מבקר חופשי

פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

ישנן "שתי תרבויות", טען ב-1959 בהרצאה מפורסמת הפיזיקאי והסופר הבריטי, סי.פי סנואו, והפער ביניהן רק הולך וגדל. אלו הן המדעים המדויקים מחד גיסא ומדעי הרוח מאידך גיסא. בחמישים השנים שחלפו מההרצאה ההיא והפולמוס הגדול שעוררה, הפער בין שתי התרבויות רק הלך והעמיק. איחויו הוא בעיניי אחד האתגרים הגדולים ביותר הניצבים בפני הספרות העכשווית. אתגר שהיענות לו תשרת את החברה אך גם נוגעת לאינטרס המצומצם של הספרות עצמה. ההתפתחות המדהימה של המדעים במאה האחרונה משוועת לדיון ציבורי שינסה לענות על השאלה מה בגילויי המדע מסייע לריבוי אושרה והפחתת סבלה של החברה (ולא כל גילויי המדע הם כאלה). על מנת שהדיוטות יבינו בכלל במה מדובר יש צורך בתרגום שפת המדע, שהינה כיום בראש ובראשונה המתמטיקה, לשפה המדוברת. וכאן הספרות יכולה לשמש כמתווכת. אבל עיסוק של הספרות במדע הוא גם אינטרס של הספרות עצמה. כי לאחר שהתרבות והספרות התחדשו, הובילו ופרצו דרך במשך תקופה ארוכה, במה שמכונה המודרניזם (1850 עד 1950, בקירוב), הרי שמאז תום מלחמת העולם השנייה, בהכללה גסה, ההתפתחויות המדעיות, והטכנולוגיות הנובעות מהן, מרשימות בהרבה מההתפתחויות המקבילות בשדה האמנויות. הדרך של הספרות להשיב לעצמה רלוונטיות תהיה, בין השאר, באמצעות התמודדות ספרותית עם אותן התפתחויות מדעיות ומשמעותן. ואכן, כמה מהסופרים הבולטים בדורנו פונים לכיוון הזה: כך הוא וולבק, שב"החלקיקים האלמנטריים" דן במשמעויות של מכניקת הקוונטים וכך הוא ג'ון באנוויל, שגיבור הרומן האחרון שלו, "האינסופיים", הוא פרופסור למתמטיקה.
מכל האומות, מצטיינים במיוחד הבריטים ביכולת החיבור בין ספרות למדעים (ולכן אין זה פלא שגם פולמוס “שתי התרבויות” עצמו פרץ בבריטניה). דוגמאות לכך ניתן להביא החל מהשורה המפורסמת של המשורר אלכסנדר פופ, "הַטֶּבַע וְחֻקָּיו נָחוּ בְּחֶשְׁכַת שְׁחוֹר, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: וַיְהִי נְיוּטוֹן – וַיְהִי אוֹר" ועד למשפחת האקסלי, משפחה של סופרים חשובים וביולוגים מובילים כאחד.
בזירה הבריטית העכשווית, מהווה איאן מקיואן סמל לניסיון האיחוי בין ספרות למדע. הוא מתומכיו הפומביים של ריצ'רד דוקינס, למשל ועסק במדע גם בספריו הקודמים (ב”שבת”). ניסיון האיחוי מרכזי בספר הזה, שנושאו הוא התחממות כדור הארץ וגיבורו הוא זוכה נובל בפיזיקה בשם מייקל בירד, שלתיאורו מוקדשים המשפטים היפים (יפה בעיקר הוא כאן המשפט החותם את הציטוט להלן) הפותחים את הרומן הזה: “הוא היה מהגברים האלה – גברים שלא תואר להם ולא הדר, שפעמים רבות הם קירחים, נמוכים, שמנים, פיקחים – שמשום מה יש נשים יפות הנמשכות אליהם. או שהאמין שכך הוא, ומכוח המחשבה כמו נעשה כך".
זה ספר כייפי ביותר. עלילתו הסאטירית המשעשעת מציגה את התמודדותו הכושלת של בירד, בוגד בלתי נלאה, עם בגידתה היחידה של אשתו החמישית ואת הירתמו, דרך מקרה, לניסיונות התמודדות עם הצלת כדור הארץ מהתחממות. דרך מקרה – כי לא איש כבירד ייתן לשאיפות נעלות כמו הצלת הפלנטה להסיט אותו מניסיונו לכבוש עוד אישה או לשתות עוד כוסית וויסקי. מקיואן הוא גם ריאליסט גדול, עם עין לפרטים והבנה מעמיקה בבני אדם, כך שהמירוץ הנמרץ של העלילה אינו בא על חשבון הדקויות.
אבל מקיואן לא רצה לכתוב רק רומן משעשע. הוא גם רצה לכתוב רומן חשוב. החשיבות החשופה יותר של הרומן נוגעת לנושא התחממות כדור הארץ, כמובן. שאם אתה מאמין בה – ומקיואן, שערך תחקיר מקיף ומשכנע, כמעט ומשוכנע בנכונות תחזית ההתחממות, עושה רושם – הרי אין דבר חשוב ממנה (כי בנינו כבר יחוו את השלכותיה הקטסטרופליות). אבל הספר חשוב למקיואן לא פחות גם מהסיבה "הסקטוריאלית" שהזכרתי, דהיינו התהייה על מקומה של הספרות בעולם שבו המדע זוכה להישגים מרשימים כל כך. זו, למשל, הסיבה שמקיואן שש להפגין את יכולותיו הפסיכולוגיות (המרשימות) בתיאורו של בירד, כמו גם את נכויותיו הפסיכולוגיות של בירד עצמו – מעין נקמת איש הרוח במדען. אך זו גם הסיבה שמקיואן משדך לבירד אישה מתחום מדעי הרוח ומאלץ אותו, פיזיקאי שאינו קורא ספרים בכלל, לקרוא את מילטון על מנת להרשימה.
בקיצור, ספר כייפי מאד שעוסק בנושאים חשובים מאד. מה עוד ניתן לבקש? אלא שעל אף זאת זה אינו ספר גדול או חשוב מאד בעצמו. מדוע?
ראשית, העלילה כאן מכילה מוות אלים אחד שלא אחשוף אותו על מנת לא לקלקל לקוראים. כעת, ככלל גס, שימוש במוות אלים ברומן ריאליסטי – אם אתה לא דוסטוייבסקי או שאינך כותב רומן מלחמה או ריגול או בלש – הוא אמצעי פיתוי זול שאינו הולם יצירה מהשורה הראשונה. אבל אולי יותר חשוב העניין הבא. מקיואן וחברו מרטין איימיס, שני בכירי הסופרים הבריטיים, הם מעריצים ידועים של הספרות האמריקאית של המחצית השנייה של המאה העשרים (דבר שקשה לסופרים, בדרך כלל, להודות בו בבריטניה). איימיס מעריץ במיוחד את סול בלו ואילו מקיואן ידוע בהערצתו לג'ון אפדייק (לא פלא הוא שציטוט מאפדייק מופיע בקדמת הרומן). אבל האמת היא שדווקא רוחו של סול בלו מרחפת מעל דפי הספר, רוחם של גיבורי הרומנים הסאטיריים "הרצוג" ו"מתנת המבולדט", גם הם גאונים המסובכים עד צוואר בענייני נשים. והנה ההשוואה הזו אינה מחמיאה למקיואן. ראשית, המחקה תמיד פחות מעט מהמחוקה. אבל יותר חשוב: אצל בלו נוצר תלכיד חד פעמי בין האנרגיה העצומה של העלילה הסוחפת לבין ההגיגים והנושאים הפילוסופיים העמוקים שהגיבורים עסוקים בהם, בין הההנאה לבין החשיבות. ואילו ברומן הכייפי והרציני הזה לא נוצר תלכיד דומה בין אותו כייף לאותה רצינות.

פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

ב-1945, בורוז בן ה-31 וקרואק בן ה-23, אלמונים עדיין, כתבו ביחד רומן. הרומן נכתב פרק-פרק, פרק בורוז פרק קרואק; בהתאמה, לפרקים יש שני מספרים שונים, ויל דניסן ומייק רייקו, שהנם בני דמותם של המחברים. הסיפור המסופר ברומן אירע באמת, בקרב חבורתם הניו יורקית המצומצמת של מי שלימים יהפכו ל"דור הביט". בחבורתם של בורוז וקרואק היו צמד חברים, גבר כבן ארבעים וגבר צעיר מאד ויפה תואר כבן עשרים. המבוגר היה אחוז תשוקה כלפי הצעיר ותשוקתו הנואשת הובילה לאסון המתואר פה. בגלל רצון לא לפגוע באנשים חיים נגנזה היצירה המתארת את הפרשיה הזו ופורסמה רק ב-2008 בארצות הברית. כעת פורסמה היא בעברית בתרגומו של אמיר צוקרמן.
ניו יורק שברומן הזה היא ניו יורק שונה לחלוטין מניו יורק הבורגנית של ימינו, עיר משעממת לכל המשפחה, שתוארה ברומן של מייקל קנינגהם, שכתבתי עליו לא מזמן. זו ניו יורק מחוספסת, של שיכורים, זונות ומסוממים, אבל גם של איגודי עובדים חזקים ושל בוהימיינים אמיתיים, חובבי שירה ושתייה כאחת.
הכתיבה כאן ישירה וקולחת. הפרקים של בורוז כתובים בנימה דקיקה של סרקזם מיזנטרופי, שמתבטאת למשל בתיאור כיצד בן דמותו, שיחסית לעמיתיו הפרוטה מצויה בכיסו, מנחש את בקשת ההלוואה שממשמשת לבוא בכל מפגש עם מי מהם. אך דווקא בן דמותו הציני של בורוז הוא היחיד הרוחש אמפטיה לגבר המבוגר המשתוקק נואשות ומנסה להניאו מתשוקתו ההרסנית. הפרקים של קרואק מזכירים את החום האנושי שקורן מכתיבתו המוכרת יותר (ואולי שקרן גם ממנו עצמו), חום שמתקשר לי הן לעובדה שקרואק ובני-דמותו הספרותיים כמעט תמיד נמצאים בזוגיות, כמדומה, והן לפאנ-סקסואליות שלו, מה שמכונה דו-מיניות.
מה היחס בין רומן הביכורים הכפול הזה, רומן מעניין אם כי בהחלט אין דחיפות לעזוב הכל ולרוץ לקוראו, ליצירתם המאוחרת והמפורסמת של קרואק ובורוז? קודם כל הנאמנות לחיים. גם "בדרכים" וגם "ארוחה עירומה", יצירותיהם המפורסמות ביותר של קרואק ובורוז, הם ספרים שמוותרים מראש על עיצוב ספרותי מוקפד לטובת מסירת דברים כהווייתם, דברים שאירעו לכותב גופא. בורוז, הסוריאליסטי מבין השניים, אף הגדיל לעשות בהתרחקותו מהרומן המעוצב בהכריזו באמירה מפורסמת שכתיבת ספרים יכולה להיעשות באמצעות גזירה שרירותית של ספרים שכבר נכתבו, ערבוב הקטעים וצירופם באקראי. כאן, ההסתמכות על מקרה שקרה ולא פחות מכך הבחירה הלא שגרתית לכתוב רומן בידי שני אנשים, מבטאת תפיסה שרואה בספרות ביטוי מיידי של החיים ובסופר לא מספר כל יודע החולש על כל פרט ביצירתו. אבל ישנה קרבה משמעותית יותר בין הספר שלפנינו ליצירה המאוחרת של השניים, שקשורה למושג "הגבול" בספרות האמריקאית.
מבקר הספרות היהודי-אמריקאי הפרובוקטיבי, לסלי פידלר, טען בשנות הששים כי מה שמבדיל את הספרות האמריקאית מהספרות הקונטיננטלית הוא תודעת "הגבול" – ה–Frontier – ואפשרות חצייתו. תודעה זו היא תודעת הגבול הקונקרטי והגבול כמטפורה, כלומר הספרות האמריקאית הושפעה מאפשרות חציית הגבול המערבי של המדינה האמריקאית המתהווה, ובעקבותיה עסקה גם בחציית גבולות מסוגים אחרים. כך, תודעת הגבול הקונקרטי מסבירה את משיכתם של האמריקאים לז'אנר המערבון ותודעת הגבול כמטפורה מסבירה את משיכתם לפנטזיה, חציית גבול שבין המציאות לדמיון. פידלר אף משווה בין מסעות לעבר הגבול הקונקרטי, מסעות בחלל ומסעות ל"חלל הפנימי". הספרות האמריקאית נמשכת אל המדע בדיוני ואל הפסיכדלי כאחת, בדיוק מתוך אותה תשוקה לחציית גבולות שהתבטאה במערבון.
שתי היצירות המרכזיות של שני הכותבים המרכזיים בני דור הביט ממחישות היטב את תזת הגבול של פידלר. "בדרכים", הרומן הגדול של ג'ק קרואק מ-1957, הוא סיפור של נסיעה ללא תכלית, חציית גבולות לשם חציית גבולות; ואילו "ארוחה עירומה", הרומן של בורוז מ-1959, שאגב פחות קורץ לטעמי, עוסק בהזיות של מסומם, מי שחצה את הגבול הפנימי אל הפסיכוזה.
אבל כבר הרומן המוקדם הזה מציג סוג מסוים של חציית גבול, חציית גבול מוסרית, חציית גבול המתבטאת בסלחנות שמפגין הטקסט כלפי הפשע שנעשה כאן. הסלחנות הזו מזכירה קצת את הגישה של קאמי ב"הזר", אם כי, כמדומה, אין לדבר על השפעת "הזר", שראה אור רק 3 שנים לפני כן ובצרפת הכבושה. הסלחנות כלפי הפשע נובעת מהאווירה האוונגרדית-בוהימיינית, של מי ששמים עצמם מעל המוסכמות. כך, למשל, פונה ויל דניסן בסרקזם לנער הנחשק, פיליפ: "אתה אמן. אתה לא מאמין בהגינות וביושר ובהכרת טובה".
במקרים נדירים חורגת כאן הכתיבה מהישירות שלה והופכת לכזו שיש בה סב-טקסט שיש לחלצו. מקרה בולט כזה הוא בעל עניין מיוחד, כי הוא חושף את הביקורת של הטקסט כלפי רוח הנעורים המתריסה שלו עצמו. הנער הנחשק, פיליפ, הוזה בחברה העתידית: "אני מניח שככל שיותר ויותר אנשים יהיו אמנים, ככה נתקרב למימוש של החברה האולטימטיבית". על רקע הרהוריו המהפכניים והבוהמייניים מביא קרואק (זה הפרק שלו), לסירוגין, ציטוטים מאופרת סבון רדיופונית המושמעת ברקע, ציטוטים מפי רופא זקן, ההפוכים לחלוטין ברוחם לרוח הנעורים הביטניקית של פיליפ: "יש דבר אחד שאתם מוכרחים ללמוד וזה שבחיים האלה לפעמים צריך לעשות דברים שלא לגמרי אוהבים לעשות". האוונגרד, הנעורים, החופש, מול הבורגנות, הבגרות, החובה.
כאילו מאותת כאן קרואק שחזון חציית הגבול, שבספר הזה קיבל גוון של חציית גבול מוסרית, הוא חזון שיש להיזהר ממנו, אפילו אם מי שטוען כך הוא דמות זקנה באופרת סבון מיינסטרימית.

פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

ביידיש, שדן מירון שולט בה ומהנה אותנו כפעם בפעם בתרגומים מספרותה, יש ביטוי הולם להבלחותיו הנוזפניות של מירון עצמו בשמי ביקורת הספרות הישראלית בהווה: קיביצער. קיביצער הוא אותו אחד שלא משתתף במשחק, אבל שופע עצות כרימון למשחקים: לא כך, שלומיאל, ההפך; ואתה שם, למה ככה?!; ואתם, התייאשתם, מה?!; ואת שם, תתאמני בבית ואז תעלי על המגרש, חצופה!
כל זאת מטיח הקיביציער במשתתפי המשחק המיוזעים ואו אז ממשיך בפיצוח גרעיניו, או, מוטב, מיטיב את הכרית תחתיו, על מנת שיוכל להשתרע ביתר נוחות ואולי אף להירדם מעט עד מחזור המשחקים הבא שיעורר בו את חדוות הנזיפה חלילה.
דן מירון הוא גדול מבקרי הספרות העברית החיים עמנו. שעות רבות של הנאה גדולה הסבה לי הקריאה בספריו וברשימותיו. אבל מזה עשרים שנה נטש מירון את הזירה הביקורתית של הספרות הישראלית המתהווה. מותר לאדם לנוח בהתקרבו לגיל הפרישה. ברור. מה גם אדם עתיר זכויות כמירון. אבל מירון ביקש לעשות מפרישתו שלו מההוויי השוטף של הספרות העברית אידאולוגיה. פרישתו שלו, פרישה דה-פאקטו גם אם לא נלוותה לה הודאה בה, כלומר פרישה דה-יורה, נתפרשה לו כפרישתה של הספרות העברית מהעולם. לכן הרהר מירון, לקראת סוף שנות השמונים, שמא ה"לוקוס" של הספרות העברית יעבור לניו יורק, כמובן, בעקבות מירון עצמו (וזה אולי הרעיון המופרך ביותר בתולדות ביקורת הספרות העברית המז'ורית); ובספרו מ-2005, "הרפיה לצורך נגיעה", בעט מירון בקונספט שעמד לנגדו כל חייו המקצועיים, קונספט הספרות הלאומית. כביכול, אם מירון, היחיד שיכול להכיל ברוחו את עיקרה ורובה של הספרות הלאומית הזו (והוא באמת כמעט היחיד), פרש מעיסוק בה – אולי גם הלאום נמוג? ממש כמו האובייקט שנמוג בהימוג הסובייקט שמכיר בו, כפי שמציעה הפילוסופיה האידיאליסטית הגרמנית.
לאחרונה, דומה, נטש מירון את נטישתו ומהרהר אולי בכל זאת יצא משהו מהמדינה הלבנטינית הקטנה שנטש. למה להסתכן? משקיע טוב מפזר את השקעותיו. הרי גם אמריקה לא במצב מזהיר… לפיכך, הוא משמר מראית עין של קשר לספרות הישראלית. מירון הוא גדול מבקרי הספרות העברית החיים עמנו אבל ספרו – שנכתב במסגרת אותו ניסיון לשמור על קשר עם הספרות הישראלית העכשווית – על "חסד ספרדי" הוא יצירה חלושה ותשושה. “חסד ספרדי" של א.ב. יהושע הוא ספר משובב נפש ופקחי, מענג מאד לקריאה ומומלץ בחום מתון, אבל הוא לא ספר חשוב במיוחד. הוא לא חשוב לא בגלל שאין מה לומר עליו ולפרש בו. הוא לא חשוב במיוחד דווקא בגלל שיש יותר מדי מה לומר עליו ולפרש בו. ולמלכודת הזו בדיוק נפל דן מירון, בפרשנות מפורטת שאינה הרבה יותר מחילוץ המסרים שטמן הסופר הפיקח למבקרים השוקקים ל"משמעויות”. אבל התחושה היא שאף אחת מאותן "משמעויות" אינה הכרחית. מסתה המפורסמת של סוזאן סונטג משנות הששים, "נגד פרשנות", כאילו נכתבה בדיוק כנגד סוג הניתוח שמציע כאן מירון וכנגד סוג הספרות שכתב כאן יהושע (סונטאג כתבה את מסתה בהקשר של שפיעה ורבייה אינפלציוניות של ביקורת מאסכולת “הביקורת החדשה” האמריקאית). "הפרשנות" הופכת כאן להיות סוג של משחק בין סופר מודע לעצמו ולמבקריו לבין אותם מבקרים; “הפרשנות” הופכת להיות סוג של פלפול סכולסטי (למען הדיוק וההגינות צריך לומר שבתוך מסתו הנוכחית של מירון חבויות כמה תובנות, שחורגות מפעילות פרשנית סכולסטית, כזו שרק נענית למכמורות שפרש יהושע למבקר או שהנן מועטות ערך כשלעצמן).
סימפטומטי שמירון סבור ש"מר מאני" הינו עידית יצירתו של יהושע, בעוד "מולכו" נופל ממנו. סימפטומטי בגלל ש"מר מאני" כמו "חסד ספרדי" הם גן עדן למבקרים, יצירות מחושבות ואינטלקטואליות לעילא; אבל העובדה הזו אינה עושה אותם ספרים טובים יותר. "מולכו" הוא ספרו הטוב ביותר של א.ב. יהושע, אף על פי שאפשר "לפרש" אותו פחות. הוא רומן טוב יותר כי יש בו משהו הכרחי, משהו פטלי, שנובע ממועקות המצב האנושי שהוא מעלה, שנדמה שגם העסיקו באופן עמוק את הסופר.
החולשה של הפרשנות המירונית ל"חסד ספרדי", שנובעת בחלקה מהיותה מאמר סיכום שקדני של "המשמעויות" החצי-גלויות שהוטמנו בספר לתועלת המבקר, הופכת את ספר הביקורת הזה לכזה שריח חריף של קידום מכירות נודף ממנו. כביכול, נחלץ המבקר לסייע במכירות ספרו של יהושע באמצעות ההכרזה, המפורטת בארכנות רבה, שזהו ספר "חשוב”.
מדי פעם, בראיונות הניתנים לרגל פרסום ספריו או תרגומיו, נוזף מירון, באופן קיביצערי כאמור, בביקורת הספרות הנכתבת בעיתונים בארץ. יש הרבה מה לשפר בביקורת הספרות העיתונאית בישראל. אבל מירון, כמדומה, אינו מבין את האתגרים הגדולים של הביקורת הזו כיום. בפני המבקרים בני הדור הזה ניצבות סוגיות מהותיות יותר ואפלות יותר שנוגעות בדברים שהיו מובנים מאליהם לבני הדור של מירון. כמו, למשל, מה זו בכלל אמנות היום? מה הכרחי בה? האם יש משהו הכרחי בה? ואולי מה שמכונה "אמנות" היום הוא פשוט המקבילה "הרוחנית" של מוצרי חברת הצריכה, כלומר מוצרים "רוחניים" שאנחנו לא ממש צריכים? האתגר הראשוני, המידי, של הביקורת העיתונאית כיום הוא למיין ולמפות לקוראים את המצאי בתוך שפע של ספרים הרואים אור. בעיה זו, ההתמצאות בשפע, היא תופעה של העשורים האחרונים, שמירון ודורו לא עמדו מולה, פשוט בגלל שיצאו הרבה הרבה פחות ספרים. זה אתגר כמעט מטפיסי – להוכיח שלא "הכל אחת", כלשונו של ברנר; שיש ספרים ראויים יותר מהאחרים בתוך הים הגדול הרוגש – הניצב היום בפני הביקורת. ביקורת כזו לא יכולה לכתוב מסה של מאה עמודים על יהושע (מלבד בעיות פרוזאיות של מקום בעיתון). אין לה זמן לכך. היא לא יכולה להישען על היהושע-יים של הדור הקודם. היא צריכה להחליט מי הם היהושע-יים של הדור הבא.
אבל את מירון ובני דורו מעולם לא עניינו יותר מדי היהושע-יים של הדור הבא וגם לא המבקרים של הדור הבא. זהו דור שלא הניח אחריו יורשים. ולא רק זאת: גם אחרי שהם נטשו את הזירה, באלה שנכנסו אליה ללא רשותם הם נוזפים מהיציע.

פורסם ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בהקדמתה כותבת מונרו, הנחשבת (ומהיכרותי עם חלק מיצירתה: בצדק) לאחת מגדולות כותבות הפרוזה בעולם האנגלוסכסי, שספרה הנוכחי שונה מהאחרים. מונרו הקנדית, ילידת 1931, שספרה זה יצא במקור ב-2006, מסבירה: "בסיפורים אחרים שכתבתי בגוף ראשון שאבתי השראה מחומרים אישיים, אולם עשיתי בהם ככל העולה על רוחי […] בסיפורים אלה, לעומת זאת, עשיתי משהו מעט שונה, משהו שדומה יותר לכתיבה אוטוביוגרפית". ואכן, הספר שלפנינו מביא סיפורים מתולדות משפחתה של מונרו, המתחילים בסקוטלנד במאה ה-18, באזור ליד אדינבורו המכונה בספר גיאוגרפיה אחד "אזור חסר יתרונות" (מטפורה לדמויות הממוצעות המעוררות את עניינה של מונרו הסופרת), עוברים להגירתה של המשפחה לקנדה בתחילת המאה ה-19 ולתיאור קשייה החלוציים במדינה החדשה ומגיעים עד לפרקים מחייה של הסופרת.
מעברם של כותבי פרוזה לכתיבה אוטוביוגרפית הוא, אם כן, תופעה עולמית. אם כי בישראל הוא הגיע לממדים עצומים והוא, אולי, המאפיין הבולט ביותר של הפרוזה הישראלית בעשור האחרון. בעבר התייחסתי לתופעה הזו בחשדנות. היא נדמתה לי עדות להידלדלות היכולת לסובלימציה, כלומר היכולת להינשאות על כנפי הדמיון. היעדר יכולת לסובלימציה הוא גם אחד המאפיינים של הנרקיסיזם בתיאוריה הפסיכואנליטית. ההיצמדות לדברים שקרו לסופר, נראתה, לכן, כדוגמה נוספת למה שמבקר התרבות הדגול, כריסטופר לאש, כינה: "תרבות הנרקיסיזם". אבל היום איני בטוח כל כך. בין השאר בזכות מונרו, שסגולותיה הגדולות כסופרת מסירות את החשד שמדובר בנרקיסיזם פשוט. ייתכן, אני מהרהר היום, שהמעבר לכתיבה אוטוביוגרפית מבטא שידוד מערכות ספרותי, חזרה לאחור (שהיא אולי התקדמות); מעבר לפוסטמודרניזם, למודרניזם ואף מעבר לתפיסת האסתטיקה כאוטונומית ומנותקת מהחיים, תפיסתו של קאנט מהמאה ה-18. ייתכן שהמעבר לכתיבה אוטוביוגרפית מבטא חיפוש של הספרות אחר רלוונטיות, הפיכתה להיסטוריה של הפרט (כלומר, מיזוג בין ה-history וה–story). אם הכתיבה האוטוביוגרפית עוררה אצלי בעבר את החשד כי בעולם שמאדיר את ה"פראקטי" הרי שהיא מבקשת לספק את "הפרקטיות" הנחשקת באמצעות ההצדקה התועלתנית המכונה "ניסיון חיים", הרי שאותה מחשבה בדיוק נראית לי כעת לאו דווקא שלילית.
ועם זאת יש להעיר על תופעה מעניינת וכמעט מסתורית. בקובץ הסיפורים הזה אין את אותה תחושה של לכידת חיים בפלצור ספרותי, שיש בקובץ הסיפורים הכביר של הסופרת, "בריחה", שראה אור לפני שנים אחדות. הקובץ הזה, האוטוביוגרפי, פשוט פחות טוב. דווקא בסיפורים הבדויים ניכר היה יותר דופק החיים והתחושה הייתה שהסופרת לכדה משהו מטבעם החמקמק.
אולי שיאי הקובץ מצויים בתיאור יחסי מונרו ואביה, אדם עדין וחולמני שהתקשה לפרנס את משפחתו. כשאביה מספר איך כמעט מת בסופת שלגים וחשב כיצד יותיר את בני משפחתו ללא משען, שואלת מונרו הצעירה האם לא חשב גם על דברים אחרים באותה שעה הרת גורל. אביה תמה האם זה לא מספיק ומונרו המבוגרת מסבירה את שאלת אליס הצעירה: "אבל אני התכוונתי, האם לא חשב על עצמו". כמה רוך ואכפתיות של בת כלפי אביה יש באמירה הזו!
אבל ככלל חלק גדול מהנאת הקריאה כאן היא הנאה על דרך השלילה; לא מה שמונרו אומרת אלא מה שהיא נמנעת ממנו. אנו מתפעלים מהיכולת הלוליינית של מונרו לא לגלוש להבלטה עצמית מתפנקת, לקלישאות, לחוסר דיוק, לרגשנות, לאטימות, לְשֶקֶר, לגסות. אני מכנה את היכולת הזו: אצילות. האצילות הזו מתבטאת לפעמים פשוט בבחירת מילה. למשל, שימוש בביטוי "כבדת גוף" במקום ב"שמנה" לתיאורה של אישה שאחד מבני משפחת מונרו דחה את חיזורה (בגין אותה "כבדות גוף"). אין טעם, כמו אומרת מונרו, לפגוע בדמות משנה ברומן. לפעמים אותה אצילות מביאה את מונרו לדיוק מסוג אחר. כשאליס הצעירה והמעט צדקנית, לעדותה, עובדת כעוזרת בית בבית עשירים, היא מפחידה את בתם חסרת הדאגות בתיאור מפורט ומוגזם של חייהם הקשים של העניים. על התיאור המפורט והפיוטי הזה מעירה מונרו הבוגרת: "אף אחת מההצהרות האלה […] לא הייתה שקר מוחלט". שנאת ההפרזה של מונרו מביאה לכך שהיא מתעבת את הצגת הקונפליקט המעמדי באופן רגשני אך גם בהימנעותה מהלקאה עצמית מופרזת.
ישנם סופרים או ספרים שגאונותם או כישרונם הגדול הוא פוזיטיבי באופיו, כלומר הוא ניכר במה שיש להם לומר. אך ישנם סופרים או ספרים שגאונותם או כישרונם הגדול ניכר במה שהם נמנעים ממנו באנינות. ההבדל בין קנז של "התגנבות יחידים" (1986) לקנז של העשור ומחצה האחרונים, למשל, הוא שלקנז ב"התגנבות יחידים" היו דברים מופלאים לומר ואילו קנז המאוחר – הפחות טוב יש להודות – מצטיין במה שהוא לא אומר: במדידות המשפטים המהוקצעים, בהימנעות מרגשנות, במאופקות. כך גם מונרו. באצילות הזו יש יסוד מחנך: הקורא נתבע אף הוא לסכור את נהייתו הטלנובלית ואת להיטותו להפרזות.

פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

רוב הדמויות התל אביביות ב"ספארי" לא תצטרפנה למחאת האוהלים בשדרות רוטשילד. יש להן כסף. כך היא, למשל, הסופרת לוּאי קוּק, בת העשירים, או מאהבה האנמי, מיכאל בק. הבטלה היא אם כל חטאת, כמאמר הפתגם, ומי שלא יכול להרשות לעצמו לצאת כל ערב למסיבה, לממן פילגש צעירה, להסניף קוקאין או לארגן ארוחת ערב עם שף פרטי בביתו האופנתי ביפו, אולי לא יסבול גם מהקטנוניות והריקנות של החיים המתוארים כאן. גם הגר בקמן, ה"פרטי צ'יק", הגיבורה המספרת את סיפורה בגוף ראשון (חלקי רומן אחרים, למשל חייה של לואי קוק, מסופרים בגוף שלישי), שאינה אמידה כמו עמיתיה, מתעבת עניים או קמצנים. כשם שזינם של הגברים צריך תמיד לעמוד כך גם על כספומטם לגרגר.
ישנה איזו דו-פרצופיות בכתיבה ובקריאה של ספרים מהסוג הזה (וגם בכתיבת ביקורת עליהם). מין שילוב של פתיינות ויצירת גועל, הימשכות ומתיחת ביקורת. הגועל משמש לעתים כאליבי לחשיפת חומרים פורנוגראפיים; הביקורת המצקצקת של הקוראים מהולה בקנאה על החיים הטובים והסקסיים.
אבל רומן הביכורים של ג'וליה פרמנטו (הישראלית, למרות שמה המנצנץ) לא רע בכלל. יש לו קצב טוב, ארגון ופרישת החומרים המסופרים נעשו בשום שכל והחלוקה למה שנאמר במפורש ולמה שעל הקורא להסיק מוצלחת. תובנותיו הקטנות של הרומן מעניינות ודקות ("הוא רצה שהיא תמיד תהיה לצדו ותגרום לו להרגיש חכם. כי גם הוא, כמו הסובבים אותו, לא ידע אם הוא חכם או טיפש") , נימתו הסאטירית משכנעת (כמה פעמים, למשל, המספר מציין כבדרך אגב, שלואי קוק "הצטערה שאין לה משרתת"), הוא אף שנון למדי ופעם אחת אף הביא אותי לפרוץ בצחוק בקול רם. מדובר בבדיחה וולגרית במיוחד ולאלה מקוראיי שאינם רוצים להיחשף לחומרים קשים אני ממליץ לדלג שורותיים. אבל יש משהו במשפט הזה שלוכד באחת את הווייתה המיידית של הגר ואת פחדה לעבור להוויה אחרת: "תירגעי, תנשמי, מה יהיה יום אחד כשתהיי בהיריון ותצטרכי ללדת והכוּס שלך ייפתח לממדים ענקיים, כמו פיסטינג רק החוצה?" (עמ' 34). הטון של הספר לא מתריס, ייאמר עוד לשבחו. התחושה היא שפרמנטו לא מנסה להפחיד אותנו, אלא לתאר. העולם שהיא מתארת לא נראה כייפי כל כך וגם לא ממש נוראי (למעט חלק אחד, המתאר תחרות בין ברמנים במועדון על השפלת בחורות; קטע פרוזה מבחיל וחזק). זה עולם ממכר, אולי, אבל לא מהנה. גם זה הישג של הספר, תיאור של חיים הדוניסטיים סתמיים ולא מספקים.
כמה דברים בולטים בעולם המתואר. האהבה חופשית, כמו שאומרים, אבל היא תחרותית ואנוכית. ההתמכרות למותגי צריכה המצויה כאן ("אני נשכבת על המיטה לבושה בסקיני ג'ינס של קלואה ובסריג לבן של זארה"), תשוקה שעלי להודות שאף פעם לא הבנתי אותה, דומה למיניות התחרותית. גם את הגוף "לובשים" על מנת להתהדר בו. למעשה, לא ברור עד כמה הנשים בספר נהנות בכלל ממין. לואי קוק, הסופרת, מעולם עוד לא גמרה. והגר מעידה על עצמה: "חופשיה, עצמאית, פתוחה מינית. מעניין אם זה מה שכולם חושבים עלי. זה כל כך רחוק ממני". הרבה יותר מיצרי מין מצייר הספר יצרי תוקפנות, בעיקר של הגר. דוגמה אחת מרבות: "פקידים עלובים, אם לא הייתי כל כך מותשת, הייתי מפוצצת לכם את הגולגלות ודוחפת את המפתח של חדר 307 לתוך ארובות העיניים הבוהות שלכם" (עמ' 31). ואולי המאפיין המרכזי של הגיבורה הוא הקפריזיות, תנודתה התזזיתית מזעם נורא וקנאה מאכלת לרכות, רגשי נחיתות ופרצי אהבה. הגברים ברומן הזה יותר רומנטיים מהנשים, אבל התחושה היא שהסופרת חושדת ברומנטיות הזו ובאחד המקרים המוצלחים של מסירת מידע באופן לא מפורש מתברר אכן שאי אפשר לסמוך אפילו על אחד הגיבורים, בחור "רציני" ורומנטיקן-לכאורה.
מה שמונע מהרומן הזה להיות יותר מספר אלגנטי ופקחי היא היעדרה של יכולת אינדוקטיבית, כלומר לקיחת פרטי הסיפור ובניית תזה מקורית מהם. מה שהפך את וולבק לוולבק לא הייתה רק יכולתו לצייר חברה מתבהמת ומתקופפת (כלומר, נסוגה לאחור באבולוציה), אלא, בין השאר, יכולתו להסביר את הנסיבות ההיסטוריות של היווצרות החברה הזו, יכולתו להציע תזה. כאן לא נוצרת קוהרנטיות מספקת בין חלקי הרומן או בינם לבין תזת-על כלשהי. כאמור, בצד תיאור ההדוניזם, הנושא האמיתי של הרומן, בעיניי, הוא התוקפנות וחוסר היציבות הרגשית. אך אין תחושה שהסופרת עצמה הבינה שאלה נושאיה המרכזיים ו"התזה" שמבצבצת כאן קשורה להדוניזם הריקני בלבד.
אפרופו וולבק. גם עוצמת השנאה שרוחש וולבק לחברה העכשווית מסבירה את מרכזיותו. ואילו עמדתה של פרמנטו נדמית כאמביוולנטית, נגעלת ונמשכת. היא מאפיינת אמנם את גיבורתה כמי שמנסה להסתיר את קריאת ה"הצילו" ש"מתנוסס כמעט תמיד על פניה", אבל נדמה שעמדתה לא ברורה לה עצמה. כמובן, אמביוולנטיות היא עמדה לגיטימית, ואולי היחידה שניתן להצדיקה באמת בסופו של חשבון, אבל גם אמביוולנטיות אפשר להציג ביתר נחרצות.