הספרות נשענים על "רשת" של קשרים אישיים, לקקנות ויחסי וסלים-אדונים פיאודליים (עוד ייכתבו בעתיד קורות השלכותיה של תרבות ה"לייק" הפייסבוקי על התרבות).

המפעל "לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים" (בעריכת זיסי סתוי ופרופסור יגאל שוורץ) תורם למאבק במגמה הראשונה שהזכרתי. יש בו 1,135 ערכים על סופרים ישראליים, שנכתבו בידי 168 כותבים. הערכים מחולקים (באופן לא רשמי, אך העורכים מציינים זאת בפתח הדבר שלהם) לערכים ארוכים, בינוניים וקצרים, כך שיוצרים ישראליים בקונצנזוס, מבחינת איכותם הספרותית, כמו אלתרמן, למשל, מקבלים ערכים ארוכים ואחרים – בהתאם לתפיסתם של העורכים – ערכים בגדלים בינוניים וקצרים. עבודה רבה וניכרת הושקעה בלקסיקון. אבל חשיבותו הגדולה היא בעיניי סמלית. באופן מוחשי מציג הלקסיקון את הרפובליקה הספרותית הישראלית, כמו מראֶה שהיא קיימת באופן קונקרטי באמצעות אלף עמודיו. ניתן לטעון שבמציאות שרוב המידע מצוי באינטרנט הרי שספר כזה מיותר (העורכים מודעים לטענה הזו ומשיבים שבחרו בדפוס "משום הכבוד והאהבה שאנו רוחשים לתרבות הספר המודפס, וגם מתוך הצורך, שכנראה כבר לא ניגמל ממנו, לאחוז במוצר מוחשי, בר מישוש, שכובד משקלו הוא משל הולם לכובד משקלה של הספרות הנסקרת בו". עם זאת, הם מודיעים שבכוונתם גם להפיק מהדורה אינטרנטית של הלקסיקון). אבל אני רוצה להתעכב לרגע על הדעה הפופוליסטית הזו ש"הכל קיים באינטרנט". אם הכוונה לכך שהמידע קיים באתרים קולקטיביים כמו "ויקיפדיה", או אז האינטרנט בהחלט לא מהווה תחליף ללקסיקון מהסוג הזה. לא רק שערכים על כוכבי תוכניות ריאליטי יכולים להיות ב"וויקיפדיה" מקיפים הרבה יותר מערכיהם של סופרים חשובים, הרי שגם היעדר הכתובת לתלונות, היעדר האחריות של "וויקיפדיה", גורמים הן לעיוותים ולשגיאות, והן לכך שלא ניתן להפנות אותן לאף כתובת. ואם הכוונה ב"הכל יש היום באינטרנט" ללקסיקון אחראי שמאחוריו עומד גם אדם בשר ודם אחראי, כמו "לקסיקון ביו-ביבליוגרפי של הספרות העברית החדשה", של הספרן והביבליוגרף יוסף גלרון-גולדשלגר, הרי שהכפלה בשניים או שלושה של מספר הלקסיקונים (ראוי להזכיר גם את ה"לקסיקון היסטורי של הסופרים העברים מאז תש"ח" בעריכת משה גרנות) – יכולה רק לעודד תחרות ושאיפה להצטיינות.

יש מה לומר בביקורת על הלקסיקון. ניכרת בו הטיה מסוימת לטובת ערכים של חוקרים באקדמיה (הכלולים גם הם, לתפיסתם של העורכים, תחת הכותרת "סופרים ישראליים", ויש היגיון בכך). קריטריון ההערכה, הבעייתי כל כך בתרבות ימינו, ניכר גם כאן, כאשר, כמוזכר, העורכים מצהירים – באופן מעט מתפתל שתוצאותיו עמומות – שאת ההערכה האיכותית של הסופרים הם ביטאו באופן כמותי ("יסוד השיפוט וההערכה משתקף בעיקר בקביעת היקפו היחסי של כל ערך"). הקריטריונים לפיהם נבחרו המלצות הקריאה הנוספת בשולי הערכים אינם ברורים. וגם הסכנה הצנטריפטלית שרמזתי לה בפתח הדברים – ריכוז כוח מופרז בידיים מעטות; כי הרי ללקסיקון כזה יש פוטנציאל לקבוע מי בחוץ ומי בפנים, מי מודגש ומי מוחוור – לא נעדרת כאן. אבל, ככלל, זה מפעל מבורך, שערכו הסמלי אינו פחות מערכו הממשי, כלומר מהמידע העובדתי התמציתי שיש בו על הסופרים שנכנסו בשעריו.

ויש עוד דבר מה לומר בזכות הסמליות שמבטא הלקסיקון. הלקסיקון, בניגוד לקודמים מפורסמים בחקר הספרות העברית (בראש ובראשונה "לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים", של ג' קרסל מ-1965), הוא לקסיקון של סופרים "ישראלים" ולא עברים. כלומר סופרים שפעלו מ-1948 ועד זמננו – ולא קודם לכן. העורכים בהקדמתם גאים על כך שההגדרה הזו אפשרה להם להכניס גם סופרים ישראליים שכותבים בשפות שאינן עברית (ערבית, פולנית, יידיש וכו'). אבל עיקר התרומה של ההתמקדות בסופרים "ישראלים" היא – בפשטות – חיזוקה של הזהות הישראלית, זהות שמתכרסמת בעשורים האחרונים מכיוונים שונים (הגלובליזציה וחדירת האנגלית; הרתיעה של חלקים בשמאל הישראלי מהישראליות; הנטייה של חלקים בימין הישראלי להתנערות, גם אם מובלעת, מהפרויקט הישראלי וראיית הנעשה בארץ לאור הגורל היהודי הכללי, המיתי-היסטורי). כתיבת לקסיקון של סופרים ישראליים משתיתה את הזהות הישראלית על שלושה בסיסים חזקים: מקום, מסגרת מדינית ריבונית ולשון (כי בסופו של דבר הרוב המכריע של הסופרים בלקסיקון כותבים עברית).