מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הוצאת "שוקן" הוציאה כעת את הכרך השני של "המסות" (הכרך הראשון ראה אור ב-2007). זהו מפעל מרשים של תרגום, הערה ועריכה. מונטיין (1533-1592), בן אצולה צרפתי, כתב את היצירה הקלאסית הזו בעשורים האחרונים לחייו, כשפרש מפעילות ציבורית. המסות עוסקות בשלל נושאים: דיונים מוראליסטים על תכונות אופי, הרהורים על טבע האדם, אנקדוטות ודיונים היסטוריים, ביקורת ספרות, הצגת אסכולות פילוסופיות שונות ועוד. בצדם מופיעים וידויים ואנקדוטות אישיים. מונטיין הוא, למעשה, הממציא של הסוגה הזו, "המסה", הכורכת ידע ולמדנות בכתיבה משוחררת ואישית. קיים, לטעמי, מתח בין הרכיבים הללו כאן. מצד אחד מונטיין חוזר ומדגיש בכמה ואריאציות את אופיין האישי והמשוחרר של המסות: "הצבתי לי את עצמי כנושא וחומר לדיון", הוא כותב, ולכן "ספר זה הוא היחיד מסוגו בעולם ומתכונתו פראית ומוגזמת". אך מאידך גיסא המסות משופעות במובאות וסימוכין, בעיקר מהספרות הלטינית והיוונית, והחלקים שכתובים במתכונת אוטוביוגרפית ישירה נבלעים בהן. העושר הלמדני אמנם מעניין כשלעצמו אבל הוא יכול לייגע מעט את הקורא המודרני.
אבל טרחה זו בטלה לעומת העושר הרעיוני, הרגשי והסגנוני של המסות. תובנותיו של מונטיין מלוטשות, מעניינות ורעננות. הנה כמה דוגמאות. במסה שכותרתה "על האי-עקביות של מעשינו", כותב מונטיין על אי-עקביות זו: "מי שעוסקים בבדיקת מעשי אנוש, לרוב אינם חשים מבוכה אלא בנסותם להציגם כמקשה אחת". במסה אחרת הוא מדבר בשבח הותרת הזכות למות בידי אלה החפצים בכך: "המוות הרצוני ביותר הוא המוות היפה ביותר […] בלי החופש למות, החיים הם עבדות". במקום אחד, מונטיין מדבר על הפער בין אינטלקט חופשי ושלוח הרסן לבין אופי שמרני ועצור, ומביא, כהרגלו, דוגמה מעצמו: "במובנים רבים שוררים סדר וריסון בהלכות המוסר שלי יותר מאשר בדעותי, וההשתוקקויות שלי הוללות פחות מאשר תבונתי". מונטיין, כדרכו גם כן, ממחיש את הניגוד המעניין מאד הזה באמצעות דוגמאות מופת מהעבר: אפיקורוס, הפילוסוף היווני, דיבר בשבח התענוגות אך חי בעצמו בסגפנות. במסה בעלת השם "על הספרים" כלולות כמה תובנות ביקורתיות חדות. את ההבדל בין כותבי קומדיות טובים ללא טובים מנסח מונטיין כך: "הראשונים מסיבים לנו הנאה בלא להתלהט ובלא לצאת מגדרם; תמיד יש להם נושא לצחוק ואין להם צורך לדגדג את עצמם". ואילו על היסטוריון שמגזים בראייה צינית של מושאי הכתיבה שלו הוא כותב בביקורתיות כי דומה שההיסטוריון חד-צדדי ושכח כי בני אדם מורכבים גם מחלקים טובים ואציליים. במקום אחר, בקטע רב יופי במיוחד, כותב מונטיין על ההכנה למוות: "אבל כדי למות – המלאכה הגדולה ביותר המוטלת עלינו – אין בידיו של התרגול לסייע לנו. יכול אדם לחשל את עצמו מתוך הרגל וניסיון נגד כאבים, בושה, עוני וכיוצא באלה תלאות, אך במוות אין הוא יכול להתנסות אלא פעם אחת: בבואנו למות, כולנו מתלמדים".
מונטיין כותב בכנות שובת לב. אחת לכמה זמן מופיע ב"מסות" משפט כעין זה: "רוחי קופצנית היא ומה שאיני מבין בקריאה ראשונה אבין פחות אם אתעקש". או: "אני, למשל, קומתי נמוכה מעט מן הממוצע; ליקוי זה יש בו לא רק כיעור אלא גם חיסרון, בייחוד למי שמוטל עליהם לפקח על אנשים ולשאת באחריות".
הכנות הזו מתבטאת גם בדעותיו. ביחס לאהבת ילדים, למשל, כותב מונטיין בכנות, אולי כנות גברית, כך: "איני יכול להסכין עם להט הרגש המביא אנשים לחבק ילדים שאך זה נולדו ואשר עדיין אין להם לא תנועה בנפש ולא צורת גוף ברורה שיש בהן כדי לעשותם אהובים". אך אם עמדה זו מפגינה אולי קשיחות בעיני הקורא המודרני, הרי שמונטיין מפגין לאלתר רוך ותבונה רגשית. אל לאב לנהוג קשיחות בבניו ולשמר את כוחו באמצעות נכסיו: "אומלל הוא האב הקושר אליו את אהבת ילדיו רק משום שהם זקוקים לעזרתו, אם אפשר בכלל לקרוא לכך אהבה". אפרופו ילדים, במסה אחרת כותב מונטיין כי המסות הן ילדיו וכי "בעצמי איני יודע אם לא הייתי מעדיף להוליד בן מושלם וכליל המעלות ממגעי עם המוזות ולא ממגעי עם אשתי".
מונטיין מציג במסות עמדה ספקנית מבחינה פילוסופית אך נאורה, אנושית מאד ואוהבת חיים. הוא, למשל, ממליץ על הנאה מתונה משתיית יין וכותב כי: "ההנאה שאנו חפצים להפיק במהלך חיינו צריך שתתפוס בהם מקום רב יותר". הספקנות שלו מתבטאת, בין השאר, בפקפוק בערכה של החוכמה האנושית. ספקנות זו מקבלת ביטוי מפולפל כשמונטיין טוען כי ביצועי האהבהבים של גברים פשוטים עולים על אלה של בני מעלה אינטלקטואלים: "אהבתו של עגלון מתקבלת תכופות בפנים יפות יותר מאהבתו של גבר אבירי".
מלבד התובנות הספציפיות, מה שאנו יכולים ללמוד ממונטיין הוא עמדתו העקרונית: ההתענגות על עצם ההתבוננות בקיום האנושי, שלה נלווה ניסיון רציני להבין כיצד ראוי לנו לחיות. כפי שמונטיין עצמו כותב על הספרים שהוא אוהב: "מן הספרים איני מבקש אלא שיסבו לי הנאה אגב בידור הוגן; ואם אני לומד דבר-מה, רוצה אני שילמדני להכיר את עצמי ויורני להיטיב למות ולהיטיב לחיות".

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

במחקרו ההיסטורי הפנורמי "אחרי המלחמה: תולדות אירופה מאז 1945", ביקש ההיסטוריון טוני ג'אדט לתקן טעות נפוצה ביחס להתפרקות ברית המועצות והגוש הקומוניסטי. הטעות לטענתו היא הבנת ההתפרקות הזו כניצחונה של ארצות הברית והשיטה הקפיטליסטית שלה. זו שגיאה, אומר ג'אדט. העמים המזרח אירופאיים שהשתחררו מעול הקומוניזם הרוסי נשאו עיניים לא אל מעבר לאטלנטי אלא קרוב הרבה יותר, למערב אירופה. הם ביקשו לעצמם את דרך האמצע הסוציאל-דמוקרטית המערב-אירופאית. אולם עד מהרה הידרדרו חלק מהעמים הללו לקפיטליזם פרוע אף יותר מזה האמריקאי.
"נמר השלג" הוא עדות מובהקת למעבר, הרה האסון לרבים, משיטת השלטון והכלכלה הקומוניסטית למציאות של שוק פרוע. הרומן מתרחש בקירגיזסטן העצמאית שבלב אסיה, לשעבר אחת מהרפובליקות של ברית המועצות. הסופר הקירגיזי אייטמטוב (הכותב ברוסית ומוכר לרבים מהרומן שלו "והיום אינו כלה") בחר ברומן הזה לעסוק במצבה של ארצו בעידן הפוסט-קומוניסטי.
הגיבור, ברומן שכתוב בגוף שלישי, הוא אַרסֶן סָמַנצ'ין, עיתונאי עצמאי כבן ארבעים, ידוע למדי בקירגיזסטאן. מסתבר שלהיות עיתונאי חופשי במציאות החדשה לא פחות קשה מאשר בעבר: "רק מעטים מבינים שנפטרנו מהמונופול הסוציאליסטי ונלכדנו במונופול השוק. ומי שאינו מסתדר עם המונופול, אותו הורגים", מהרהר סמנצ'ין. במציאות החדשה "אפשר לקנות רעיון ולמכור אותו כמו סחורה, אפשר להטיל עליו חרם, תמורת כסף אפשר הכל…ובמצב הזה אתה לא הטיפוס הנכון, אי אפשר לקנות אותך". במניפסט הקומוניסטי כתבו מרקס ואנגלס כי השיטה הקפיטליסטית גורמת לכך ש"כל המיוחס והקבוע-ועומד מתנדף, כל הקדוש נעשה חולין", וסמנצ'ין נוכח לדעת על בשרו כמה אמונתו בערכים מסוימים, כמה אי הסכמתו לנדף ולחלל אותם תמורת ממון, אינה מותאמת לרוח הזמן. ייאושו גובר בעקבות התאהבותו בזמרת אופרה לשעבר בשם אַידַנָה סמרובה. אחרי רומן קצר ולוהט ביניהם כתב סמנצ'ין לסמרובה ליברית לאופרה בשם "הכלה הנצחית", ליברית המבוססת על סיפור עממי קירגיזי על אהבה ונאמנות. אולם אידנה נכנעה לרוח הזמן ובהשפעת אמרגן רב עוצמה זנחה את קריירת האופרה שלה והפכה לזמרת פופ זנותית ששרה באחד משיריה המפורסמים את המילים הבאות: "אתה אוהב אותי? אתה אוהב אותי? תיתן לי לימוזינה במתנה? תיתן לי לימוזינה במתנה?". כדאי לשים לב שבעולמו של אייטמטוב/סמנצ'ין האופרה ו"התרבות הגבוהה" אינן אמצעי פוליטי-חברתי לבידול סנוביסטי של האליטות, כפי שלעתים נטען כלפיהן. "התרבות הגבוהה" בעולמו של הסופר היא דוגמה נוספת לאותו "קדוש" שמסרב להיעשות "חולין", בניסוחם של מרקס ואנגלס, כלומר למוצר שלא נועד בראש ובראשונה להימכר. "אני יודע", אומר סמנצ'ין, "שהסולנים והסולניות הטובים ביותר התפזרו לכל עבר והם רודפים עכשיו אחרי בעלי המאה או מצעד הפזמונים […] ועדיין, אסור שהאמנות הגבוהה תמות".
לא רק התרבות והאהבה עומדות למכירה. דבר נוסף שניצב בעבר מחוץ למערכת החליפין של השוק הולך ונכנע למרותו. זהו עולם הטבע. בחלקו השני של הרומן נשכר סמנצ'ין לשמש מתורגמן במסע ציד של שני נסיכים ערביים עשירים כקורח שהרחיקו עד קירגיזסטן במטרה לצוד את אחד מסמלי המדינה ההררית: נמר השלג. המציאות הכלכלית החדשה פגעה לא רק באינטלקטואלים או אמנים עצמאיים אלא גם בחברה הכפרית הקירגיזית: "העם חי חיי מצוקה, מעט הרווחה שהיתה לו בימי הקולחוז, ימי הצמיתות, הלכה לעזאזל, וכל אחד צריך להסתדר כפי יכולתו, אם בעבודה קשה ואם בגנבות […] עכשיו יש לך חופש, אומרים לך. ואתה לך תבין מה שווה החופש אם אין לך הכנסה". יזם כפרי החליט לפיכך לעסוק בתיירות-ציד כשגולת הכותרת היא ציד נמר השלג. החיה האצילית, הגאה והבודדה מושווית בין השיטין הן לעמידתו העצמאית הגאה של סמנצ'ין והן לגאוותם הגאה של הקירגיזים. שלוש הגאוות עומדות להישבר במסע הציד: הנמר ייצוד, העיתונאי ימכור את שירותיו תמורת בצע כסף והטבע הקירגיזי יימכר לזרים.
על אף שהרומן סובל לפרקים מרומנטיקה אנכרוניסטית (ביחס לאופרה, למשל) וסנטימנטליות (סיפור האהבה המלודרמטי בין סמנצ'ין לאידנה), אייטמטוב הוא מספר בחסד והרומן עוסק בנושא חשוב מאין כמוהו, עוסק, למעשה, במציאות מוכרת מזווית נוספת. ג'אדט, במחקרו המוזכר, כתב בזעם שהפוליטיקאים שעסקו בפירוק "מדינת הרווחה" מאז שנות השבעים סמכו על זכרונו ההיסטורי הקצר של הציבור. "מדינת הרווחה" לא צמחה מרגשות חמלה ואלטרואיזם, אלא הייתה התגובה הרציונלית המקובלת כמעט על כולם עם תום מלחמת העולם השנייה. המוות וההרס שזרעו שתי מלחמות העולם הובילו ב-1945 לקונצנזוס: חוסר יציבות כלכלי ופערים חברתיים גדולים הם הרי אסון. רק שחיקת הלקח ההיסטורי הזה איפשרה את חזרתן של תפיסות כלכליות וחברתיות שמשלו בכיפה במאה ה-19. "נמר השלג" הוא תמרור אזהרה נוסף מפני חזרתה של ההיסטוריה על עצמה.

פורסם ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

יש לשבח את הוצאת "כרמל" (בשיתוף "המפעל לתרגום ספרי מופת") על תרגום הקלאסיקה הזו מ-1909. ג'ק לונדון (1876-1916), "הסופר הראשון ממעמד הפועלים של אמריקה", כפי שכונה, הוא אולי המודל המקורי של סופר אמריקאי שמשלב בין הרפתקאות והתנסויות "גבריות" לבין קריירה ספרותית מזהירה שכוללת כתיבה על אותן התנסויות. מודל אמריקאי שהמינגוויי נתן לו את הגרסה המפורסמת ביותר. "הסיפור הגדול ביותר של לונדון", כתב מבקר הספרות האמריקאי אלפרד קאזין, "היה סיפור חייו", סיפורו של ילד שנולד לאם מחוץ לנישואין, גודל באוקלנד במערב ארה"ב בידי אב חורג אוהב, הרפתקן ועני, התנסה בשדידה פירטית של ספינות צדפות בגיל חמש עשרה, היה מלח בגיל שבע עשרה, לאחר מכן, בין היתר, חיפש דרך להתעשרות קלה בכריית מחצבים באלסקה, ולבסוף הפך ל"בהמת-עבודה" ספרותית, כהגדרתו-הוא, למי שכתב תשע עשרה שעות ביום והרוויח לבסוף הון מכתיבתו.
"מרטין עדן", ששמו כשם גיבורו, הוא רומן שהיסודות האוטוביוגרפיים בו בולטים. מרטין בן התשע עשרה, מלח עני בחופשה מאזור סן פרנסיסקו, מתוודע לרות, בת בורגנים ענוגה, ומתאהב בה בעוצמה עזה. בטוח בכישרונו הספרותי וביכולותיו האינטלקטואליות וביכולתו להתמיר את ניסיון חייו העשיר ליצירה ספרותית, מתעתד מרטין להיות סופר. רות הקונבנציונאלית, שמתאהבת גם היא מצדה ב"פרא האציל", מנסה להניא אותו מחלומות הגדולה הספרותית. נאמנה לערכים הבורגניים של מעמדה היא מנסה להשיג למרטין "משרה" צנועה ומטיפה לו שהדרך להתקדם בחיים היא באמצעות טיפוס אטי וזהיר, עבודה קשה וציות למוסכמות החברה. למרות שרות היא בוגרת תואר ראשון בספרות אנגלית מאוניברסיטת ברקלי (דיסציפלינה, אגב, טרייה למדי שנוסדה רק בסוף המאה ה-19), טעמיה הספרותיים מצומצמים והיא אינה מכירה בכישרונו של מרטין. מרטין נקרע בין אהבתו לבין התעקשותו לפרוץ כסופר ונכונותו לעבוד קשה ולסבול אף חרפת רעב עד שישיג את מבוקשו.
הרומן כתוב בחלקו הגדול באנרגיה בלתי רגילה. ההתעקשות האלימה של מרטין בכמה סצנות מפתח ברומן היא גם מפתח להבנת עוצמתו של הרומן גופו: השתררותה העקשנית והאלימה של היצירה על הקורא. כאשר מתאר לונדון לאורך דפים ארוכים מאבק פיזי שנמשך בין מרטין הצעיר לבין אויב שלו מנעוריו, דו-קרב אגרופים שנהגו השניים לנהל ביניהם לאורך שנים ללא הכרעה, העקשנות של הגיבור, בלוויית הפיזיות החריפה של תיאורי הקרבות, מכניעה גם את הקורא. כאשר לונדון מתאר התאבדות, התיאור הנטורליסטי המפורט שלו, מלווה גם הוא באותה התעקשות אלימה: המתאבד מנסה כמה שיטות עד אשר הוא מצליח סוף סוף להכניע את אינסטינקט החיים שבו. באותו אופן עיקש ואלים מתואר כאן באריכות רבה, אך אריכות שאינה מעייפת כלל וכלל אלא נתפסת כנטורליזם משכנע וסוחף, ניסיונו של מרטין לפרסם את יצירתו. הוא שולח את סיפוריו, מסותיו וכתבותיו שוב ושוב לעיתונים וכתבי העת האמריקאים ונדחה שוב ושוב. כמו ההתמדה בדו-הקרב חסר ההכרעה או בניסיונות ההתאבדות החוזרים ונשנים, מרטין לא נכנע ומטיח שוב ושוב את ראשו בכותלי הממסד הספרותי. כך מעניק לנו לונדון גם ניתוח סוציולוגי מאלף של עולם הספרות, של מה שהסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה כינה "השדה של הייצור התרבותי". מרטין בוחן את יצירתו בהשוואה ליצירה המתפרסמת בעיתונים וכתבי העת ואינו מבין מדוע הוא נדחה שוב ושוב, הרי יצירתו עולה על מה שמתפרסם בהם. לונדון מדגים כך באמצעות גיבורו הנאיבי את התזה של בורדייה על כך שהצלחה בשדה התרבות מצריכה הבנה של "השדה" התרבותי, כלומר יכולת "פוליטית" ודיפלומטית להתנהל ב"שדה" הזה, ניצול נבון של "קשרים" וכן הכרה בחשיבותו של המוצא הסוציו-אקונומי להצלחה בו. האיכות לבדה אינה מספיקה. כאשר, לבסוף, מצליח מרטין להבקיע את חומות הממסד הספרותי ולזכות בהצלחה בלתי רגילה, הוא נתקף בדיכאון מכיוון שהוא מזהה שלהצלחה שלו אין קשר לשיפור אובייקטיבי שחל בכתיבתו. כך מבטא לונדון בוז עמוק לגילוי "השדה" הספרותי הבורדיאני. זאת בניגוד לרבים, כולל כמדומה בורדייה עצמו, שאינם חשים כמה הגילוי הזה יכול לזעזע מוסרית.
לונדון ניסה לשלב בכתיבתו ובחייו שני יסודות מתנגשים: הסימפטיה שלו למעמד הפועלים ממנו בא ולפיכך תמיכתו בסוציאליזם, ומאידך פולחן "העל-אדם" הניטשיאני (בגרסה אמריקאית על האינדיבידואל "שעשה את זה") בלוויית המחשבה בת-הזמן שהתיאוריה הדרוויניסטית נותנת לפולחן האדם החזק הצדקה מדעית. השקפה אחרונה זו הפכה אותו ל"אב-טיפוס של האינטלקטואל הפשיסטי הסוגד-לאלימות", כהגדרתו של קאזין. עם זאת, הצד ההגותי כשלעצמו ב"מרטין עדן" אינו מעניין במיוחד. הניטשיאניות היסטרית והדרוויניזם שטחי, וגם מפח הנפש של הגיבור מההצלחה הפנומנלית שלו מעט ילדותי.
אבל הדרמה שנוצרת ברומן המספר על בן מעמד הפועלים מוכשר ועקשן, הנחוש להימלט מגורלו המעמדי, מעמד לו הוא רוחש חיבה ובוז מלא רגשות אשם, ושבו זמנית הוא רוחש גם בוז עמוק לבורגנות האמריקאית, הדרמה, לא ההגות, חזקה מאד.

פורסם במדור לספרות ב"שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות"

אמרתו של הפילוסוף, בלז פסקל, כי "כל אומללותו של האדם נובעת מאי יכולתו לשבת בשקט לבד בחדרו" אינה תופסת, מסתבר, בזמננו. בשקט, בחדרו, כל העולם פולש אל האדם לבלבלו ולעתים לאמללו דרך המחשב האישי. כך, בשקט לבדה בחדר, הכירה גיבורת הרומן הזה, גליה, שכמו רבים מאיתנו מכורה לתיבת המייל שלה וכמו מקצתנו, בעלי הבלוגים, מכורה גם לתגובות בבלוג שלה, את גידו, ארכיטקט כריזמטי. עם גידו, שהגיב בקביעות בבלוג שלה העוסק בחיים האורבניים התל אביביים, ניהלה גליה קשר וירטואלי במשך יותר משנה וכשנתגלה הקשר בידי בעלה, כרמי, התערערו נישואיה. בתחילה גליה הפסיקה את ההתכתבות עם גידו, ואחר כך הפסיקה את ההפסקה, אחר כך גם נפגשה עם גידו ואף מימשה את הקשר ביניהם, נפרדה מכרמי אך מיד גם מגידו, שגם הוא נשוי. בפתח הרומן, המסופר בגוף שלישי, אנו מלווים אותה ואת כרמי בנסיעה לאיטליה, נסיעה שמטרתה להתגרש אזרחית בעיירה אורבייטו שבאומבריה, שם התחתנו השניים בנישואים אזרחיים לפני עשור וחצי.
רומנים המתרחשים במרחב הביתי, ב"מרחב הדומסטי" הבה נתנאה בביטוי לועזי, כמו "סיפור אהבות", זוכים לעתים לתיוג של "ספרות נשים". התיוג הזה מנמיך לעתים קרובות. והוא לא מובן לי: מה חשוב יותר מיחסי גברים ונשים? מה חשוב יותר מאהבה ומין (ביחד ולחוד)? וכאשר הכתיבה טובה, הרי שאין נושא ראוי מזה. החלק של ה"שלום" ב"מלחמה ושלום", כלומר אהבותיהם ואכזבותיהם של פייר, נטשה ואנדריי ושאר הדמויות, לא פחות חשוב אלא יותר מהחלק של ה"מלחמה", והבהרת סדרי העדיפויות הנכונים האלה הייתה גם אחת מכוונותיו המוצהרות של טולסטוי.
האם הכתיבה כאן טובה? גליה וכרמי הן דמויות מלאות. הסופרת חולשת על חייהם ומציגה אותם באמצעות פרטים וניואנסים מרובים, הדרך היחידה להמחיש דמויות בספרות. אנחנו לומדים להכיר לעומק את גליה, הבלוגרית ומנחת סדנאות הכתיבה, שצמאה לתשומת לב ורוצה תמיד "עוד". את כרמי, איש ההייטק, ששמח בחלקו אבל שהסתפקותו ביש הופכת אותו למעט משעמם, בעיניה של גליה לפחות. את אהבתה של גליה לגידו המסעיר, שאינה מבטלת את אהבתה לכרמי הנאמן. אנו לומדים על יחסיהם של גליה וכרמי עם שלושת ילדיהם, על חיי המעמד הבינוני, הסמי-יאפי, התל אביביים שלהם, על יחסיהם הטובים-יחסית גם כעת, כשהכעסים ההדדיים כבושים למחצה. לעתים לא רחוקות מתגלה רגישות רבה של הסופרת בתיאור שתי דמויותיה הראשיות. הנה דוגמה לדיוק רגשי: גליה, שאביה מציע לסייע לה בכסף לקנות את מחצית הדירה המשותפת לה ולכרמי, אסירת תודה לאביה על שהציע לה עזרה אחרי שלמדה להסתדר בכוחות עצמה: "התמיכה הזאת שהוא מוכן להושיט לה, לא מחלישה אותה כלל, כפי שהייתה עושה אילו הוצעה בזמנים אחרים". והנה דוגמה למטפורה מבריקה על טיב יחסיה עם גידו. גידו "נדלק לעברה כמו זיקוק על חוט ברזל, מלהיב, קצר מועד, מותיר באוויר שבלים זוהרים, עד שהוא כבה והיא נכווית בקצות אצבעותיה". המסע לאיטליה כשהיעד הוא הגירושין באורבייטו, הופך מראשית הרומן שעון חול ומעניק לו מתח בסיסי – האם הגירשין אכן יצאו לפועל? – כמו שגם אותו מסע מעניק לרומן לוקיישן מצודד כבונוס.
מאידך גיסא, דמותו של גידו היא מעט קלישאית. דמות הגבר הבן-זונה, המצליח והיפה, ש"גליה מעט שמנה יותר, מעט נרגנת יותר, מעט פחות מוקפדת, קצת פחות מצחיקה, או מעט פחות זמינה לו או חלילה לא קשובה ומעריצה אותו", יודעת גליה, תרחיק אותו ממנה מיד. גם ההתמרדות של גידו נגד הסטראוטיפ הזה, בשיחה שהוא מנהל עם גליה ברומן, לא מחלצת את דמותו מחלקיות. גידו נותר פנטזיה של גליה. אבל זו בהחלט פנטזיה מושכת.
אבל הבעיה הגדולה של הרומן היא שהוא דוגמה בהחלט לא רעה לנושא שחוק מאד. התחושה היא שקראנו כבר רומנים כאלה, או צפינו כבר בסרטים כאלה, על אישה שחיי הנישואים עם בעלה האוהב והמסור משעממים אותה ובחייה מפציע גבר מסעיר, מוצלח, קשה וקשה להשגה. אין תחושת טריות ברומן, חדירה לקרקע בתולה. נכון, קשה לחדש בנושא, קשה, למשל, להגיע לפסגות המטפיסיות של "תמונות מחיי נישואין" של ברגמן, שעוסק בנושא קרוב.
בתור מבקר, לפני הניתוחים המפולפלים, אני שואל את עצמי שתי שאלות בסיסיות: האם נהניתי מהקריאה? האם הייתי קורא את הספר עד תומו גם לולי הייתי מבקר? אלה שאלות דומות אך שונות. לעתים התשובה על השאלה השנייה היא שלילית, כלומר הייתי מפסיק את הקריאה לולי הייתי מבקר כי הזמן שלנו כאן קצוב ואני מעוניין להתוודע לטוב והמחדש ביותר. אך, במקרים מסוימים, לאחר שמפאת מחויבות המקצוע קראתי את הספר עד תום, הרי שנהניתי מהקריאה. זה המקרה של "סיפור אהבות".

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בשנת 1995 נשלח הסופר דיוויד פוסטר וואלאס בשליחות המגזין האמריקאי "הארפר'ס" לשיט בן שבעה לילות באניית פאר שיוצאת מדרום פלורידה לקריביים ובחזרה. הנסיעה הזו הובילה לכתיבת המסה הניאו-ז'ורנליסטית המשעשעת-רצינית הזו: ריאליזם מדוקדק וביקורת חברתית מלווים בשנינות ובחשיפה אישית (מתונה יחסית). אולם וואלאס גם מציג בה פואטיקה מקורית משלו, כפי שאציע בהמשך.
השיט באוניית הפאר עלה 3000 דולר, אך וואלאס חוזר ומדגיש כי משתתפי השיט הם "אמריקאים משכבת העלית". סביר יותר אולי, אחרי שקוראים את תיאורם במסה, לתארם כאמריקאים, דודיים למדי, בני המעמד הבינוני-גבוה. וואלאס, לדעתי, בחר לתארם באופן מעט מוגבה על מנת לחדד את טיעוניו נגד תרבות השפע האמריקאית אותה מייצגת בעיניו ההפלגה. כפי שהוא כותב: "צפייה בבני ארצך המהדסים בסנדלים יקרים אל תוך נמלים מוכי עוני אינה נמנית עם הרגעים הכיפיים של שיט התענוגות. אין מה לעשות, יש משהו בהמי בתייר האמריקאי". אבל עיקר הביקורת החברתית של וואלאס היא לא על אי השוויון בין בעלי לנעדרי אמצעים. הטיעון של וואלאס נגד שיט התענוגות נחלק למעשה לשני טיעונים שונים. הראשון: הפלגת התענוגות היא דבר עצוב מאד. התענוגות הינן הסחות דעת שקופות במיוחד מחרדת המוות. "אין זה מקרה", כותב וואלאס, "ששיטי תענוגות 7לק [שבעה לילות בקריביים] מושכים בעיקר אנשים מקשישים". לאנשים אלה הפלגת התענוגות מציעה "מוצא נוסף ביחס למוות […] הפעילויות, המסיבות, החגיגות, הרינה והצהלה הבלתי פוסקות של ה7לק, האדרנלין, הריגוש". הטיעון הזה הינו בעצם טיעון נגד מושג "הבידור" בכללותו, כטמטום עצמי מסיח דעת. אבל וואלאס טוען גם טענה אחרת, מורכבת יותר, הנוגעת לא להכחשת המוות אלא לדרדורם של אמריקאים בוגרים אל הינקות. השיט מבטיח "לפנק" את משתתפיו: "העלונים השונים של המגה-קווים ממש זרועים בפועל הזה". המילה "לפנק" (to pamper), מעיר וואלאס בברק, מקושרת בתרבות האמריקאית העכשווית לחיתולים (pampers). האדם המפונק שב להיות תינוק נטול דעת. וואלאס מנתח לשונית את חוברת הפרסומת לשיט התענוגות ומראה כיצד היא לא רק משדלת להנאה, אלא מצווה אותה בסמכותיות הורית. "מודעות הפרסומת מבטיחות לכם שתוכלו – סוף-סוף, לשם שינוי – להירגע באמת ולעשות חיים, כי לא תהיה לכם ברירה אלא לעשות חיים". וואלאס, קורא מעמיק של דוסטוייבסקי (כפי שניכר בכתביו האחרים), משתמש בביקורתו כאן בוואריאציה על הטיעון הגאוני ששם דוסטוייבסקי בפי "איש המחתרת" נגד חזונות אוטופיים: לדבוק באושר פירושו לוותר על חירותך, כי החירות פירושה גם לעשות מעשים קפריזיים, כמו ויתור על אושר. אלא שוואלאס משתמש בטיעון של דוסטוייבסקי לא נגד האוטופיה הסוציאליסטית אלא נגד האוטופיה שמציע הקפיטליזם האמריקאי.
אבל חשוב לי להדגיש שקורא של המסה, קל וחומר קורא שמודע להתאבדותו של וואלאס ב-2008, חש שמדובר בטקסט דכאוני. כשוואלאס כותב כי "בשיט תענוגות להמונים יש משהו עצוב ללא-נשוא […] הרגשתי ייאוש […] כמיהה מוזרה למוות שמשולבת בתחושה מרסקת של קטנותי ואפסותי המתגלמת בפחד מפני המוות", כשוואלאס כותב זאת יכול הקורא לשער שסלידתו משיט התענוגות אינה כרוכה רק בשיט עצמו, אלא היא נטייה-מוקדמת שוואלאס הביא מהבית. אין בכוונתי להמעיט בכך מערכה של הביקורת החברתית של המסה. אולי ההיפך. בכוונתי להדגיש עד כמה הדיכאון, הרגש הנורא הזה, הוא חיובי לעתים ומשחק לפרקים תפקיד חשוב במרד ההרואי של היחיד נגד מערכות עצומות. לולי היה וואלאס דכאוני, ניתן לשער, לא היה רגיש לפטרונות הסמכותנית ולהבטחות האושר הכוזבות שעומדות מאחורי שיט התענוגות ושלהן מקבילות רבות בתרבות זמננו.
אבל וואלאס הוא לא רק עיתונאי דק אבחנה וחדור להט ביקורתי. וואלאס הוא סופר. והטקסט הזה משתמש באמצעים ספרותיים משוכללים. ראשית, הטון: הטון היסטרי-בהול ונועד ליצור את הרושם שלדובר יש הרבה מה לומר אך הוא לא בטוח שיספיק. לוואלאס אכן יש הרבה מה לומר, אבל הטון הזה מחושב ונועד ליצור קשב דרוך אצל הקורא. שנית, וואלאס מרבה להתעסק בטיפוגרפיה של הטקסט: בגודל ועיצוב הגופנים, ומעל לכל בולט השימוש שלו בהערות שוליים. מה המשמעות של המשחק הזה? אני חושב שהעיצוב הטקסטואלי, כמו הטון שהוזכר, הם אמצעים ספרותיים שנועדו לאפיין את "המְספר" של המסה הזו. והם, הטון והעיצוב הטקסטואלי, מאפיינים אותו כילד פלא. הטון עושה זאת באמצעות הבהילות, שמדגישה את הרצון הילדותי להטיח את האמת, הרצון הילדותי לומר הכל בבת אחת אפילו על חשבון סדר מתון ו"בוגר" של הרצאת דברים. והטיפוגרפיה? היחס של וואלאס לגופנים הוא כמו יחס של ילד לצעצועים: הוא מגדיל אותם ומטה אותם ומשדך מילים לקיצורים מקוריים משלו. השפה הכתובה כמגרש משחקים. ואילו הערות השוליים המופיעות פה אינן כבדות ראש כמו בטקסט אקדמי "מבוגר", שהוא הרי מקור השראתן. להיפך. הן קומיות ובעיקר מופרזות במספרן. הערות השוליים נועדו להציג פרודיה שעורך בלא כוונה ילד פלא על כתיבה של מבוגרים.
בעמוד 7 מספר וואלאס כי: "טעמתי קוויאר והסכמתי עם הילד הקטן שישב לידי שזה: איכסה". בעמוד 74 וואלאס עצמו כבר משתמש בשפה הילדית: "בשתי הבריכות הקטנות יש מי ים והן די איכסיות". המסה בכללותה מעצבת את וואלאס כילד הפיקח שמכריז כי המלך הוא עירום.