ארכיון קטגוריה: שבעה לילות "ידיעות אחרונות"

על "האיש שלנו בהוואנה", מאת גראהם גרין, הוצאת "ידיעות" (מאנגלית: יואב כ"ץ)

מרץ 12, 2012 – 8:21 PM

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

אחד הדברים היותר מעניינים ביחס לרומן הזה הנו תאריך פרסומו. הוא ראה אור ב-1958, כאשר קובה נשלטה עדיין על ידי הרודן בטיסטה ולא הייתה עדיין קומוניסטית. המהפכה של קסטרו, שהחלה כבר אמנם, טרם נחלה את הצלחתה. אך העיקר ביחס לתאריך פרסומו הוא שהרומן הזה התפרסם יותר משלוש שנים לפני שהפכה קובה למוקד למתיחות בינלאומית ולמצע גאוגרפי לרגע הקרוב ביותר, אולי, שבו הפכה "המלחמה הקרה" לחמה: “משבר הטילים בקובה" (1962). זה מעניין כי הוואנה של גרין היא כבר, ב-1958, מוקד לרחישות ריגול בינלאומיות, כשאחד משיאי הרומן הוא תהייתם של שירותי הביון הבריטי מה משמעותם של תרשימי מתקנים חשודים שמספק להם "האיש שלהם" בהוואנה. האם אלה מתקנים של נשק סודי חדש? אולי טילים?
אבל הרומן הזה רחוק מאד מלהיות רציני כמו שהיה בשעתו משבר הטילים בקובה. זוהי מהתלה משעשעת ומהנה לקריאה, לפרקים מצחיקה ממש, אך חסרת ערך שאינו בידורי. גראהם גרין (1904-1991), סופר פורה שהיה גם מבקר ספרות, תסריטאי (הוא כתב את התסריט לסרט המופת “האדם השלישי”), איש ביון ותייר נמרץ, כתב גם כמה רומנים רציניים, כמו למשל "העוז והתפארת" המתרחש גם הוא בדרום אמריקה. זהו אינו אחד מהם. אם כי בכוונת-מכוון הוא אינו כזה; גרין בהחלט כיוון למהתלה וזה בהתאם מה שיצא. אגב, גם הרומנים הרציניים של גרין, אלה המוכרים לי ובהחלט לא כולם מוכרים לי, שעוסקים בחומרה בסוגיות של דת ומוסר, מהנים לקריאה אך אינם רומנים גדולים. ופרט אחרון מקדים: הקתוליות משחקת תפקיד משמעותי ביצירה של גרין, הרצינית והבידורית כאחת, והיא נוכחת גם כאן. גרין המיר את דתו לקתוליות בצעירותו ומעניין להשוות בינו לסופר בריטי סטירי נוסף, בן דורו ממש, הסופר הגדול אוולין וו, שאף הוא היה קתולי. האם יש קשר בין האאוטסיידריות הקתולית (באנגליה) לבין נקודת המבט המרוחקת של הסטיריקן?
הרבה הרבה שנים לפני הפרודיות על סרטי ג'יימס בונד (ושלוש שנים לפני סרט ג'יימס בונד הראשון, “ד”ר נו” עם שון קונרי), שם גרין את עולם הריגול ללעג ולקלס. הגיבור שלו הוא ג'ים וורמולד, בריטי שחי בהוואנה, בה נישא לאישה קובנית שנטשה אותו והותירה אותו עם בת יפהיפייה בת 17, בת שנעה בין פרצי דבקות דתית קתולית לגחמות של מתבגרת יפה ומפונקת. וורמולד הוא טיפוס מופנם ועגמומי, בעל חנות לממכר שואבי אבק. המודיעין הבריטי בוחר בו להיות "האיש שלנו בהוואנה" למרות שאין רחוק מוורמולד העצי כעולם הריגול. אבל דאגות הפרנסה שנובעות, בין השאר, מגחמותיה ופזרנותה של בתו, מביאות אותו לקבל את ההצעה המוזרה (ואת הכסף). וורמולד, כמובן, אינו מעלה בדעתו כלל וכלל לעסוק בריגול. במקום זה הוא בודה ממוחו רשת ריגול שפרש כביכול ברחבי האי הקובני, רשת שתובעת כמובן משכורות וחשבונות הוצאות. את פעולת ההמצאה הזו ממשיל וורמולד לעבודת הסופר, הממציא דמויות בדויות ומעורר את הקורא להאמין במציאותן. נקודת המפנה הראשונה במהתלה מתרחשת כאשר המודיעין הבריטי דווקא מתרשם מאד מהדיווחים המומצאים ולוחץ לקבלת עוד מידע. במיוחד הוא מתרשם מתרשים הבסיס הסודי ובו כלי הנשק המוזר שסיפק להם וורמולד. כלי נשק זה הנו, למעשה, הגדלה של מנגנון שואב האבק שוורמולד מוכר. ואכן, כלי הנשק מזכיר לכל המומחים של הביון הבריטי "משהו", אבל הם אינם מצליחים לפענח מה בדיוק הוא מזכיר להם. נקודת המפנה השנייה ברומן היא ששירותי ביון מתחרים, שהמידע של וורמולד הודלף להם, מתחילים אף הם להאמין ברשת הסוכנים הבדיונית ומחליטים לחסלה. כך מוצא את עצמו וורמולד אחראי לשלומם של אנשים שאין להם מושג מה התפקיד הדרמטי שמיוחס להם בעיני שני שירותי ביון של שתי מעצמות לפחות. כל הסטירה הזו מתרחשת על רקעה של הוואנה, עיר של דקדנס נהדר ולא נהדר, עיר של אלכוהול, סמים וזנות.
בצד קווי המתאר הסטיריים הגדולים ששורטטו זה עתה, יש ברומן כמה רגעים מקומיים יותר של הומור גדול. למשל, כאשר וורמולד בא להזהיר את אחד ה"סוכנים" שלו, פרופסור סאנשז, שהוא עומד להירצח על לא עוול בכפו, הוא מגלה שה"סוכן" מצוי עם מאהבת צעירה ולוהטת, שמתנהגת כלפיו, עם זאת, בגינונים פולניים של רעיה חוקית פגועה. המאהבת הלטינית-פולנית סבורה שוורמולד נשלח מטעם מריה. וורמולד ממהר להצטדק: "אין לזה שום קשר למריה – לסניורה סאנשז, התכוונתי". על כך עונה הפרופסור בחדות: "איך לעזאזל סניורה סאנשז קשורה לזה?". מריה, מסתבר, אינה אשתו של הפרופסור אלא מאהבת נוספת.
למרות אופיו הקומי הבסיסי של הרומן יש בו גם רגעי רצינות נוגעים ללב. למשל, כשוורמולד, שבקושי יודע להפעיל אקדח נדרש להשתמש בו לראשונה, הוא מגלה כמה לא טריביאלית הפעולה הזו כאשר אתה צריך לחסל בנאדם שאינו אנונימי בשבילך, אפילו עם היעדר האנונימיות נובע משניים שלושה פרטים אישיים שאתה מגלה עליו במשך היכרות קצרה.
אך ככלל זה אינו רומן חשוב משום בחינה, אלא רומן חביב המספק בידור יעיל.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה

על "שלוש נשים חזקות", של מרי נדיאי, הוצאת "כתר" (מצרפתית: עדה פלדור)

מרץ 5, 2012 – 11:47 PM

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

כותרת שלוש הנובלות הצרפתיות הללו, “שלוש נשים חזקות", שזכו בפרס גונקור לפני כשנתיים, מעוררת רתיעה אינסטינקטיבית. הכותרת מרמזת שלפנינו ספרות מגמתית ("טנדנציוזית”, כינו לגנאי ספרות כזו בביקורת הספרות בעבר), שדנה ב"העצמה נשית". וכשמסתבר לקורא מהכריכה ששלוש הנובלות עוסקות גם במהגרים אפריקאיים – החשד מתעצם. אוי, לא, חושב הקורא, הנה לנו עוד ספרות נאורה ורוחשת טוב שבאה לחנך אותנו להתייחס יפה לנשים ולשחורים. ואנחנו – את חובותינו למערכת החינוך הרי סיימנו מזמן. הזכייה בגונקור רק מגבירה את החשד: פרסים ידועים לשמצה בתקינות הפוליטית שלהם. לאחרונה קראתי מאמר של חבר באחת מוועדות ה"בוקר" הבריטי, שמספר בזעם כיצד דחתה הוועדה את הענקת הפרס לבכיר סופרי בריטניה, מרטין איימיס, על ספרו "המידע" (1995), לטובת ספר חיוור אך תקין פוליטית וחביב. בקיצור, לפרסים ספרותיים צריך להתייחס באירוניה.
למעשה, הכותרת שלפנינו כל כך בוטה, שמיד עולה החשד שאולי יש כאן פרודיה על אותה ספרות מגמתית ומחנכת. אולי הסופרת שותפה לזעם הזה שלנו ובאה להגחיך את ספרות האנשים הטובים והנאורים שמתלקקים מול הראי בהתמוגגות עצמית על עצם טובם ונאורותם. אלא שהקריאה בטקסט עצמו מפריכה מיד את החשד הזה. הסופרת רצינית לגמרי בנתינת הכותרת. ועם זאת, הקריאה בשלוש הנובלות אינה מוציאה אותן חייבות. בחלקן ישנם יסודות מעניינים, למרות שהמכלול לא מרשים במיוחד.
הנובלה הראשונה מתחילה מצוין. אישה צרפתייה, בשנות השלושים המאוחרות לחייה, בת לאב עריץ אפריקאי ולאם צרפתייה, מגיעה לביקור בבית אביה בסנגל (הוריה נפרדו מזמן). הסופרת (כל הנובלות כתובות בגוף שלישי הצמוד לתודעת גיבוריהן) מתחקה באופן סבלני, מפורט ומעמיק אחר המפגש המחודש הטעון. אלא שאחרי הפתיחה המרשימה והסבלנית הנובלה מתדרדרת באופן לא צפוי. ראשית, יש איזו התפתחות לא מובנת, שרירותית ולא מוסברת, כשמשפחתה הפריזאית של הגיבורה מגיעה לפתע לסנגל ואז חוזרת כלעומת שבאה (הדבר נחווה כגרסה מוקדמת של הנובלה, גרסה שנזנחה אך בטעות נשכחה בטקסט הנוכחי). משמעותי יותר: מאמצע הנובלה הסיפור מואץ ומודהר לסיומו בצורה חפוזה. ממחצית הנובלה ואילך מרגיש הקורא שלפניו פרוזה רווייה שהפכה לפתע לתסריט גרום. ברגעים כאלה אתה מבין מהו תפקיד העורך. כל עורך סביר היה שולח את הסופרת, שגילתה כישרון מובהק בחלק הראשון, להמשיך לעבוד בבית. אבל אולי חש כאן העורך רגשות אשם כלפי הסופרת: לא העבדנו די את השחורים?
הנובלה השנייה, למרבה המזל, טובה בהרבה, הטובה בקובץ. הנובלה מתחקה אחרי רודי, צרפתי מהמעמד הבינוני-נמוך, מורה-לשעבר בעל יומרות אינטלקטואליות שכעת עובד לזוועתו במכירת מטבחים. רודי נשוי לפנטה הסנגלית והוא חושש שהיא כבר אינה אוהבת אותו ונוטרת לו טינה על שהביאה לצרפת. הנובלה מכילה כמה קלוז-אפים פסיכולוגיים מדויקים ומעט מייגעים בו זמנית. הפרוזה כאן מזכירה, באופן מעניין לטעמי, את הפרוזה הפסיכולוגיסטית של יעל הדיה. הפסיכולוגיזם, של הדיה כמו של נדיאי, גובל בדרך כלל בהיסטריה, כלומר הרגשות המוצגים מועצמים ובהולים, וכך היא גם הכתיבה שרצה אחרי נפתולי המחשבות בתחביר מסובך הולם. ההשוואה לפרוזה הישראלית מעניינת כי היא מלמדת על הקרבה, הן בלחצים הכלכליים והחברתיים והן בפסיכולוגיה ההיסטרית שנוצרת מהם, בין המיינסטרים הישראלי (הדיה) למעמד הבינוני-הנמוך הצרפתי. יש בנובלה הזו ייצוג לא שגרתי של החצר האחורית של צרפת, ייצוג נוגע ללב של היאוש ורגשי הנחיתות של בן המעמד הבינוני-נמוך הלבן, ייצוג של מציאות פרובינציאלית קשה המכילה לחצים כלכליים, טינה מעמדית, בקשת פיצוי בדת, חיכוך רצוני ולא רצוני, במהגרים האפריקאיים. רגע מזהיר שמבטא את מצבה של הפרובינציה הצרפתית, מצב שמוליד גזענות ודתיות, מצוי בתיאור המלאכים הטהורים שמציירת אמו האדוקה והמסובבת של הגיבור. אלה מלאכים "אשכנזיים" לעילא, בלונדיניים ובעלי עיניים כחולות. שחורים אינם יכולים להיות מלאכים נוצריים. אבל הסופרת כאן אינה שיפוטית, וליתר דיוק היא שיפוטית אך מסבירה את הנסיבות המעמדיות הקשות שעל רקען צומחת הגזענות האירופאית העכשווית.
הסיפור השלישי מתחיל באופן נאה. סנגלית ענייה מגורשת מבית משפחת בעלה שמת, ויוצאת למסע מסוכן לצרפת. מעלת הנובלה בראשיתה היא עיצוב הרגעים בהם מגלה האישה הצעירה והפסיבית שהיא סובייקט אוטונומי וחד-פעמי, אותם רגעים בהם היא עורכת מעין אילוסטרציה למאמרו המפורסם של עמנואל קאנט, "הנאורות מהי?”, ומתחילה, כהמלצת קאנט, להפעיל את שכלה ושיפוטיה. אבל המשך הנובלה מתאפיין בנימה מעצבנת של חינוך הקורא. המסע לצרפת, שאגב מזכיר מאד את תיאורי המסעות קורעי הלב של יוצאי אתיופיה בדרכם לארץ, מוריד את חלומה (ויותר מכך) של הגיבורה שאולה. זה מידע שחשוב להעבירו: ההתעללויות שסופגים האפריקאיים העניים בדרכם למחוזות העושר האירופאיים, שגם בהם, כמובן, לא מחכים להם בזרועות פתוחות. זה מידע שחשוב להעבירו אבל הספרות שנוצרה ממנו כאן בינונית.
לסיום, חשוב לציין כי התרגום, של עדה פלדור, מרשים במיוחד בעברית ההדורה אך הלא נפוחה שלו.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (15)

על "הקומדיה התל אביבית", מאת יובל בן-עמי, הוצאת "אחוזת בית"

פברואר 27, 2012 – 8:12 PM

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

יובל בן-עמי כתב ספר אוטוביוגרפי קולח, כן, משעשע ונבלע בגמיעה, על הבוהמה הספרותית התל אביבית של שנות האלפיים. הספר נפתח בחוסר מנוח של גבר צעיר כבן שלושים אך כבר נשוי. משם הוא ממשיך לפרידה מאשתו, תוצאת חוסר המנוח המוזכר, ולצלילה מצפון העיר לתוך עולם השירה הצעירה שבדרומה ולהתאהבויות שונות במשוררות או במוזות משוררים. המשוררים, המשוררות, המוזים והמוזות, מופיעים כאן בשמם המלא ומוסיפים עניין לקוראים המכירים את הנפשות הפועלות. לבסוף ממשיך בן-עמי לגילוי תשוקתו ללבישת בגדי נשים, תשוקתו של גבר סטרייט חשוב לציין, תשוקה שמתוארת כאן באומץ ובחן אם כי לאו דווקא בעמקות מיוחדת (וזו תופעה פסיכולוגית מרתקת שמשוועת לקצת עומק).
יש בכתיבה של בן-עמי אירוניה והומור דקים ומשובבי-נפש במידה, אירוניה והומור דקים שהנם כמעט נוסחתיים בכתיבה של הדור הצעיר התל אביבי, מרועי צ'יקי ארד ועד עודד כרמלי. אלה הומור ואירוניה הרבה פחות תוקפניים וצורבניים מאלה של עוזי וייל או קסטל-בלום, הנציגה הגדולה של הדור הקודם בספרות העברית, דור שנות התשעים, ואני מעדיף אותם בהרבה. אני מעדיף אותם בהרבה כי הם ויטליים ואינם מעודדים אימפוטנציה, כפי שהיו האירוניה המיואשת וההומור השחור של בני הדור הקודם.
הניסיון של בן-עמי בכתיבת ספרי תיור (הוא כתב כמה כאלה) מסייע לו להתבונן בסצנת השירה התל אביבית העכשווית בעיניים משתאות, עיני תייר. בן-עמי הנו, לפי עדותו, תייר בורגני, בורגני-לשעבר, בבוהמיה. התיירות הזו הופכת אותו למשקיף שמזהה נכונה את מיוחדות התופעה. אבל מה שנעדר מהספר הוא ההדגשה שהבוהמה התל אביבית העכשווית היא לא רק תופעה משעשעת, אלא סוג של נס, תופעה סוציולוגית חשובה ביותר. כי הבוהמה, ובייחוד הבוהמה הספרותית, לא הייתה קיימת בתל אביב בשני העשורים שקדמו לשנות האלפיים. מדובר ברנסנס מפתיע מאד. גם אני הייתי פעם תייר בתל אביב, בשנות התשעים, וחוויית התייר שלי הייתה של אכזבה עמוקה מהיעדרה של בוהמה, מהפיכתה של העיר העברית הראשונה לעיר יאפית מסריחה ונטולת עניין כלשהו בספרות ובטח שלא בעברה הספרותי המפואר, בחיים הספרותיים הדי סוערים שהתנהלו בה משנות השלושים עד שנות השבעים.
במרוצת הרומן הווידויי בן-עמי מתאר כמה מהסערות שהסעירו את ביצת השירה התל אביבית בשנים האחרונות. פרשת צאלה כ"ץ, המשוררת המומצאת ששיריה כיכבו בכתב העת התל אביבי “מעיין”; יהודה ויזן ועודד כרמלי, המשוררים הצעירים, שהטמינו דמה של מטען-נפץ בפתח משרדי עמותת השירה "הליקון", במחאה על התנהלותה האנטי-ספרותית לטענתם; הטענות כלפי אפיגוניות של משורר צעיר אחר שעוררו מהומה זוטא וכדומה. אבל למרות שהסערות הן סערות בביצה, כאמור, הרי שהופעת השירה התל אביבית היא תופעה חשובה ביותר, שהסיבות לה והשלכותיה גדולות בהרבה מאיכותם של השירים הנכתבים באותה ביצה. השירה התל אביבית הצעירה של שנות האלפיים, יותר מאשר הנה תופעה שהינה בעד משהו, כתיבת שירה, היא, לטעמי, תופעה שיצאה נגד משהו. זה מרד צעיר נגד הבורגנות והמטריאליזם המחניקים שנפלו כמו אובך על הישראליות בשנות התשעים. השירה, כמוצר רוחני שלכאורה אין שום צורך בו, "אין לו שוק", הוא המוצר המתאים ביותר להתנוסס כדגל על מרד כזה. השירה הפכה לצורת המחאה הנמרצת המועדפת נגד העבודה המנוכרת שרוב הישראלים נאלצו להתמכר לה בעשורים האחרונים. במרקסיזם מדברים על עבודה מנוכרת כעבודה שאינה נובעת מצרכיו של העובד ושפרותיה גם נלקחים ממנו עם תומה. השיר הוא ההפך המוחלט מכך. ראשית, השיר תואם בדיוק את צרכיו הנפשיים של הפועל-הכותב ונובע רק מהם. השיר לא מנוכר גם מבחינה זו שהמשורר אחראי על כל תג ותו בשירו, בניגוד למהנדס היי טק או פועל בבית חרושת שאחראי רק על פיפס מתוך מוצר כולל שלא תמיד הוא אף יודע או מבין מהו. ולבסוף, השיר גם לא מנוכר בכך שהוא אינו יוצא מתחת ידיו של המשורר עם פרסומו, בניגוד לכמעט כל עבודה שכירה, שבה אמצעי הייצור וההפצה אינם תחת ידו של העובד וגם המוצר הסופי ניטל מידיו ונמכר בשוק. השיר המודפס או המועלה ברשת אינו ממש אובד לפועל-השירה שייצר אותו. בתמצות: השיר לא מנוכר מכיוון שהוא מוצר אישי, הוא אינו נזקק לחומרי גלם שמצויים בידי בעל הון והוא גם לא נלקח מהמשורר עם תום העבודה. במילותיו של המשורר הלאומי: נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר, נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא.
כך שהשירה התל אביבית הצעירה היא הרבה יותר משירה. היא מחאה. ובפרפרזה על אותו משורר גדול: אם יש את נפשך לדעת את המעיין ממנו שאבה המחאה התל אביבית של הקיץ האחרון את תעצומותיה – סורה אל בית המדרש הישן נושן של השירה.
כך שיובל בן-עמי כתב על חוויותיו המשעשעות כתייר על מורדות הר ירוק וססגוני, מבלי להרגיש שזה בעצם הר געש פעיל; הוא כתב קומדיה תל אביבית מבלי לשער שהיא פרק בדרמה ישראלית גדולה בהרבה, הרת משמעות ותוצאות.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (9)

הערה על יהושע קנז

פברואר 27, 2012 – 8:06 PM

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

הערה מקדימה: מאמר זה נכתב לפני ההכרזה על נתן שחם כזוכה פרס ישראל השתא. שחם הינו סופר מוערך בעיניי ואהוב עלי כך שמאמר זה לא נכתב כנגד זכייתו

הסיבה ההגיונית היחידה שבגינה לא ניתן עדיין ליהושע קנז פרס ישראל היא שחברי הוועדות השונות אולי חשבו שהפרס כבר ניתן לסופר המרכזי. אבל הפרס טרם ניתן ואת השערורייה הזו טוב לתקן במהרה. הקריירה הספרותית של קנז יוצאת דופן. מפרסום ספרו הראשון, “אחרי החגים", ב-1964, ועד, פחות או יותר, פרסום "התגנבות יחידים", ב-1986, היה קנז "סופר לסופרים", סופר שבמעגלים הפנימיים של הספרות הכירו בכוחו, אך כזה שטרם הגיע לתודעתם של עשרות אלפי קוראים כמו כמה מעמיתיו בני דורו. דורו של קנז, דור ילידי שנות השלושים פלוס מינוס, הוא הדור הפורה ביותר בספרות העברית החדשה, אחרי דור ילידי שנות השבעים והשמונים של המאה ה-19 (ביאליק, טשרניחובסקי, ברנר, גנסין, שופמן, עגנון ועוד). מקרב בני הדור המופלא הזה (עוז, יהושע, שבתאי, אפלפלד, קניוק, זך, חנוך לוין ועוד), לטעמי, קנז ושבתאי יצאו בחשבון היסטורי הסופרים החשובים ביותר. מ-1986 הפך קנז למוכר במעגלים רחבים יותר ויותר, אם כי עדיין לא ברמת ההיכרות שמכיר הציבור הישראלי את חלק מעמיתיו, היכרות שיש לתלותה גם בפעילותם הפוליטית והציבורית. קנז טען בהצטנעות, שעמיתיו, עוז ויהושע, מבטאים היטב גם את עמדותיו הפוליטיות ולכן אין לו צורך להוסיף תבן לעפריים. זו אמירה מטעה. יש בקנז יסוד א-פוליטי מובהק והוא שמסביר חלק גדול מכוחו, כפי שאציע מיד.
מהלך הקריירה של קנז, אם כן, מבחינת ההתקבלות, מציג גרף שהזדחל נמוך, ולפתע, סביב 1986, זינק לערכים גבוהים ומשם רק הלך והיתלל. אבל מבחינה אמנותית גרידא הקריירה של קנז משרטטת פרבולה. לאחר התחלה מינורית, גם אם מסקרנת, זינק קנז לכתיבת שלושה ספרים שהם-הם אלה שחקקו את שמו בכותל המזרח של הספרות העברית: “מומנט מוזיקלי" (1980), “התגנבות יחידים" (1986), “בדרך אל החתולים" (1991) (כשהשלישייה הזו מייצרת פרבולה פנימית נוספת, כי "התגנבות יחידים" חשוב מצמד רעיו). אחרי שלושה ספרים אלה חלה הידרדרות משמעותית. אבל השלושה חשובים יותר מכמעט כל מה שפרסמו בני דורו.
מה ייחודו של קנז? קנז החדיר לספרות העברית תמה בעלת מסורת ארוכה-ארוכה בספרויות אירופה: ספרות העוסקת באמנים ובאמנות (את הטענה הזו אני חב לשיחות שניהלתי עם קרן דותן, שכתבה עבודת מאסטר על החניכה-לאמנות ביצירת קנז). אבל ייבוא התמה הזו למציאות הישראלית הפך אותה לשונה מעיקרה ולמעשה תרם כך בחזרה תרומה משמעותית למסורת האירופאית של רומן-האמן. בחברה מגויסת כל כך כמו שלנו בעבר; בחברה שפסקה מלהיות מגויסת כבעבר, אבל שבה, מה שמכונה "אקטואליה", הפך להיות צורת הבידור העממית ביותר; בחברה שבה המשפחתיות והשבטיות מושלות בגאון; בחברה שבה קשיי הקיום ורעשיו הצורמים הופכים את העצירה וההשתהות לצורכי התבוננות לכמעט בלתי אפשריים; בחברה שבה היכולת לחיות חיים פרטיים הייתה ועודנה יקרת מציאות – הצליח קנז להצניח את עמדת האמן-המתבונן כמו יחידת עילית בעורף האויב. ההישג המזהיר של "התגנבות יחידים" נעוץ בהחדרתה של העמדה הזו, עמדת האיש הפרטי המתבונן בחברה שלתוכה הושלך בהזרה אסתטית, בסקרנות מרוחקת, בגועל או במשיכה פרברטית, לתוך לב לבה של הישראליות החונקת, השבטית, האחוקית והאידאולוגית: השירות הצבאי. גדולתו של קנז היא, אם כן, הא-פוליטיות שלו. ולהבה של הא-פוליטיות הזו כפול. הוא אינו מופנה רק כנגד מה שבקיצור אכנה כאן עמדות "ימניות". כלומר להבה של הא-פוליטיות הזו לא מבקש לבתק או לרופף רק את כבלי האידאולוגיה הלאומית-הציונית. להבה האחר של יצירת קנז מופנה כנגד העמדות הפוליטיות של השמאל (ואין זה משנה אם קנז עצמו הוא "שמאלן" בחייו הפרטיים). כי השמאל הישראלי הלוהט אינו פחות אידאולוגי וקולקטיבסטי מהימין הישראלי. גם הוא רואה את חזות הכל בפוליטיקה; ססמתו היא “הכל פוליטי”. אם הימין סבור שישראלי צריך להיות מסור ללאומיותו מעל הכל, הרי שהשמאל סבור שישראלי צריך להיות מסור למלחמה בלאומיות הימנית הזו מעל הכל. כל מי שנסוג לחיים הפרטיים, לפי השמאל והימין כאחד, הוא משתמט ואסקפיסט. גדולתו של קנז הייתה הצבת עמדת "החיים הפרטיים", בגילומם המהוקצע והקריר ביותר: עמדת האמן, בתוך המציאות המיוזעת שלנו. כיניתי את עמדתו של קנז א-פוליטית. אבל לחלץ את היחיד מציפורני החברה היא בעצם עמדה פוליטית חשובה ביותר.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (3)

על "כשהלילה", מאת כריסטינה קומנ'ציני, "הספריה החדשה" (תרגום: אלון אלטרס)

פברואר 20, 2012 – 5:39 PM

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

למנחם פרי מ"הספרייה החדשה" יש חוש עסקי לא רע. הרי זו מן המפורסמות. דוגמה נוספת שלו היא מיתוג חטיבה נכבדת מספרות התרגום של הוצאתו כ"ספרות איטלקית איכותית שנכתבת בידי נשים". האם זה מקרי שאחרי שהפכו, בתיווכה של "הספרייה החדשה", שתי סופרות איטלקיות מצוינות, בנות אותו דור (שנות העשרה של המאה ה-20), אלזה מורנטה ועמיתתה הטובה ממנה לטעמי, נטליה גינצבורג, למוכרות כל כך לציבור המשכיל בארץ, מצטרפות אליהן בשנים האחרונות, ובאותו תיווך עצמו, שתי סופרות איטלקיות נוספות, גם הן בנות אותו דור (ילידות שנות החמישים; כך היא, כנראה, גם פרנטה שנותרה אנונימית)? הסופרות הן אלנה פרנטה וכעת כריסטינה קומנצ'יני. כמדומה, אתה ממש יכול לשמוע את עבודת המיתוג הנמרצת שנעשתה כאן, באחד מחדרי המוח של העורך רב הפעלים, שם ישב בא כוחו העסקי של איש הספרות השנון ותוך כדי שהוא מחכך את ידיו בהנאה עצמית הכריז: “הם, ואולי דווקא 'הן', ייקנו את זה כמו לחמניות טריות, ייקנו אותן כממשיכות של מורנטה וגינצבורג, למעשה, כאילו החזרנו את גינצבורג ומורנטה לחיים אחרי שלדאבון הלב המוות הביא לתוצאה לא רצויה: פרישתן מהכתיבה". אבל העוקצנות שלי נאמרת כאן ברוח טובה. "ימי הנטישה", של אלנה פרנטה, הוא ספר מצוין וחריף מאד, העוסק בנשיות פגועה בעקבות נטישת גבר. ואילו "כשהלילה", הרומן שלפנינו, שהנו אמנם ספר הרבה פחות מרשים מ"ימי נטישה", הוא בכל זאת רומן מוצלח, העוסק הפעם בצד אחר של הנשיות: הסירוב להיות אם, או "אם טובה דיה", כלשון הפסיכואנליטיקאי דונלד וויניקוט (בתימה זו עוסק גם ספר אחר של פרנטה שטרם קראתיו).
הסיפור, המתרחש בחלקו הגדול בשנות התשעים כמדומה, מסופר באופן מעניין כשני מונולוגים שזורים זה בזה, כך שלכל מונולוג מוקדש פרק, פסקה, ובהמשך כמה משפטים בלבד או אף פחות – והם נמסרים כך לסירוגין. נושאי המונולוגים הם מרינה, איטלקייה צעירה ממוצא צועני, נשואה ואם למרקו בן השנתיים, ומנפרד, בן כארבעים, מדריך טיולים באלפים האיטלקיים, שאשתו נטשה אותו ועברה לעיר עם ילדיהם. מרינה מגיעה לחופשה בכפר האלפיני, במצוות רופאו של בנה, ומתארחת בביתו של מנפרד. מרינה היא אישה פשוטה יחסית, מזכירה יותר את גיבורותיה הנוירוטיות, הזעיר-בורגניות והמשכילות-למחצה של נטליה גינצבורג, מאשר את גיבורתה המשכילה והבורגנית יותר של פרנטה. יחסה לאמהותה ולפיכך לבנה אמביוולנטי ביותר. בשני מקרים לפחות היא אף איבדה את עשתונותיה ובהתקף זעם על בכיו הלא פוסק של הבן ובעצם על אות הקלון שהדביק לה (“אם”), כמעט והסבה לו נזק. למקרה השני, והחמור יותר, שהתרחש בחודש בהרים שבו מתרחש עיקר הספר, היה מנפרד חצי-עד. כלומר הוא מנחש מה אירע מתוך שמיעה אך לא מתוך וודאות גמורה. זעמו של מנפרד ניצת. האישה הזו מסוכנת לבנה והוא נחוש להוציא מפיה את האמת ולגרום לכך שבנה של מרינה יילקח ממנה. זעמו של מנפרד ניצת לא סתם כך. מנפרד הוא שונא נשים, אך כמו כמעט תמיד שנאת נשים (או גברים) היא השם שאנחנו נותנים לשילוב בין תלות מועצמת, כעס ופחד ביחס לבן המין הנגדי. מנפרד כועס כמובן על אשתו שנטשה אותו. אך יחסו כלפי נשים מושפע מהמאורע המכונן של ילדותו וחייו והוא נטישתה של אמו, אחריה היה כרוך במיוחד, ועזיבתה את הכפר האלפיני בלוויית תייר אמריקאי שהתאהבה בו. כעת, יש משהו "פאזלי" כמעט מביך – כלומר פין של חלק סיפור אחד המותאם בקלות רבה מדי לניקבה של חלק הסיפור האחר – באופן שבו מפגישה קומנצ'יני בין האם שמבקשת להיפטר מבנה והגבר שאמו נטשה. זה הופך את מעשה האמנות כאן לקל מדי, סוג של "דאוס אקס מכינה" שעומד בתשתית הרומן. ועם זאת, קומנצ'יני מצליחה לרגש מאד בתהפוכות שעוברות על שתי דמויותיה הראשיות: הן למדות במפגשן החזיתי לסלוח לאחרים ולעצמן ולמצוא אולי תיקון לפצעי חייהן: זו לאמהותה וזה לנטישת אמו וליחסו לנשים.
המתח הבסיסי של הרומן מורכב מהמתח הארוטי שנגדש בין מנפרד למרינה ומהשאלה האם יצליח לחלץ מפיה הודאה בכך שהיא סיכנה את חיי בנה. שילובם המתהדק של מונולוגי השניים הוא מקבילה צורנית נאה לאותה משיכה מתעצמת ביניהם. ואף על פי שהסופרת מעט עוזרת להתפתחות הרומן ביניהם, בהתערבות מזרזת ומעט גסה, ואף על פי שהסוף של הרומן מעט הוליבודי, כלומר סוף של סרט הוליבודי "איכותי" (לא התפלאתי לקרוא שהסופרת היא גם בימאית), הרי שהתוצאה היא רומן מושך לקריאה שעוסק בסוגיות חשובות וטעונות (הקושי באמהות, שנאת נשים) וזאת הוא עושה בלוקיישן האטרקטיבי של האלפים האיטלקיים המושלגים.

* באתר "הספרייה החדשה" השיבו לי כגמולי בעוקצנות ברוח טובה והעירו על שתי טעויות שנפלו בטקסט המקורי ותוקנו כעת.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בUncategorized, שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)

על "טירזה", של ארנון גרונברג, הוצאת "ספריית פועלים" (תרגום מהולנדית: רחל ליברמן)

פברואר 14, 2012 – 8:48 AM

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

מה שקרה לי עם הספר הזה לא קרה לי הרבה. 350 העמודים הראשונים נקראו בהנאה רבה ואף בהתפעלות. אך 50 העמודים האחרונים הרסו מבחינתי את הספר. זה לכאורה לא הוגן. יכולתי לכאורה לומר שאם קרוב ל-90% מהרומן הם טובים מאד לא יכולים קצת יותר מ-10% שלו להרוס אותו. לכל היותר יכולתי לומר שהם העבו על התרשמותי. אבל אצלי זה לא עובד כך. רומן טוב יוצר אצלי בתודעה, בד בבד עם חקיקה בה של טקסט מוצלח, גם דמות של סופר אשף. זו לא דמות קונקרטית. זה לא ארנון גרונברג הביוגרפי. זו דמות שהקורא, במקרה הזה אני, יוצר בדמיונו מתוך הטקסט. דמות של סופר אשף ומשרה ביטחון שעליו אני יכול להישען בבטחה. אולם מרגע שנחשף פגם משמעותי בטקסט, משול הדבר לפגם אישיותי שלפתע נחשף בדמות של אדם שאנו מכירים, מוקירים ואף מעריצים. הקסם פג בבת אחת. האדם חדל להיות האישיות הפלאית שדמיינו שהנו. הוא הופך להיות בשר ודם כמונו. ועל בשר ודם כמונו אי אפשר להישען. אנחנו מנסים ללמוד לעשות זאת בחיים – אבל בספרות איננו (אני) מוכנים להתפשר.
הסופר, ארנון גרונברג, בן ארבעים ואחת, הוא מבכירי סופריה של הולנד היום. גרונברג הוא סופר ואינטלקטואל פורה, שזה כבר התרגום הרביעי של ספר פרי עטו לעברית. קראתי בעבר את ספרו "מבקש המקלט", שעשה עלי רושם גדול. ספר פסימי-שופנהאוארי חסר פשרות. את גרונברג ניתן לשייך לגל של סופרים צעירים או צעירים יחסית, גל שניתן לכנותו הניהיליזם האירופאי החדש (חדש ביחס לניהיליזם האירופאי של מפנה המאה העשרים). לגל הזה שייכים סופרים כמו וולבק ואמילי נותומב, ובדור המבוגר יותר אלפרידה ילינק, תומס ברנהרד ואולי פטר הנדקה. הכתיבה של הסופרים הללו סטירית-קומית וחומצתית, הם מתבוננים בחברה ואף ביחידים במיזנטרופיות, יש להם משיכה אל המגעיל ואל הייאוש. אך מהעיסוק בדוחה, ברקוב ובמדכא עד עפר, הם יוצרים קתרזיס מיוחד אצל הקורא. הקורא מתחייה אחרי מותו-כביכול בזמן הקריאה, כמו אותם אלים מיתולוגיים שיורדים לשאול על מנת לעלות ממנה בכוחות מחודשים. במובן הזה הניהיליזם הזה, חשוב לומר, הוא חלק מהתרבות, למרות שהוא בז לה כל כך לכאורה. לספרות הזו יש תפקיד פסיכולוגי-חברתי מובהק. הספרות הזו מאפשרת חופשה ממוסכמות ופריקת עול השאפתנות והתקווה. בתום החופשה פורקת העול חוזר הקורא אל החברה והתרבות כשהוא רענן יותר.
350 העמודים הראשונים מציגים את הניהיליזם האירופאי החדש במיטבו. הגיבור (הרומן מסופר בגוף שלישי) הוא יורגן הופמייסטר, כבן שישים, עורך דהוי של ספרות מתורגמת בהוצאת ספרים. אשתו של הופמייסטר נטשה אותו, חסכונותיו כלו בעשן ב"קרן גידור" (מושג, שכמו רובנו, הופמייסטר מתקשה להבינו), הוצאת הספרים בוחלת בשירותיו והוא חי למעשה רק למען בנותיו, ובעיקר למען בתו הצעירה והמוצלחת, טירזה. חלק גדול מהרומן מתרחש במסיבת סוף הלימודים של טירזה, רגע לפני שבת ה-18 יוצאת עם חברה המרוקאי, שוקרי, לטיול באפריקה. הצעירים עודם אידאליסטים, אכפת להם מאפריקה, מהרהר הופמייסטר, אבל הם ייגמלו מזה. היחס לזרים בהולנד, על הגזענות הכרוכה בו, העסיק את גרונברג גם ב"מבקש המקלט". כאן הופמייסטר מתעקש לכנות את שוקרי מוחמד עטא, שמו של מנהיג מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר.אבל העיסוק בגזענות אינו צדקני ומשעמם, אלא מעמיק ומצחיק. הומור הוא הרי סוג של אינטליגנציה.
גרונברג מפליא בארסיותו ברומן הזה, שאינו נעדר חמלה עם זאת. הומור קודר נפלא מצוי בתיאור יחסיו הפרוטסטנטיים-קמצניים של הופמייסטר עם דייר המשנה בביתו. הומור לא-קודר נהדר מצוי בתיאור הכנותיו המדוקדקות של הופמייסטר למסיבה, בה הוא מייעד לעצמו את תפקיד המארח-המשרת הכנוע. האהבה החונקת שלו לבתו הצעירה מתוארת בדקות מספקת. יחסיהם המורכבים של הופמייסטר ואשתו מלאי בוז הדדי בוטה, מביך בבוטותו עד שהוא מצחיק (וזו מחמאה), אך גם קושרים את השניים באופן נואש. הוויתור הגדול של הופמייסטר על חייו, נכונותו "ללמוד למות" (רמיזה למונטיין), קתרטית. הרומן חריף מאד ואינו משעמם לרגע.
אבל אז בא הסוף ומקלקל הכל. לטובת אותם קוראים שיבחרו לקרוא ברומן, אנסה לדבר באופן מופשט שלא יחשוף יותר מדי. הקלקול בסוף מורכב מקלקול קטן וגדול. הקטן יותר הוא שהרומן הזה, שיש לו תשתית של ביקורת תרבות משתמעת מעניינת מאד, מעלה את ביקורת התרבות לגוף הטקסט לקראת סופו. הדיבור המפורש שלה מקהה את עוקצה, נחווה כשטחי וגם נראה "מודבק" לדמויות המופנמות, בהינשאו כעת מפורשות מפיהן. אבל הקלקול הגדול יותר הוא השינוי שעורך הרומן באופי הדמויות הראשיות. אלה הופכות מדמויות רגילות יחסית, אם כי נוירוטיות ואומללות, לדמויות פסיכוטיות המסוגלות לכל מעשה שלא ייעשה. פלובר כתב באחד ממכתביו שלעולם לא יכתוב על עצמו, כי גוסטב פלובר לא מעניין אף אחד, גוסטב פלובר הוא יוצא הדופן, הלא-נורמלי, ועניינה של הספרות הוא האופייני והשגור. פלובר ודאי טעה ביחס לעצמו, ויעידו מכתביו הנקראים בעניין לא פחות מהרומנים שלו (אולי יותר). אבל ככלל, אני סבור שהפתולוגי, הפסיכופתי, המופרע, הם סנסציוניים אבל מעניינים הרבה פחות מהאומללות הרגילה של חיי היומיום.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (4)

על "סטונר", של ג'ון ויליאמס, הוצאת "ידיעות ספרים" (תרגום: שרון פרמינגר)

פברואר 6, 2012 – 8:23 PM

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

התופעה המו"לית המעניינת ביותר בשנה החולפת היא התקבלותו המפתיעה של הרומן "סטונר" בקרב הקהל הישראלי. הרומן, שראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים" רק בספטמבר האחרון (בתרגומה הטוב של שרון פרמינגר), מכר עד היום 25,000 עותקים. הוא נמצא כבר 16 שבועות בטבלת רבי המכר של החנויות הפרטיות, כשבארבעת השבועות האחרונים הוא במקום הראשון, 16 שבועות בטבלה של סטימצקי (שם הוא נמכר במבצע) ו-4 שבועות בטבלה של צומת ספרים (שם הוא אינו במבצע). אי אפשר כמובן להתעלם מהעובדה שהמבצעים בסטימצקי דחפו את הרומן, אבל מכיוון שהרומן נוכח בשלוש טבלאות רבי המכר (ומכיוון שיש עוד ספרים רבים במבצע) – אי אפשר לתלות את התקבלותו רק במבצעים.
מה שמעניק לניסיון-פענוח חידת התקבלותו החמה של "סטונר" מוטיבציה מיוחדת, הנה העובדה שזהו פשוט ספר טוב מאד. רומן כתוב בחומרה לא מצויה, נעדר סנסציוניות, ושנושאו, במידה רבה, אליטיסטי.
"סטונר", של הסופר האמריקאי ג'ון ויליאמס (1922-1994), ראה אור בארה"ב כבר ב-1965, אך טבע שם בים רומנים אחרים או נידף ברוח-התקופה שעיינה את סגנונו הפשוט והישיר. הוצאתו מחדש לאור ב-2003, בסדרת הקלסיקות של ה"ניו יורק ריוויו אוף בוקס", הניבה בארה"ב התייחסות ביקורתית רבה. הרומן מספר בגוף שלישי ובפשטות כמעט מתריסה, כמו-טולסטויאנית (הפשטות הביוגרפית של "ילדות, נעורים, עלומים" לטולסטוי), על חייו של המרצה לספרות ויליאם סטונר מנערות מאוחרת עד מותו בשנות החמישים. הרומן עוקב בצורה כרונולוגית קשיחה, מפליאה באי תחכומה, אחרי חיי הגיבור, הכוללים הכבשות לא צפויה בקסמי הספרות, נישואים אומללים, תככים אקדמיים, סיפור אהבה שמחוץ לנישואין, גסיסה ומוות. ישנם ברומן כמה הגיונות מאלפים על מהותה ואופייה של הפעילות האקדמית, כמו תיאור יפה מאד, תיאור התגלותי, של רגע המרה של אדם לספרות. אך עיקר מעלתו של הרומן אינה בהפרזות הגותיות או ברגעי אפיפניה, אלא דווקא ביובשנותו כביכול, בצעידה עקב בצד אגודל אחר חייו של אדם. הבינוניות-לכאורה של ויליאם סטונר, הופכת באמצעות החקירה והדרישה המדוקדקות של ויליאמס, לחד-פעמיות. אחרי מותו של סטונר ועם תום הקריאה ברומן, מעניק המחבר לדמותו הראשית חסד של אמת והופכו אכן ל"גיבור". לא הייתי מפריז ואומר ש"סטונר"הוא "רומן מושלם", כפי שטוענת אחת הביקורות האמריקאיות שבכריכתו, אבל זהו בהחלט רומן מצוין.
מניין המשיכה של עשרות אלפי קוראים ישראליים אל הרומן הזה? רומן שצאתו לאור לא לוותה בכתבה "חושפנית" בעיתונים, שכותבו אינו סלבריטאי, שקריאתו אינה דווקא קלילה ואף אינה כומסת תפניות תזזיתיות "מפתיעות" ותיאורים "עסיסיים"? מכיוון אחר: מדוע הוטב גורלו מספרים מצוינים רבים אחרים שרואים אור אצלנו ונותרים בחשכת האנונימיות?
שני מאפיינים מרכזיים של "סטונר" יכולים אולי לשפוך אור על הקושיה הזו.
הראשון הוא יושרו הקיצוני של הרומן. הדרך בה בחר ויליאמס לספר את הסיפור הנה, כאמור, לינארית במפגיע. למשל, אין כאן מצד אחד שום ניסיון מתוחכם לפתוח במה שכונה בפואטיקה של העולם העתיק "In Medias Res”, כלומר: באמצע הדברים, ומצד שני אין כאן שום ניסיון לרמז על סוד כלשהו שיתגלה בעתיד. האמצעי הראשון, שכל רומן בלשי כמעט משתמש בו (הגופה בפרק הראשון שולחת אותנו לעבר), נועד לפתות את הקורא להמשיך בקריאה וכך לגלות את מה שקרה באותו עבר. האמצעי השני, שגם הוא מצוי בטהרתו ברומן הבלשי, מפתה את הקורא בהבטחה לפתרון התעלומה בעתיד. אבל אצל ויליאמס – ההפך המוחלט. כך נפתח הרומן: “ויליאם סטונר החל את דרכו באוניברסיטת מיזורי כסטודנט לתואר ראשון, בשנת 1910, כשהיה בן 19. כעבור שמונה שנים, בשיאה של מלחמת העולם הראשונה, קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה והתמנה למרצה לספרות באוניברסיטה הזאת, ובה לימד עד מותו, ב-1956. הוא לא התקדם מעבר לדרגת מרצה בכיר, ומעטים הסטודנטים שזכרו אותו בבירור אחרי שלמדו באחד הקורסים שלו". הרומן מתחיל בפשטות בהתחלה, ולא בשום "אמצע הדברים". אך הרומן גם "מגלה" לנו מיד בפתיחה את "הסוף"! היושר הקיצוני הזה, המתבטא כבר בפתיחה, הוא ביטוי תמציתי ליושר המאפיין את מכלול הרומן (יושר שנוכח אפילו בשמו הישיר). חייו של סטונר מתוארים ללא כחל וסרק מייפים, אך גם ללא בוץ וטינופת מכערים, שסופרים משתמשים גם בהם כדי לעורר עניין. היושר הזה זכה להיענות הקוראים כי הוא מנוגד כל כך לראוותנות, למניפוליטיביות ולהפוך-על-הפוך, המאפיינים חלקים נרחבים בספרות העכשווית. במילים אחרות: סוד המשיכה של הרומן נעוץ דווקא באי-פתיינותו המופלגת.
סיבה נוספת לכוח משיכתו של "סטונר" הנה עיסוקו של הגיבור הראשי: הספרות. ויליאם סטונר נכבש בידי הספרות באופן בלתי צפוי, בהתחשב במוצאו החוואי הפרובינציאלי. הוא רואה בספרות את מרכז קיומו ומסור לה בלב ובנפש כל חייו. אני חושב שחלק מקהילת קוראי הספרות הרצינית בישראל מצאה בו סמל ודמות להזדהות אתה. הקריאה הרצינית בתרבות העכשווית הפכה לפעילות מיעוטית, פעילות לא מובנת מאליה. אנחנו נמצאים בקו פרשת מים היסטורית בה ייתכן ופעולת הקריאה תיטה לאחת משתי מגמות עתידיות. האפשרות הטובה יותר: הקריאה תחזור להיות פעילות אליטיסטית, כפי שהייתה בזמן העתיק, בימי הביניים ולמעשה עד המאה העשרים. האפשרות המלבבת פחות היא שפעולת הקריאה תהפוך לעיסוק של קבוצת מיעוט לא אליטיסטית, דומה לפעילויות-נישות אחרות בתרבות כמו חיבת רוק כבד או התמכרות למשחקי מחשב.
המיעוטיות של אוהבי הספרות יוצרת חוסר ביטחון. ויליאם סטונר, שהספרות תשוקתו, הפך להם לסמל שניתן לשאוב ממנו השראה ונחמה.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (12)

על "הקפיטל" ("הקיבוץ המאוחד") ועל "הפילוסופים הארציים", של רוברט היילברונר, תרגום: גיא הרלינג

ינואר 31, 2012 – 12:18 PM

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

בעקבות המחאה החברתית אצלנו, אך גם כחלק מהתעוררות עולמית מחודשת, הוציאו ב"הקיבוץ המאוחד" מחדש את "הקפיטל" חלק ראשון. התרגום העברי הוא תרגומם המקורי של ד"ר צבי וויסלבסקי וד"ר יצחק מן, שראה אור בארץ ישראל המנדטורית שעל סף הקמת המדינה ב-1947. יש משהו נכון לטעמי בהוצאת התרגום העברי הוותיק הזה, שעם זאת הנו נהיר למדי. כך מתוודע ומתחבר הקורא העברי לא רק לספר מכונן באחת המסורות האינטלקטואליות החשובות ביותר של המאות האחרונות, מסורת אינטלקטואלית אדירה שהשפיעה על התרבות וההגות לא פחות מאשר על הפוליטיקה והכלכלה, אלא, אותו קורא עברי מתחבר כך לעברו ולהיסטוריה שלו. הציונות, החל מהעלייה השנייה, ואחריה מדינת ישראל, כוננה על ידי תנועות הפועלים העבריות השונות. ועל אף שהמרקסיזם נדחה בידי הזרם המרכזי של תנועת הפועלים הארצישראלית, במוצהר או דה-פאקטו, כי צריך לזכור שסוציאליזם ומרקסיזם אינן מלים נרדפות, הרי שהמרקסיזם היה חלק נכבד מהמורשת האינטלקטואלית של האבות המייסדים שלנו. ימנים ושמאלנים ישראליים כאחד, יכולים לשמוח על האפשרות להתוודע, בעברית של שנות הארבעים שלא נס ליחה, לספר שהיה מרכזי בהיסטוריה הלאומית שלנו.
חשוב לציין כי "הקפיטל" אינו ספר על הקומוניזם. מרקס אינו תועמלן בספר הזה, המטיף נגד הקפיטליזם או משרטט את חברת העתיד המאווה. זהו ספר שמנסה להבין את השיטה. להבין את השיטה הכלכלית, שלה נלוו התפתחויות מכריעות בפוליטיקה ובהגות, שכבשה את אירופה בסערה החל משלהי הרנסנס, ולאחר אירופה, כפי שחזה מרקס עצמו, תכבוש את העולם כולו. מרקס קיווה בספר הזה להעמיד תזה מתחרה לגדולי הכלכלנים הבורגנים שהחל מהמאה ה-18 העניקו הסברים משלהם לשיטה העולה במערב, אישים דגולים כאדם סמית וג'ון סטיוארט מיל. בכך הוא הצליח למדי. גדולי הכלכלנים אחריו, גם אם התנגדו בתקיפות לקומוניזם ואף לסוציאליזם, ובמידה שהיו ישרים ולו במקצת, לא יכלו לעקוף את המונומנט שבנה מרקס ב"הקפיטל". כפי שטען בסוף שנות הששים מישל פוקו, שהגותו היא אבן דרך דווקא בתהליך הדה-מרקסיזציה של האינטלקטואלים בצרפת: ממרקס ומפרויד לא ניתן להתעלם, ניתן רק להתווכח אתם.
מהיותו ספר שמנסה להבין את הכלכלה הקפיטליסטית, הטון של "הקפיטל" חמור ומדעי, אם כי בניגוד לכלכלנים הבורגנים ניסה מרקס להסביר את הניצול שניצב בלב השיטה. אך למרות הטון המרוחק-מעט, ובפרפרזה על מה שנאמר על אודות ה"אתיקה" של שפינוזה: מתחת לטון הצונן והכמו-מתמטי מסתתרת נפש סוערת ומלאת כיסופים.
אולם קריאה ב"הקפיטל" נדמית כמשתלמת גם מבחינות שחורגות מחשיבותו הכלכלית. ראשית, מרקס, בניגוד לכלכלנים רבים, ידע לכתוב. לאיש שכתב "יצירות מופת עיתונאיות", כמו שהגדיר ישעיהו ברלין כתבים אחרים של האיש, היה חשוב להיות מובן והדבר ניכר. כמובן, זו קריאה תובענית, אבל התובענות, לאור טעימות שהספקתי לטעום מ"הקפיטל", משתלמת. שנית, מרקס היה גם פילוסוף, ולכן הגותו הכלכלית נהנית מיכולת הפשטה ורחבות אופקים שאינן מצויות אצל הכלכלנים המצויים. כשמרקס מקשר בין הנצרות הפרוטסטנטית לבין הקפיטליזם (ובכך הוא מקדים את מקס ובר), או כשהוא מגדיר את "הפטישיזם של הסחורות", פטישיזם שמנטרל ממחשבתנו את הידיעה שהסחורות הללו יוצרו על ידי בני אדם – הרי שהוא מבקר תרבות חריף לא פחות משהוא כלכלן. שלישית, מרקס היה איש תרבות גדול ולא כלכלן נעדר השכלה כללית. לכן, למשל, הוא משווה את הקפיטליסט לרובינזון קרוזו או מצטט משייקספיר, סופקלס ובלזאק.
לא חייבים להיות מרקסיסטים על מנת לרצות לקרוא את המפעל הגדול הזה, שנכתב על ידי אדם ידוע סבל ועוני. על אף טעויותיו ועל אף שבהשראתו נעשו עוולות גדולות שמרקס לא שיערם ולא כיוון אליהם, "הקפיטל" הנו אחד מהישגי הרוח הגדולים בכל הזמנים. מרקס עצמו, לקראת סוף ימיו, באמירה שהפכה לאגדה, טען כי "אני לא מרקסיסט", ובכך הזהיר את נאמניו מדבקות יתר בעמדות שביטא בהקשרים מסוימים.
"הקפיטל" הנו כאמור ספר תובעני. בצירוף מקרים לא מפתיע ראה אור כעת ספר שיכול לשמש כמבוא מעולה לקריאה בו. “הפילוסופים הארציים" הנו ספר מבואי באופיו להגותם של גדולי הכלכלנים מאדם סמית ודוד ריקרדו ועד ג'ון מיינראד קיינס ויוזף שומפטר. הספר ראה אור לראשונה ב-1953, נמכר מאז במיליוני עותקים והפך לקלסיקה בסוגו. הוא נכתב בידי האמריקאי, רוברט היילברונר, פרופסור לתולדות המחשבה הכלכלית, ויש בו שילוב מזהיר בין יכולת ביאור שווה לכל נפש משכילה של הסוגיות המרכזיות שהעסיקו את גדולי הכלכלנים לבין כתיבה רכילותית מענגת על חייהם. בין השאר דן היילברונר, בדיון אוהד, במרקס ומספר לקוראיו על הנסיבות האישיות שליוו את כתיבת "הקפיטל" כמו גם על כמה מעיקרי הספר.
אתן דוגמה אחת לבהירות המחשבתית של הספר ודוגמה אחת לרכילות מענגת. מהו החידוש בקפיטליזם? הסברו התמציתי של היילברונר הוא זה: עד התקופה המודרנית הבטיחה החברה את המשכיותה בשתי דרכים עיקריות: באמצעות ארגון החברה סביב המסורת או בארגונה תחת ידה של סמכות כופה. הקפיטליזם הנו הסדר מדהים ומהפכני (היילברונר אינו גרופי של השיטה, אלא מסביר את חדשנותה) בה החברה הבטיחה את המשכיותה על ידי מתן אפשרות לכל פרט בודד לעשות בדיוק כפי שראה לנכון ולחבור לחברה באמצעות מנגנון "השוק”.
ולרכילות: הדמות המרתקת ביותר לטעמי מבין הכלכלנים הגדולים שבספר הנה דמותו של האמריקני תורסטיין ובלן (1857-1929). הגותו המבריקה, שחלק הארי שלה הוא תיאור ארסי של אורחות ומנהגי המעמדות הגבוהים באמריקה (בספרו המרכזי "התאוריה של מעמד הפנאי"), נכתבה על ידי אדם חייזרי למדי, שחש מנוכר לסביבתו כמו בן מאדים שנחת בכדור הארץ. את אי-הסוציאליות הבסיסית של ובלן (שלה הייתה, עם זאת, השפעה חזקה מוזרה על נשים, מציין היילברונר), שאפשרה את ראייתו הסטירית הנוקבת, ממחיש היילברונר בעובדה הבאה. באוניברסיטה בה לימד, תלה ובלן שלט על שעות הקבלה שלו: “תורסטיין ובלן, 10-11, ימים ב', ד', ו'”. אך הפרופסור המוזר, הסרקסטי והלא לבבי, שהסטודנטים נרתעו ממנו, החליף עד מהרה את השלט. כעת נוסחו היה: “ימי ב': 10:00-10:05”.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (1)

על "הכי רחוק שאפשר", של אלון חילו, הוצאת "ידיעות ספרים"

ינואר 24, 2012 – 8:18 PM

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

"הכי רחוק שאפשר" מושתת על ניגוד פנימי סכמטי, אם כי, להגנתו ייאמר, סכמטי במכוון. הניגוד הנו בין מרחבי הגלובוס לבין גדרות המחנה ואף הכלא הצבאיים. חליפת המכתבים והמיילים בין נדב לבין דודו מיכאל, שהיא-היא הרומן דנן, נמשכת על פני כשלוש שנים, מתחילת השירות הצבאי של נדב עד מעט אחרי שחרורו.
מיכאל, הגרוש בן הששים, הפרקליט לשעבר, יוצא למסעות ברחבי העולם בעקבות קבלת ירושה פתאומית. המסעות הם גם מסעות פנימיים של גילוי עצמי ושחרור עצמי ושיבה לנעורים. הם מלווים גם בהתנסויות ספק על-טבעיות ספק פסיכולוגיות ובתקשור עם האני הפנימי וגלגוליו המשוערים בעבר הקדום. באחד התקשורים הללו (אני מקווה שאינני טועה במונח המקצועי וזהו אכן מה שמכונה בספרות המקצועית "תקשור"), מתגלה למיכאל ייעודו בעולם הזה: "לחיות חיי נווד ולהביא שמחה אל הבריות". חלקו ברומן מעורר עניין מסוים: אדם מבוגר, נוקשה והולך בתלם, המבקש להספיק ברבע האחרון של חייו לחיות סוף סוף כאדם חופשי (למרות שהירושה, כמובן, אפשרה חלק נכבד מהחופש הזה…). מיכאל אף מתפייס עם אביו הזקן והרודני-לפנים וסועד אותו עד מותו. נדב מצדו אמנם מתנגד לעיסוקו של דודו ב"גלגולים ונשמות וחיים קודמים וקארמה", ורואה באלה "חארטה בארטה", אבל גם התנסויותיו מובילות אותו להרהורים מטפיסיים. כמו אצל מיכאל דודו, אלה אינם מקוריים במיוחד, אם כי יש בפשטות ההרהורים של נדב ומיכאל על אודות מה חשוב בחיים האלה דבר מה מרגש ומניע-נפש באופן בסיסי.
נדב החייל סובל סבל רב בשירותו הצבאי. הוא סובל מהתעללות של חבריו לטירונות ושל מפקדיו בה ואחריה. הוא אף מגיע לכלא צבאי בגין חיכוכיו עם מפקדיו ולבסוף משרת שירות משמים בבסיס נידח. נדב הנו רגיש ונרקיסיסט, בעל נטיות אמנותיות (הוא כותב בבסיס הנידח תסכיתי רדיו שמתקבלים לשידור) וסובל מגאווה פצועה ומפנטזיות נקם בעקבותיה. פנטזיות הנקם שלו מעוררות לפרקים את הטקסט מאנמיותו הלשונית היחסית: “אני אכניס לו [לקצין המתעלל] חוטר וקנה של M16 לחור המסריח שלו ואעשה לו פיסטינג עם כדורי באולינג". דרך דמותו של נדב, מצטרף הרומן ליצירות נוספות מהשנים האחרונות הממחישות כמה סבל גורם השירות הצבאי, ולא בחלקו ההרואי, לצעירים ישראליים רגישים. השירות הצבאי הישראלי הפך מנוגד כל כך להתרופפות הסמכות הכללית בחיים מחוצה לו, לממשות ולאידאולוגיה (גם במובן המרקסיסטי של המילה "אידאולוגיה", כלומר: אמונה כוזבת) של החירות בחברה האזרחית הישראלית, כך שהמתח בין הציות, הכפפת הקומה והוויתור על האישיות הייחודית שתובע השירות הצבאי לבין האזרחות, הפך לחלק מהישראלים הצעירים בלתי נסבל. בחירתו של חילו להציב את הסוגיה הזו בלב הרומן שלו מעניקה לרומן חשיבות סוציולוגית-ספרותית מסוימת. כפי שניתחו פסיכואנליטיקאים ומבקרי תרבות המושפעים מהפסיכואנליזה כאחד, אבדן הסמכות ההורית והסמכות בכלל המאפיין את החברה שלנו הנו קרקע נוחה לצמיחת נרקיסיזם ולסבל שהוא מביא עמו. בהקשר זה של אבדן הסמכות ההורית, מעניין להעיר שאביו של נדב ממלא באופן בולט תפקיד זניח בהרבה ברומן, כמעט ולא קיים למעשה, לעומת אמו הנוכחת למדי. בכל אופן, גישה מוסרנית כלפי הסבל האותנטי של צעירים ישראלים רבים הנתבעים למשך שלוש שנים כמו לשכוח את כל מה שהמשפחה, החברה והתרבות מלמדים אותם במשך שמונה עשרה שנה, היא גישה לא מוסרית. הסבל קיים ואי אפשר לשככו בהטפות מוסר.
לא נעדר מהרומן גם היסוד ההומואי, שהיה נוכח באופן מרכזי יותר בשני הרומנים הקודמים של חילו. כאן מתבלט היסוד הזה בהתאהבותו של נדב, ההטרוסקסואל, במהנא, חייל דרוזי גברי ויפה תואר שנכלא עמו בכלא שש. מהנא משיב חיבה אפלטונית לנדב הסוער, ומלמד אותו את תפיסתו הפטליסטית לגבי הקיום, שמצננת מעט את נפשו הסוערת של נדב ובולמת לשעה את מסכת תלונותיו. גם למיכאל מזומנת ברומן הזה התנסות הומוסקסואלית מסוימת.
אבל האהדה הבסיסית שלנו ביחס לסבלותיו של נדב כמו גם ביחס למסעו הפנימי של מיכאל מסבירה גם את חולשתו של הרומן. האהדה הזו מובנת מאליה ולכן אינה מגיעה להישגיו הקודמים של חילו, בהם הצליח הסופר לגרום לנו לאהוד, או לפחות להתעניין, בדמויות הרבה פחות מצודדות או מעוררות אמפטיה באופן מיידי. ככלל, זה רומן פשוט, פשוט מדי לעתים, המפלרטט עם הבנלי. אין בו את החריפות, הלשונית ובעיקר הרעיונית, של יצירותיו הקודמות של הסופר. "מות הנזיר", רומן הביכורים המפתיע שלו, היה אחד הרומנים המרשימים של העשור האחרון, בו יצר חילו תצרף של גאווה פצועה ורגשות נקם ובוגדנות בתוך הקשר הומואי בוטה ומיקם את התצרף הזה בזירה היסטורית מפתיעה ומקורית: הקהילה היהודית בדמשק ערב עלילת הדם המפורסמת של 1840. גם "אחוזת דג'אני", רומן שהסתייגתי ממנו מאד בגין מה שנראה לי עיוות היסטורי בראיית ראשית הציונות, ויותר מכך בגין מה שנראה לי ניסיון קליעה לאופנה פוליטית מסוימת בשדה הספרותי, היה, למרות כל זאת, רומן חריף ומרשים בדרכו. נדמה שחילו, מצולק בגין המחלוקת העניינית על "אחוזת דג'אני" ואולי יותר מכך בגין שערוריית פרס ספיר, עניין שיצא בהחלט מפרופורציה והסב לו עוול, ביקש ברומן הזה לא להרגיז אף אחד. הוא הצליח בכך יותר מדי.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בUncategorized, שבעה לילות "ידיעות אחרונות" | תגובות (7)

על "תיק מצדה", של יובל אלבשן, הוצאת "ידיעות ספרים"

ינואר 16, 2012 – 11:37 PM

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

הפרסומות ברדיו שטחנו את המוח על הספר הזה עוררו בי, בצד הרצון לעבור לאי בודד נטול קליטה מכל סוג שהוא, את החשש שמדובר בעוד שיעור חברה במסווה של ספר. רמזים דקים כמו מתאבקי סומו רמזו שהספר הזה קשור באופן מעודן, מעודן כמו טחינה נוטפת בזווית פיו הלא מגולחת של אוכל פלפל ישראלי, לאירועים אחרונים מסוימים בהפגזת התודעה היומיומית המכונה אצלנו "אקטואליה”. כיון שספרו הקודם של אלבשן, “תמיד פלורה", היה ספר שעסק ב"אקטואליה" הישראלית באופן ישיר אם כי לא נטול עניין, החשש התגבר. אוי לא, חשבתי, רומן על חייל חטוף, שלבטח כולל "דילמה מוסרית" אם לשחררו, הדהמה של הקוראים הרכים באשר ל"ציניות" של התקשורת ול"תככים" ב"צמרת" על שיקוליה הלא ענייניים. הרי הרווח המשני הגדול של שחרור גלעד שליט, אמנם בפער גדול אחרי הצלת נפשו והקלת סבלה של משפחתו, הוא שה"אייטם" גלעד שליט השתתק סוף סוף (ואפשר להתפנות להפגין נגד חרדים או כל נושא אקטואלי אחר שימלא ולו לשעה את ריקנות הקיום הדוממת בצעקנות וברגשה חולפת). והנה, חששתי, מחייה הספר הזה את פרשת גלעד שליט ומפנה תביעה לתלמיד המנומנם: אתה בעד או נגד (העסקה)? על שיעור החברה הנצחי הזה של האקטואליה, בו משותפים האזרחים-החניכים, כתב כבר בשנות השבעים ההוגה, הניהיליסטי אך המתסיס, ז'ן בודריאר. שתיקתו המפורסמת של "הרוב הדומם", טען בודריאר, היא התנגדות אילמת ועקשנית של ההמונים לשידול האינסופי של המדיה והמגזר הפוליטי ליטול חלק בחברתי על ידי "התעדכנות" בלתי פוסקת, שידול שמוצג לאותם המונים תחת מסווה נאור של נטילת חלק בדמוקרטיה.
אבל הספר הזה, למרות היומרנות שבהבאת ציטוטים בראשי חלקיו מאפלטון ואדם סמית', התגלה, למרבה המזל, לא כ"פעולה" בתנועת נוער, אלא כמותחן קליל ומהנה-יחסית לקריאה (כשאני כותב "מהנה-יחסית" כוונתי לכך שלו לא הייתי מבקר לא הייתי קוראו עד תומו, כי זה לא מה שאני באופן אישי מחפש בספרים. אבל מתוקף תפקידי קראתיו עד תום והקריאה הייתה מהנה).
הספר, איך שהוא המילה "רומן" לא מסתדרת לי עם הז'אנר הקליל של המותחן, נפתח ברעיון מקורי שעלה במוחם של הממונים על החזרת חייל חטוף, סא"ל נמרוד גרין שמו, שחוטפיו מחזיקים בו במשך תשע שנים ולא יוצרים קשר עם השלטונות הישראליים בנקמה על הזלזול בהם בשלבים הראשונים של המשא ומתן. הרעיון הוא להמציא ארגון טרור שמחזיק כביכול באותו חייל חטוף ומנהל מגעים עם ישראל להשבתו. לא רק ארגון טרור יש להמציא, אלא גם נמרוד גרין פיקטיבי, על מנת שהמזימה תהיה אמינה יותר. התחרות המפתיעה שייתקל בה ארגון הטרור האמיתי תאלץ אותו, כך מאמינים בישראל, לצאת ממסתריו ולהכריז שנמרוד גרין האמיתי מצוי אצלם וכך יתאפשר לעלות על עקבותיהם. איני בטוח שהרעיון המקורי-באמת הזה של הממונים הנ"ל (ושל אלבשן) היה עובד במציאות, אבל בין דפי הספר מצליח הסופר לשכנע שהוא אינו מופרך. העניינים, כמובן, מסתבכים והסוף מפתיע (סוג של, כמו שאומרים).
אלבשן מנסה, לא בנחרצות יאמר לזכותו, להעניק לספר ערך מוסף ולכן, למשל, הוא דן (בקטנה, כמו שאומרים) בסוגיית הזהות המזרחית דרך דמותו של המחליף-המתחזה של גרין האשכנזי, או נוגע בסוגיית הכלכליזציה של החיים המתבטאת בייבוא מודל כלכלי, של תחרות בין ספקים, לאסטרטגיה שתביא לשחרור גרין, או מדרבן את גיבוריו האשכנזים לעקוץ זה את זה ביחס לארצות מוצאם במזרח אירופה (תמהני היכן, בשנות האלפיים, מלבד אולי בחברה החרדית או בדמיונם של כותבים לא אשכנזים מצוי עיסוק כזה בשאלה האם פלוני הגיע מגליציה או פולניה), או מוביל את גיבוריו לצטט שירה מפעם לפעם.
ישנה כאן אירוניה עבה כקורת בית הבד כשמתברר עד מהרה שהחייל החטוף הנערץ נהג להכות את אשתו. ישנה כאן פסיכולוגיה מגושמת ולא לגמרי אמינה כאשר המחליף-המתחזה של נמרוד גרין מתאהב באשתו של נמרוד גרין האמיתי. ישנו כאן חור גדול בעלילה כאשר אמצעי סודי שבאמצעותו מנסה ישראל להתחקות אחר החוטפים ואשר ממלא תפקיד סופר-מרכזי בעלילה אינו מובהר לקוראים ונותר עלום גם מעיניהם.
אבל ספרים כמו "תיק מצדה" קוראים, אם קוראים, בגלל הקצב המהיר, מקוריות העלילה (אך כזו הנשמרת בגבולות נוסחת הז'אנר), ההומור הגברי-סחבקי, דמות הגיבור הלוזר, אשליית ההסתופפות במסדרונות הכוח וגם בגלל הפטריוטיזם (ראש הממשלה של אלבשן הוא בן האליטה הישנה, סוג של יצחק רבין, המוצג בדרך אוהדת למדי). בקיצור, פגמים כדוגמת אלה שנמנו לעיל ישנם גם אצל ג'ון גרישם. שם אמנם ישנן גם, כצרי לנפש, יפיפיות סקסיות, שכאן, בישראל הדי-פוריטנית שמתאר אלבשן, מקומן נפקד, למרבה הצער.

מאת אריק גלסנר | פורסם גם בשבעה לילות "ידיעות אחרונות" | לכתוב תגובה