פורסם במוסף לספרות של "מעריב" באוגוסט 2010
בסיפור הזה יש יסוד "גרוסמני". הגרוסמניות היא בורגנות שמפלרטטת עם הכאוס; מיינסטרים צייתני שמתפעם מכך שהוא מוצא בתוככי נפשו פרברסיה; מונוגמיה יציבה, שנפרשת על פני עשורים תמימים תרתי משמע, אבל שמתייסרים באיום-לכאורה חיצוני עליה לשם עונג ההתחבטות. מקומה של האמנות בתפיסה הגרוסמנית הוא אנלוגי לאפשרות הבגידה במונוגמיה; האמנות כנוכחות של סדר עולם פרוע ואלטרנטיבי, אבל שמסתבר לבסוף כמבוית ונטול השלכות מעשיות. ניתוח מבני של תפקיד האמן ביצירות "גרוסמניות", כפי שניתן לעשות כאן, יכול להצביע אף על יצירת משוואה בין האמנות "העמוקה" לחיי הרגש המונוגאמיים ו"העמוקים"; האמנות כבת בריתה של המונוגמיה והסדר הטוב. לא שיש עליונות מובנית לאורח חיים לא-בורגני. ממש לא. ולא שאצל גרוסמן המאוחר הגרוסמניות עצמה לא הגיעה לפסגות כמעט-גאוניות. אבל הבורגנות שמשתעשעת באפשרות חורבנה, מתענגת על אפשרות הטרנסגרסיה, מתפעמת מתביעות הנפש שאינן יודעות מוסר ונורמה, נראית מנקודה חוץ-בורגנית לא מסעירה ואף מעט מגוחכת. ההתפעמות העצמית המתנשמת והנרקיסיסטית, בלוויית חוסר המודעות לכך שמנקודת מבט חיצונית כל זה תם מאד, הם אלה שמעוררים את הרתיעה, לא אורח החיים הבורגני עצמו.
הגיבור והמספר הוא איתן, איש מחשבים יפה תואר בן שלושים פלוס הנשוי לנעמי היפה, ציירת, חברת נעוריו מהיישוב עומר, ואב לבת קטנה, עלמא. בצאתו לריצה (מוטיב גרוסמני כשלעצמו) ליד ביתו, בפארק הלאומי ברמת גן, מוצא איתן בשולי הפארק נערה שזה עתה נאנסה. המפגש והסיוע שהוא מגיש לנערה, מחזירים לזיכרונו של איתן פרשייה שהדחיק מנעוריו בעומר. אז, ניהל איתן רומן קצר עם נערה מכיתתו, לא מקובלת ולא יפה, שהוא נהג בה בגסות ואולי אף ביותר מכך. יש משהו מכני ומלאכותי בדילוג לסירוגין בין העבר להווה, ובטריגר לדילוג הזה, האונס-אקס-מכינה. אבל ככלל, הסיפור כתוב היטב ומושך לקריאה. הבעיה היא לא הצד האומנותי שלו, אלא זה האידיאולוגי.
הבעיה הראשונה היא הגרוסמניות, ההתפעמות העצמית של הבורגנות מרגשותיה האפלים: "אני מקנא. אני מקנא בנעמי על הביטחון שבו היא מתהלכת בעולם. ויותר מכולם אני מקנא בעצמי, בנער ההוא שהייתי, על המצפון הנקי שנשאתי". כאן הנרקיסיזם מועלה בריבוע, אם אפשר לומר כך, באמצעות פיצולו של האני לשניים: התייסרות מתענגת על האני האפל הנוכחי והתבשמות מהאני התם של העבר. אבל יותר מהגרוסמניות, אם כי קשורה אליה, הבעיה היא הצדקנות. הספר מציג זעזוע בורגני וצדקני מאד מהאפשרות – לא מהוודאות!– שזיון נעורים הפך בלי משים לאקט אלים ("אולי היא אמרה 'לא'. ואולי לא"). באחד מרגעי השיא בספר איתן מתייעץ בנושא הזה עם מרצה לענייני מגדר, ובעצם ממנה אותה לשופטת, על מנת שתחרוץ את דינו. ואכן רוחם הצדקנית של לימודי מגדר מרחפת על הספר, רוח של חשד עמוק במיניות הגברית ולמעשה במין הגברי ככלל.
נעמי, האישה החוקית, האמנית, היא אישה מוסרית: "'אני לא אוהבת שקרים' אמרה בלהט. 'אולי אני נשמעת לך פוצית כשאני אומרת לך שזה עניין מוסרי, אבל לא אכפת לי. מוסריות היא לא מילה גסה. אני חושבת שלא מוסרי לגנוב, ולא מוסרי לשקר. אני מתכוונת לחנך את עלמא ככה". נעמי מצהירה את ההצהרה הזו בשלהי ויכוח עם איתן על כך שהוא אינו מחזיר עודף שניתן לו שלא כדין: "זה אומר משהו על היחס שלך ליושר. כמו שזה לא סתם שאני מתעקשת להחזיר עודף". נעמי דווקא אינה נרעשת מהאפשרות שבעלה אנס, אלא מעצם המשגל עם הנערה בעבר, בזמן שהיו חברים: "זה לא סיפור של אונס. זה סיפור של בגידה".בצעירותם, איתן החזיר את נעמי אליו, כשבא אליה לאמסטרדם, מקום לימודיה. באמסטרדם תפסה אותו נעמי במפתיע ברגע פגישה בזונה מקומית. בנעוריהם נעמי סירבה לאיתן פעמים רבות עד ששכבו ("'על הדיונה הזאת בדיוק לא נתת לי!' צחקתי. 'זיהוי יפה', אישרה, והייתה יפה כמו ביום ההוא. 'עכשיו יש לך תזכורת למה שהיה פעם, כדי שתוכל להעריך את מה שיש לך במיטה הזאת עכשיו'").
ניתוח מבני של הרומן מעלה את המשוואה הצדקנית שקיימת כאן: אונס שווה ספק אונס שווה זונה שווה בגידה שווה אי החזרת עודף. וכל זה שווה גבריות. ומולה משוואה צדקנית נגדית: אמנות שווה מוסריות מחזירת עודף שווה פוריטניות מינית שווה אישה חוקית.
ב
איתן מהרהר בחטאיו: "הכול היה זר לאיש הזה שהייתי עכשיו, האיש שאנס או לא אנס את שירי, שעמד והתבונן במורן בעת שהוטלה לפניו פצועה וחבולה, שרצה להשתמט מהטיפול בה". זו, בתמצית, העמדה הצדקנית של הספר: יצירת שוויון בין אונס, חרמנות ואי מוסריות כללית. אבל צדקנות מורכבת משני יסודות: קיצוניות ואי-מודעות עצמית לסיבתה. כך גם כאן הצדקנות מכילה אי מודעות: אי מודעות להתחרמנות ממיניותם משולחת הרסן כביכול של הגברים. אי מודעות להתענגות על נקמה בגבר היפה, על ענישתו, שדומה כי חבויה כאן. הבעיה היא לא עצם ההתחרמנות או הזעם על היפה, רגש אפל ומובן. הבעיה היא חוסר המודעות.
מבקר חופשי 