מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרשימה שלפניכם היא רשימה של ספרים מעשרים השנים האחרונות שזכו בשילוב הנכסף של הערכה ביקורתית, הקרובה לקונצנזוס לפעמים, בהכרה של קהל קוראים גדול, בן מאות מיליונים באחת הפעמים. המינונים בשילוב הנחשק הזה שונים בין הספרים ברשימה. כך, למשל, אם לקחת את שתי נקודות הקיצון ברשימה: סדרת "הארי פוטר" חזקה יותר בצד ההתקבלות על ידי קהל הקוראים מאשר בהתקבלותה הביקורתית, ואילו "בלשי הפרא" של רוברטו בולניו חזק יותר בהתקבלותו הביקורתית או בהתקבלותו על ידי האליטה הספרותית (במובן הרחב של המילה), מאשר בהתקבלותו על ידי קהל הקוראים הרחב. הרשימה, אם כך, אינה מייצגת את עשרים הספרים הטובים לטעמי שפורסמו בצמד העשורים שחלף (אני, למשל, מבכר את "טבעות שבתאי" על "אוסטרליץ" של זבאלד; הייתי מכניס לרשימה של ספרים טובים לטעמי את "נוטות החסד", אך הרומן לא הותיר את רישומו בארצות הברית; את "הדרך" של מקארתי איני אוהב וכיו"ב) אלא את אלה, כאמור, שזכו להכרה ביקורתית ואף "קופתית", כמו שאומרים עמיתנו מבקרי הקולנוע. כדרכן של רשימות מעין אלה, שצריכות הרי להיסגר בסופו של דיון, גם רשימה זו הותירה בחוץ מועמדים רבים נוספים שאולי היו ראויים להיכנס אליה (ומה עם ספר של מורקמי? וספר של גרוסמן? ושל אורחאן פאמוק? ומה עם "שידוך הולם"? וסטיג לרסון לא חשוב בעיניך? ונשים נוספות לא מצאת, על מרגרט אטווד שמעת? ועוד רבים וטובים).

רצוי להתייחס לרשימות מהסוג הזה באירוניה: הן מותנות בדעותיו הסובייקטיביות של הכותב ואף בחוסר ידיעותיו וקוצר דעתו. הן נועדו לעורר עניין ודיון ותו לא. אתם מוזמנים להוסיף את המלצותיכם שלכם למטה.

הערת הבהרה: ברשימה בעיתון נכנס לבסוף ספר של מורקמי ומאידך לא נכנסו שני ספריו של פיליפ רות המופיעים פה.

"חרפה" – ג'.מ. קוטזי

"חרפה" מ-1999 זיכה את מחברו הדרום אפריקאי הלבן בפעם השנייה, הישג נדיר, בפרס ה"בוקר" הבריטי. הרומן סלל את הדרך בפני קוטזי לקבלת פרס הנובל ב-2003. גיבורו של הרומן הוא מרצה לספרות, לבן, בשנות החמישים לחייו בשם דיוויד לורי. לורי מפוטר מהאוניברסיטה בקייפטאון בעקבות קיום יחסים לא הולמים עם אחת הסטודנטיות שלו. הוא פורש אל הפרובינציה הדרום אפריקאית, ומתגורר שם זמנית עם בתו הלסבית, לוסי. לוסי נאנסת בידי קבוצת שחורים אך מסרבת לפעול לחשיפתם והענשתם. קוטזי, אם כך, עוסק גם בספרו זה ביחסי שחורים ולבנים בדרום אפריקה, נושא חם כמובן וותיק ביצירתו. אבל מה שהופך את "חרפה" לספר המעניין והבולט ביותר שלו, מה שבגינו זכה "חרפה" לתשומת לב מיוחדת, מצד הקהל והביקורת כאחד, הינם שני מהלכים מפתיעים. הראשון הוא יצירת הקבלה חריפה ומעשירה בין יחסי הכוח המשתנים שבין שחורים ללבנים בדרום אפריקה שאחר ביטול האפרטהייד לבין יחסי הכוח, המשתנים גם הם, שבין גברים לנשים בעידן שלנו. המהלך השני, הוא תיאור לא רגשני של חולשות אנוש, שמצויות בפיזור דומה אצל מדכאים-לשעבר ואצל מדוכאים-לשעבר. התוצאה הינה רומן פרובוקטיבי ומעמיק על תשוקה ופוליטיקה והקשר ביניהם.

"החלקיקים האלמנטרים" – מישל וולבק

הספר שראה אור ב-1998 ושסיכם את, שלא לומר חרץ דין על, שנות התשעים העליזות, וזאת בצורה תמציתית, נוקבת וחסרת-רחמים; רומן מגדיר-תקופה. "החלקיקים" נמכר במאות אלפי עותקים בצרפת, עורר שם שערוריות רבות, בין השאר בגלל התיאורים הפורנוגרפיים שבו. תהילתו והסקנדל שבו חלחלו עד מהרה גם מעבר לתעלת למאנש ולאוקיינוס האטלנטי, מסע שספינות פאר ספרותיות רבות אינן צולחות. תקופתנו, לפי וולבק, היא תקופת הגוף. התחרות הכלכלית הכללית, תפיסת העולם הליברלית-קפיטליסטית שניצחה בנוק אאוט בשנות התשעים עם קריסתה של ברה"מ, מחלחלת גם אל שדה המיניות. כולם מתחרים בכולם ומשייפים את גופם ככלי נשק בתחרות הכללית הזו. במרכז הרומן שני אחים, מישל וברונו. מישל מכור למין אבל לא נענה על ידי בנות המין היפה בגלל מראהו המגושם. ברונו האח הוא מדען א-מיני, שחוזה את אפשרות שיבוטם ושכפולם העתידי של בני האדם, שיבוט ושכפול שיבטלו אולי בעתיד את התחרות המכאיבה של בני המין האנושי.

"סיפור על אהבה וחושך" – עמוס עוז

הרומן מ-2002 שהשיב על כנו, ולפי שעה, את משרת "הסופר הלאומי" ועורר גם עניין רב בעולם. בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, כשהתבהרה בהבזק יריות ופיצוצים התהום החשוכה של הסכסוך הישראלי-פלשתיני, כתב עוז בכנות ובהרחבה על שורשי הסכסוך הזה מהפרספקטיבה האישית שלו. את הסיפור הלאומי כרך עוז באוטוביוגרפיה חשופה של ילדותו ונערותו, ובכך "סיפור על אהבה וחושך" הוא דוגמה מובהקת ומוצלחת למגמה ספרותית כלל-עולמית נוספת והיא הכתיבה האוטוביוגרפית. גם עיסוקו של עוז בספרים ובספרות בתוך הרומן מתחבר למגמות עולמיות של ספרים העוסקים בסופרים ובמשוררים (ע"ע "בלשי הפרא").

"בלשי הפרא" – רוברטו בולניו

הרומן מ-1998 זיכה את מחברו בפרס ספרותי חשוב בספרד והיה ציון דרך מרכזי בנסיקתו המדהימה במהירותה של הסופר הצ'יליאני, שחי בגלות ספרד מסוף שנות השבעים, להכרה בינלאומית. בולניו נפטר ב-2003 כשהוא בן חמישים בלבד, אבל תהילתו הולכת וגוברת מאז. ב"בלשי הפרא", כמו ביצירות אחרות שלו, כותב בולניו בהרחבה על חיי סופרים ומשוררים, נידחים בחלקם הגדול, ובמקרה של "בלשי הפרא" אוונגרד נידח ממש. ההתמקדות הפנאטית הזו בחיי יוצרים שוליים יוצרת אפקט קומי מכוון. הקליעה של בולניו לצייטגייסט, לפחות של שוחרי ספרות אנינים אך רבים ברחבי העולם, נובעת מהיכולת הזו שלו להציג את עולם הספרות כעולם ומלואו, דווקא בעידן שבו חשים אוהבי ספרות רבים שמעמד הספרות והספרים נחלש.

"אוסטרליץ" – וינפריד גיאורג זבאלד

סופר נוסף שתהילתו נסקה במהירות, ודובר עליו כזוכה עתידי כמעט ודאי בנובל, ושגם הוא נפטר בטרם עת. "אוסטרליץ", שפורסם ב-2001, זמן קצר לפני מותו של זבאלד בתאונת דרכים, נחשב על ידי רבים לפסגת יצירתו. ב"אוסטרליץ" דן זבאלד, באופן מעודן ביותר ועקיף ביותר האופייני לו, בשואת יהודי אירופה ועברה האפל של גרמניה. הרומן גדוש תיאורים מפורטים של מבנים ואירועים היסטוריים, כמו גם של עובדות מדעיות, תיאורים שאופייניים גם הם למכלול יצירתו ויש לשער שתרמו גם הם להתקבלותו המרשימה של זבאלד; להתקבלותו בעידן שלנו שתוהה על היחס בין הספרות למציאות ובין הספרות לחקר האובייקטיבי של המציאות, כלומר למדע.

"בריחה" – אליס מונרו

קובץ הנובלות המערערות, מרגשות ומאופקות של הסופרת הקנדית הוותיקה, שראה אור ב-2004, הבליט את נוכחותה הספרותית, הידועה כבר ממילא בחוגי הספרות, והביא את שמה לתודעתם של רבים. "בריחה" סלל את הדרך להענקת פרס ה"בוקר הבינלאומי" למונרו ב-2009. סיפורים על נשים צעירות בנות הפרובינציה ומרקע מעמדי צנוע, המפלסות את דרכן בעולם ולעתים קרובות מתמקדים ברגעי בחירה הרי גורל שחרצו את נתיב חייהן, רגעים עליהם מתבוננות הגיבורות בהשתאות כעבור עשרות שנים. ריאליזם פקוח ופוקח עיניים, שבאופן מוזר חושף את הפנטסטיוּת והמוזרוּת של הקיום. יש לשער שהתקבלותה של מונרו בארצות הברית, קשורה גם בהיענותה המושלמת לדימוי של קנדה כארץ מפוכחת ומאופקת ואירונית, ביחס לשכנתה הגדולה מדרום האקסצנטרית והמשוגעת.

"הארי פוטר" – ג'יי קיי רולינג

אולי התופעה המו"לית המדהימה ביותר של שני העשורים האחרונים. רולינג יצרה בעיני רוחה עולם שלם והביאה אותו לתודעתם של מאות מיליונים ברחבי העולם, מבוגרים וילדים כאחד. שבעת הספרים בסדרה ראו אור בין 1997 ל-2007 והפכו את מחברתם לסופרת העשירה בעולם. הכמיהה למציאות פנטסטית דווקא בעידן המחולן שלנו, התבטאה גם ברבי מכר היסטריים אחרים בתקופה הנדונה (ע"ע "צופן דה וינצ'י"), אבל אצל רולינג היא נענתה באפוס שלם, מפורט וגדוש, המתאר את עלילותיו של הילד הארי פוטר בבית הספר לקוסמים הוגוורטס ואת מאבקו בכוחות האופל בראשות וולדמורט. ב2012 פרסמה רולינג גם ספר מוצלח למבוגרים, כלומר למבוגרים בלבד, שבעברית שמו "כיסא פנוי".

"התיקונים" ו"חירות" – ג'ונתן פראנזן

תמונתו של ברק אובמה, שצולם ב-2010 ובידו כרך טרי של "חירות", סימנה את מקומו המרכזי של פראנזן בספרות האמריקאית והעולמית בזמננו. הסופר, שהתחיל כסופר אוונגרדי ונידח למדי, נסק לתהילתו כבר ב-2001 עם ספרו "התיקונים". תרומה חשובה להכרה בו תרם הסכסוך המתוקשר בינו לבין אופרה וינפרי, כאשר פראנזן הביע את אי שביעות רצונו מהכורח לשווק את ספרו באמצעות "מועדון הספר" המשפיע של הדיווה הטלוויזיונית. וינפרי נעלבה והסכסוך זכה לתהודה רבה. אבל היה זה יותר מסכסוך מקומי, רב תהודה ככל שיהיה. פראנזן ביקש להשיב את הסופר לכַן הנישא של פרשן המציאות האולטימטיבי, כנגד המתחרים רבי העוצמה של המדיה האלקטרונית שהפילו אותו מכיסאו בעשורים האחרונים. במקרה שלו, ושל שני הרומנים עבי הכרס שלו שמנסים לתאר ולפרש את המציאות האמריקאית העכשווית, הוא גם הצליח בכך.

"כפרה" – איאן מקיואן

הרומן הזה מ-2001, שאף הוסרט ב-2007 וזכה להצלחה ביקורתית וקופתית גדולה, הוא ככל הנראה הרומן המפורסם ביותר של מקיואן וכזה שהוכנס לרשימות רבות בעולם של "הספרים הטובים". מקיואן הפך, בין היתר בעקבותיו, ל"פנים" של הספרות האנגלית העכשווית. זה גם רומן בריטי מאד שעוסק בהתאם ביחסים בין מעמדות שונים. הוא מתמקד בתוצאותיה הקשות של האשמת שווא ובניסיון לכפר עליה כעבור עשרות שנים. גם מקומה של מלחמת העולם השנייה לא נפקד בספר, הנושא הגדול שמעסיק סופרים רבים בתקופתנו (ע"ע זבאלד וכן "נוטות החסד", שכמעט נכנס לרשימה הנוכחית).

"הדרך" – קורמאק מקארתי

הרומן של הסופר האמריקאי הוותיק ראה אור ב-2006, זכה בפוליצר ונבחר על ידי אופרה ווינפרי ל"מועדון הספר" המפורסם שלה. ב-2009 הוא נבחר על ידי המגזין "טיים" "לספר העשור". בעולם וגם בארץ זכה הספר, הלא קל מבחינה רגשית לקריאה הזה, לתשומת לב רבה (על אף שקיים כמדומה קונזצנזוס ביקורתי ש"קו אורך דם", ספר מוקדם של מקארתי הוא יצירת המופת האמתית שלו). זהו סיפורם של אב ובנו שנודדים בארה"ב אחרי שזו, וחלק ניכר מהעולם כולו, הוחרבו במלחמה נוראה. מקארתי כותב במסורת אמריקאית מאד, כתיבה גברית, מלאת פאתוס אבל פאתוס מאופק, ומתוך פנטזיה דתית ביסודה על קץ העולם בעקבות חטאי האדם. "הדרך" היא הגשמתה בפרוזה של מגמה תרבותית רחבה יותר שעיקר ביטויה היה דווקא בקולנוע של העשורים האחרונים, בסרטי האסונות האפוקליפטיים הרבים מתוצרת הוליווד. נדמה שבצד אירועי ה-11 בספטמבר הקונקרטיים, הפחד מביזורה של הנגישות לנשק לא קונבנציונלי בעידן שלנו, תורם לזא'נר האפוקליפטי והפוסט-אפוקליפטי שמקארתי כותב במסגרתו, יותר מאשר תרמה להיווצרותו בעבר "המלחמה הקרה", שהתנהלה בין שתי מדינות "מסודרות" (במקרה של הקולנוע, ההתפתחות הטכנולוגית של המדיום עצמו אחראית במידה רבה לחיבה הזו לסרטי קטסטרופות).

"שיניים לבנות" – זיידי סמית

סמית היא נצר צעיר לקבוצה של כותבים שהיגרו לבריטניה ממושבותיה בעבר, או נולדו כבנים למהגרים כאלה, והגיעו לפסגת הספרות האנגלית ביניהם: (סלמאן רושדי, ויקראם סת, ואולי הטוב שבהם: זוכה הנובל ו.ס. נאיפול). הרומן הזה פורסם ב-2000 וזכה בפרסים רבים ונכנס גם לרשימות רבות של "הספרים הטובים" ברחבי העולם. חיי שתי משפחות מהגרים בלונדון, מג'מייקה ובנגלדש, מתוארות בו בהרחבה ובהרחבה אף מתואר המתח בין המזרח למערב ובין דת לחילון, מתח שעלה למודעות כלל עולמית דוחקת שנה בלבד אחרי פרסומו של "שיניים לבנות".

"התיאטרון של מיקי שבת" ו"פסטורלה אמריקאית" – פיליפ רות

אחרי פריצתו לתודעה ב-1959 בקובץ הביכורים "שלום לך, קולומבוס" ועשור לאחר מכן בספר הסקנדליוזי "מה מעיק על פורטנוי?", נחשב פיליפ רות בשנות השבעים והשמונים לסופר שכל עתידו אחריו. ואז באו שני הרומנים הללו, שפורסמו בצמידות וזכו להכרה ביקורתית גורפת. הראשון, שפורסם ב-1995, זיכה את מחברו בפעם השנייה ב"פרס הספר הלאומי" (הפעם הראשונה הייתה על קובץ הביכורים המוזכר). השני, שראה אור מייד אחריו, ב-1997, זיכה את מחברו ב"פוליצר" ונכנס לרשימות רבות של "הספרים הטובים". שני הרומנים מציגים דמויות של יהודי אמריקה שאף סופר, יהודי או לא יהודי, לא העז להציג כדוגמתם. מיקי שבת, כדברי אחד המבקרים שהיללו את הספר, הוא אחת הדמויות הדוחות ביותר שנכתבו בספרות מעולם, זקן שטוף זימה וחסר גבולות ומוסר. ואילו ב"פסטורלה אמריקאית" הופכת בתו של נער פוסטר של יהודי ארה"ב לטרוריסטית אנטי-אמריקאית.

"על העיוורון" – ז'וז'ה סארמאגו

הרומן הזה ראה אור ב-1995 וזכה להצלחה רבה בעולם ובפרט בארץ. הוא נחשב לרומן הסוחף והמפורסם ביותר של מחברו. שלוש שנים אחר צאתו לאור זכה גם סארמאגו בנובל. הסיפור על העיוורון, המתפשט אט אט בקרב בני האדם, מלבד אישה אחת שנותרת רואה, ועל הניוון המוסרי שנלווה לעיוורון זה נתפס כאלגוריה למצב האנושי. סייעה לפרשנות הכלל-אנושית הזו וויתורו של סארמאגו על שמות פרטיים ושמות משפחה וכן שמות מקומות. סארמאגו, הרבה בזכות "על העיוורון", נתפס, בעולם ואצלנו, כנציג מאוחר, דינוזאור ששרד באורח פלא מהעידן הקדום של המודרניזם האירופאי התובעני והמרשים בן המחצית הראשונה של המאה העשרים.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יזהר הר-לב הוא ככל הנראה הסופר הישראלי הצעיר המעודכן ביותר. ב"צעיר", בשדה הספרות (בסיפורת), הכוונה היא למי שהוא בן פחות מחמישים. ב"מעודכן" הכוונה למי שמתייחס להשפעתן של הטכנולוגיות החדשות על חיינו. רומן הביכורים המרתק שלו, "פובידיליה", עסק בצעיר שמחליט להתנתק מהעולם ולחיות כמעט אך ורק בעולם הווירטואלי. ואילו "מיקסי גריל", הרומן השני שלו, עסק בביקורתיות באיש פרסום שהפילוסופיה של הפרסום, אם אפשר לומר כך, מנחה את חייו, יוצרת השקפת עולם שרואה בתדמית ובגוף חזות הכול. הרומן הנוכחי מספר, בגוף ראשון, על איש ביטוח שפוטר מעבודתו בשם דניאל, כבן ארבעים, שמוטרד מהתמכרותו של בנו למשחק מחשב, משחק של מציאות וירטואלית, בשם "World of Warcraft". מסתבר שבנו המנומנם והמופנם, העונה גם לשם החיבה "נומי", הוא אלוף במשחק הזה. אשתו של דניאל, נוגה, אמנית שזנחה את אמנותה ועובדת ככוריאוגרפית של חלונות תצוגה וראווה, מתרחקת ממנו ודניאל חושד שיש לה רומן עם הבוס שלה. אבל דניאל מודאג מדברים רבים נוספים: מהתמוססות הקרחונים, למשל. מהתחושה שאופי הקיום האנושי הנוכחי שלנו זמני, ובעתיד נתמזג עם מכונות ומחשבים. "על פי המהנדס והממציא ריי קורצווייל, 2040 היא השנה שבה יתמזגו אנשים ומחשבים. מה שקורה עכשיו אלה ההכנות והאימונים: אנחנו מתחילים להתרגל לגופנו כאל מכונה ולאישיות שלנו כאל אמצעי שיווק. העתיד הזה, שמצטייר לי כרגע בבהירות מוחלטת, נראה לי מחריד". הוא מודאג גם מהעובדה שכבר עכשיו אנחנו מעין רובוטים שניתן לנבא את עתידם בסבירות גדלה והולכת, כמו שחושפות תוכנות אקטואריות מתוחכמות בתחום הביטוח. אחד ההבדלים בין הרומן הזה של הר-לב לשניים הקודמים נעוץ בכך שכאן לא מוצגת רק השפעתן של התפתחויות טכנולוגיות על נפש האדם, אלא מפותחת הברית הלא קדושה של המיזוג בין התפתחויות אלו ונפשו של החרדתי. ההתפתחויות המואצות הללו הן גם התפתחויות בשדה הנפש, מסתבר, שהחרדה בה, אמנם חרדה שעם הגרעין שלה בא החרד "מהבית", כמו שאומרים, מלבלבת והולכת בעידננו.
העקביות של הר-לב מעוררת הערכה. ישנה בכתיבה של הר-לב איזו רצינות בסיסית, רצון להבין כיצד אנו חיים היום, על אף שתחושת הדחיפות בשני הרומנים הקודמים שלו הייתה גדולה יותר להרגשתי. כמו כן, על אף שבספר הזה חשתי ביתר חריפות מאשר בקודמיו את היעדרו של סגנון ספרותי מחושב, כלומר יותר מדי משפטים בספר משמשים אך ורק לשם העברת תוכן, הרי שבאקלים של הספרות הישראלית הרצינית הצעירה, המשופעת במשוררים שכותבים פרוזה (לעתים פרוזה מוצלחת אמנם), הר-לב נענה לקריאת התיגר של וולבק כלפי הספרות הסנטימנטלית והפואטית-יתר-על-המידה הצרפתית של שנות התשעים ("קצת מציאות, בנאדם!", זעק וולבק) ומעניק לנו מציאות ביד רחבה. זו אינה בחירה טריוויאלית לסופר לדווח לקוראיו על המציאות. "המין האנושי אינו יכול לשאת יותר מדי מציאות", כדברי ט.ס. אליוט, ומעדיף לברוח לשקרים ולהסחות דעת בדרגות משתנות. הר-לב מתעקש ועל כך, כאמור, הוא ראוי להערכה. עוד ראויים לציון החלקים בספר שבהם מתאר הר-לב את המתרחש במציאות הווירטואלית של המשחק שמשחק נומי. דניאל, אביו, נכנס אל המשחק בדמות משלו על מנת להבין מה מניע את בנו לבלות את כל ימיו מול מסך המחשב. הסופר מתאר כך במשך חלקים שלמים ובאופן "ריאליסטי" מה מתרחש בעולם הבדוי של המשחק הממוחשב, והתוצאה היא מקורית ומעוררת מחשבה. אמנם הפטפטת הנפוצה בדבר טשטוש ההבדלים בין המקור לייצוג, בין המציאות לווירטואליה, היא אכן קשקוש אחד גדול, כי מה שמשנה ב"קיום", מה שהופך את ה"קיום" לקיים, אם אפשר לומר כך, הוא הסבל. ואם מישהו סובל, אבל מיליון הייצוגים שלו במרחב הווירטואלי אינם סובלים – והם אינם בהיותם ייצוגים – הרי שאין שום טשטוש ביני לבינם. שרְשה לה פיין, עם לערב אנגלית בצרפתית בתעתיק עברי. אבל הר-לב בסופו של דבר מבטא גם את ההכרה הזו ועלילותיו של נומי בעולם הווירטואלי פורצות מעולם זה אל החיים האמיתיים, שאכן כשמם כן הם, בהיותם חיים של סבל אמיתי. עוד מעניינים הניסיונות של הגיבורים להתנתק מהעולם המרושת מדי, המתָקשר מדי, שכלא אותם (ואת כולנו) בתוכו. באחד השלבים ברומן עוזבת נוגה את הבית וזורקת את הסלולרי שלה לפח זבל מזדמן. הניתוק אפשרי והוא בידינו והשלכותיו, אפילו במקרה הזה, אינן שליליות בהכרח.
בביקורת הספרות האמריקאית מכונים לעתים רומנים מסוגו של "קצב התמוססות הקרחונים" רומנים העוסקים ב- "the way we live now". לא תמיד המבקרים האמריקאים משבחים את הרומנים על הבחירה הזו, שמובילה לעתים לכתיבה "עיתונאית" מרפרפת על פני השטח. במקרה הזה התוצאה מוצלחת למדי.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

פחדנו מאורוול של "1984" ושכחנו את האקסלי של "עולם חדש, מופלא", טען חוקר התקשורת ניל פוסטמן בספרו "בידור עד מוות". חששנו מדיכוי מבחוץ, אך לא חששנו מספיק מפני עצמנו, מפני רצוננו להתבדר ולהיטמטם. "מי שהפחידו את אורוול היה מחרימי הספרים. מה שהפחיד את האקסלי היה היום שבו לא תהיה עוד כל סיבה להחרים ספר שכן לא יהיה עוד מי שירצה לקרוא בו", כתב פוסטמן.
על הציר שבין אורוול להאקסלי, בין רודנות כפויה לבין השתעבדות מרצון לעיקרון העונג, ניצבת היצירה הדיסטופית הזו מ-1953, של הסופר האמריקאי ריי ברדבורי. בעולם העתידני של "פרנהייט 451" מסממים בני אדם בתוכניות טלוויזיה ופרסומות מטופשות. בכך ברדבורי הוא חלק אינטגרלי מגל אינטלקטואלי ששטף את אמריקה בשנות החמישים, שחשש ממה שכונה אז באימה "חברת ההמונים" (חנה ארנדט ודייויד רייזמן, למשל; הסוציולוג, דניאל בל, מחה בספרו המפורסם מ-1960 "קץ האידאולוגיה" על המגמה ההיסטרית הזו, לטעמו). אבל בעולם של הרומן גם מפעילים אמצעי כפייה. בראש ובראשונה שריפת ספרים. שם הספר הינו מעלת הטמפרטורה שבה נייר עולה באש וגיבורו הוא גאי מונטאג, "כבאי", שמשרת ביחידה מיוחדת לביעור ספרים מהארץ, אך אמונתו בשליחותו מתערערת.
הייחוד של הרומן המעניין הזה אינו נעוץ בעלילתו או בלשונו או בכושר ההמצאה שלו באשר לעתיד הרחוק (כן, ברדבורי חוזה טלפונים סלולריים, פקסים, תכניות ריאליטי, מסכים מקיר לקיר בתלת-מימד ועוד). הייחוד הוא בהתמקדות של הרומן בספרים, שהיעדרם והדאגה להכחדתם הם ליבה של הדיסטופיה שהוא מתאר. חששתי בתחילת הקריאה שהטיפול של ברדבורי בסוגיה יהיה סנטימנטלי, ארכאי ושטחי, כלומר שהוא יבטא איזו תפיסה נאיבית ושמרנית ופטישיסטית באשר לתפקידם של הספרים בעולם. אבל ברדבורי מציע עושר של תפיסות באשר לחשיבותם של הספרים.
ובכן, מהי בעצם חשיבותם של הספרים? הנה כמה תשובות המלוקטות מחלקי הספר השונים. הקפטן ביטי, מפקדו של מונטאג, מבאר מה המוטיבציה לשריפתם. כאשר הופיעו אמצעי התקשורת ההמוניים, כדוגמת הסרטים, הרדיו ולבסוף הטלוויזיה, הבינו מנהיגי החברה כי שליטתם הבלעדית של אמצעים אלה היא הדרך להאחיד את החברה ולהשקיט את סתירותיה. תכונתם של אמצעי תקשורת אלה לפשט, לתקצר, ולהתאים למכנה המשותף הגדול ביותר, הייתה כך בעלת תכלית פוליטית. ההאחדה הזו הוצגה גם כמחווה דמוקרטית: "קלאסיקות […] שנחתכו כדי שניתן יהיה לתאר את הספר בשלושים שניות". מורכבותם של הספרים הפכה מכשול בהאחדתם של בני אדם. בפרפרזה, כמדומה, על דוסטוייבסקי ב"שדים" (שכתב שתולדות המין האנושי נחלקים לשניים: מהקוף ועד שהאדם הבין שמוצאו מהקוף ואז כל הדרך בחזרה), מסביר ביטי את הפילוסופיה של העולם החדש האמיץ: "מגן הילדים עד למכללה ושוב בחזרה לגן הילדים, זה הדגם האינטלקטואלי כבר חמש מאות שנה". במקום אחר נטען כי הספרים הם אוצרי הזיכרון של המין האנושי והיכרות איתם מסייעת למיננו לא לחזור על טעויותיו: "הספרים נועדו להזכיר לנו איזה חמורים טיפשים אנחנו". ואילו פאבר, הזקן שעוזר למונטאג להצטרף לאנשי המחתרת, גורס כי חשיבותם של הספרים נעוצה בשטח הפנים העשיר שלהם, כלומר בהימלטותם מקלישאות שהנן בעצם הכללות: "ככל שירבו הנקבוביות, ככל שירבו פרטי החיים האמיתיים בכול סנטימטר רבוע של דף נייר, כך הוא יותר 'ספרותי'. זו ההגדרה שלי, בכל אופן. לספר פרטים, פרטים רעננים. הסופרים הטובים נוגעים בחיים לעתים קרובות […] אז עכשיו אתה מבין מדוע הספרים מעוררים שנאה ופחד? הם חושפים את הנקבוביות בפני החיים". מה שמעניין במחשבה הזו אינו רק שהספרים נתפסים כהכרחיים מפני שנאמנותם לאמת החיים תדרבן את בני האדם לשינוי תנאי חייהם. מה שנרמז כאן הוא שעצם ההכרה בממד הלא נעים של החיים הופכת את הקיום לטראגי ולכן לנסבל, בעוד העמדת הפנים שהקיום מאושר וחסר דאגות, אותה מעודדת הטלוויזיה הבידורית, מעודדת דווקא דיכאון. הטלוויזיה בעולם של "פרנהייט 451" אינה מעודדת חשיבה עצמאית, אלא "אומרת לך מה לחשוב ומחדירה זאת פנימה". עוצמתו של הייצוג הטלוויזיוני היא-היא זו שמדכאת חשיבה.
אם כי, פאבר גם מעיר שייתכן ואמצעי המדיה השונים יכולים לספק עקרונית גם את מה שמספקים הספרים: "את אותה ירידה לפרטים ואותה מודעות היה אפשר להעביר דרך הרדיו והטלוויזיה, אך אין עושים זאת". יחלפו רק שנים אחדות לאחר צאת הספר הזה והתיאורטיקן מרשל מקלוהן, משיח הטלוויזיה, יטען כנגד הספרים כי הם מבודדים אותנו מבני אדם אחרים וממגע בלתי אמצעי עם המציאות, הם מחנכים אותנו לחשיבה מופשטת ומסודרת מדי ומסכלים את יכולתנו לקלוט את המציאות באופן רב-רובדי ובו-זמני. ויהיו תיאורטיקנים שיסכימו עם הניתוח של מקלוהן רק ייהפכו את כל המינוסים שלו לפלוסים. כלומר, יימצאו ב"מדיום" הספרותי כשלעצמו את "המסר" ההומניסטי. אבל ברדבורי לא נכנס לזה.
הספר הזה רלוונטי אולי שבעתיים כיום, בעידן שזונח את המסורת ההומניסטית ומשתעבד לטכנוקרטיה ול"מדע" מצד אחד ולבידור מטמטם מצד שני.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זוהי הגרסה הרכה, המתונה, ההומניסטית, והקצת-קצת סנטימנטלית של מישל וולבק. אחרי שנים של התנפחות אינפלציונית וצעידה בכיוונים אזוטריים, אחרי עשורים של מגדלים תיאורטיים פורחים באוויר ללא קשר אל המציאות, סופיזמים ריקים ורדיקליות שאינה יודעת כבר מה הן יעדיה, הספרות הצרפתית, או לפחות מגמה אחת בה, חוזרת לדבר הבסיסי ביותר, הוודאי ביותר. וזהו לאו דווקא ה"קוגיטו", "האני חושב", של דקארט, אלא הגוף. החזרה לגוף הולמת עוד נטיות ברוח התקופה: זרמים בניו אייג' וכן אינדיבידואליזם קיצוני של חברה מופרטת, חברה שזנחה פרויקטים חברתיים משותפים. אבל החזרה העכשווית לגוף מבטאת אינדיבידואליזם גופני היפוכונדרי יותר מאשר ארוטי, אינדיבידואליזם מתכנס ונמנע יותר מאשר מתפרץ וסופח; אנשים, בקיצור, דואגים היום לבריאותו של גופם יותר מאשר לעינוגו.
כותב היומן הבדוי הזה, "יומן של גוף", נפטר ב-2010 בגיל שמונים ושבע והוא הוריש לבתו יומן שניהל מאז 1936. זהו יומן מיוחד במינו, כזה שמוקדש לגוף בלבד. בהתאם, איננו יודעים הרבה על בעל היומן, כי עניינו אינו סיפור קורות חייו או שיתופנו בעולם הנפש הפנימי שלו, עניינו הוא בתיעוד חיי גופו. "מי שכותבים יומן סתם כותבים על החיים ועל רגשות […] אבל הם אף פעם לא מדברים על הגוף שלהם". אנו יודעים רק שאביו נפטר בצעירותו, שהוא לא אהב את אמו, שהוא היה חבר במחתרת הצרפתית בזמן מלחמת העולם השנייה, שהוא נישא וחי עשרות שנים עם אותה אישה, שהוא היה בעל תפקיד בכיר כלשהו, איזה בדיוק לא ברור, ושנולדו לו בן ובת. מאידך גיסא, אין כוונתו של בעל היומן להציג לנו את הגוף המדעי, אלא את הגוף כפי שחווה אותו אדם רגיל: "סביב היחסים שנפשנו מנהלת עמו [עם הגוף] בתור שק הפתעות ומשאבת הפרשות, יש קשר שתיקה מוחלט כיום […] ואשר לרופאים, אלה של היום בכלל לא נוגעים עוד בגוף. אותם מעניינים רק הפאזל התאי, הגוף כפי שהוא נראה דרך צילומי הרנטגן, הדמיות האולטראסאונד, סריקות ממוחשבות, בדיקות למיניהן, הגוף הביולוגי, הגנטי, המולקולרי, בית החרושת לנוגדנים. שאגיד לך מה אני חושב? ככל שבודקים את הגוף המודרני הזה, ככל שמציגים אותו לראווה, כך הוא קיים פחות. הוא מבוטל ביחס ישר לחשיפתו. הגוף שעל אודותיו ניהלתי את היומן היומיומי הזה הוא גוף אחר: רעֵנו למסע, מכונת הקיום שלנו".
כך מוגשת לנו יצירה מקורית להפליא, מקורית ופשוטה במובן הטוב של המילה. בעל היומן מפרט במרוצתו, למשל, על עונג ההירדמות, את השיטות שגילה להתגבר על כאבים, את טכניקות האוננות שלו, את התנסויותיו הלא רבות עם נשים וההבדלים ביניהן, את חדוות הפעילות הספורטיבית, את יחסו ליציאותיו כמו גם לפעילות גופניות כמו בכי וצחוק, את התחושה בשעת מחלה או התקף חרדה, את התחושות הגופניות שמעוררים בו בניו ולאחר מכן נכדיו, או את התבוננותו בהתפתחות גופם ויחסם לגופם של אלה, ולבסוף על ההזדקנות. על אף שלא נמסרים פרטים רבים על הכותב, כאמור, אנחנו לומדים לחבבו, על ענוותו שמתבטאת גם בסקרנותו התמימה ביחס לגופו, על האופטימיות הבסיסית שלו, על נאמנותו למשפחתו ועל אופיו המתון באופן כללי. הנה דוגמה למשפטים לא אופייניים בבוטותם, אך אופייניים באהדה שהם מעוררים כלפי המספר: "כשהסתכלתי באניני הטעם הללו חותכים באדיקות את הסיגרים העצומים שלהם, לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה שפי הטבעת, כשהוא חותך את גלל הצואה, מתפקד כקוצץ סיגרים. והפנים, בשני המקרים, עוטות את אותה הבעה מרוכזת". מה שתורם לאהדה שלנו כלפי המספר הינה העובדה שעל אף שהוא אינו הדוניסט פרוע, הרי שהתבוננותו בגוף אינה אותה התבוננות היפוכונדרית-נרקיסיסטית שהזכרתי לעיל. הנה בדיחה שהוא שומע ומאפיינת גם את יחסו לגוף, יחס לא מקדש ולא סוגד: "אתה צריך להתנזר מנשים, אומר הרופא לחולה. להתנזר מנשים, מקפה, מעישון, מאלכוהול. וככה אני אחיה יותר שנים? לא יודע, עונה הרופא, אבל הזמן ייראה לך יותר ארוך". ההתייחסויות המפורטות לגוף אינן מייגעות כלל, כפי שאפשר היה לחשוב, ובצד דרמות החיים שנרמזות פה ושם בטקסט, הרי שגילוי הגוף, המעקב אחריו, הידיעה מה יעלה בסופו אבל המתח כיצד יגיע סוף זה, יוצרים דרמה עצמאית ברומן, את דרמת הגוף.
המספר מצטט את מונטיין כמה פעמים. ואכן, אם וולבק הושווה למוראליסטים הצרפתיים הגדולים בני המאה ה-17, הרי שפֵּנַק הולך בדרכיו של המסאי הצרפתי הגדול בן המאה ה-16. זהו בעצם המשך צנוע של הפרויקט של מונטיין, שנטל על עצמו במסותיו לתאר את עצמו בדיוק כפי שהוא. כך הגיבור שלפנינו מבקש לתאר את גופו בדיוק כפי שהוא.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

היצירה הטובה ביותר, מאלו שתורגמו לעברית, של הסופר הספרדי החשוב, חוויאר מריאס (יליד 1951), הינה לטעמי הרומן "מחר בקרב חשוב עלי". הרומן הגדול הזה נפתח בסצנה גאונית: גבר ספרדי מתחיל עם אישה ספרדייה נשואה, כשמטרתם המוצהרת היא סטוץ ותו לא. הם מגיעים לדירתה של האישה והיא נפטרת בעיצומו של המשגל. הגבר, שהאישה זרה לו והוא כמעט לא יודע עליה דבר, מוצא את עצמו נוכח ברגע האינטימי הגדול של חייה, אינטימי יותר מהמין שהתרחש ביניהם – מותה. אך העניינים מורכבים אף יותר, כיוון שבחדר הסמוך הוא שומע את בכי התינוק של שותפתו לשעבר לסטוץ המתקררת והולכת. מה עליו לעשות כעת? כיצד הוא יכול להפקיר את המתה ואת התינוק? ומאידך גיסא, כיצד יתרץ את נוכחותו בביתה בעיני הבעל או משפחתה? ומה לו ולה, בעצם? זו סצנה גאונית, כיוון שהיא מזנקת משיא הניכור, או, ליתר דיוק, אי המחויבות, לשיא האינטימיות והמעורבות עד צוואר. בהמשך הרומן, הגבר הופך להיות אובססיבי ביחס לאישה שבקושי הכיר ועוקב אחר בני משפחתה, מנסה להבין מי היא הייתה וכיצד נראו חייה. הוא הופך להיות מעין "בן זוג" של רוח רפאים, שותפתו לסקס לשעבר.
"התאהבויות" נפתח בנקודה דומה, אם כי פחות מקורית ומסעירה. המספרת, מריה דולס, שעובדת כעורכת זוטרה בבית הוצאה במדריד נוהגת לעקוב להנאתה אחר זוג בגיל העמידה שפוקד כל בוקר את בית הקפה שלה. שיחתם זה עם זו, מחוותיהם זו כלפי זה, ומראם ביחד ואף לחוד, קוסמים לה. היא מכנה את הזוג בינה לבינה "הזוג המושלם". אלא שטרגדיה פוקדת את הזוג הזה, כפי שמלמדות כבר שורות הפתיחה של הרומן: "הפעם האחרונה שראיתי את מיגל דֶסוֶורן או דֶוֶורנֶה, היתה גם הפעם האחרונה שראתה אותו אשתו, לואיסה, עובדה משונה ואולי אף לא הוגנת, שהרי היא הייתה כאמור אשתו, ואני לעומת זאת הייתי זרה ומעולם לא החלפתי איתו מילה". מיגל דסוורן נדקר על ידי הומלס מטורף ואשתו נותרה אלמנה. בדומה למה שקורה לגיבור ב"מחר בקרב חשוב עלי", מריה, המספרת כמוזכר, נדחפת בעקבות המוות השרירותי הזה, להכיר טוב יותר את האלמנה ובני משפחתו של הנפטר. היכרותה עם סביבתה הקרובה של לואיסה וסביבתו הקרובה לשעבר של מיגל בעלה, מובילה אותה להתאהבות חד כיוונית בחוויאר ידיד המשפחה, ואז לספקולציות שונות ביחס לשאלה האם מותו של מיגל אכן היה ביש מזל או שהנו רצח שתוכנן והוסתר בקפידה.
ייחודו של מריאס נעוץ בשילוב הנדיר שיש בכתיבתו בין "המה", עיסוק בנושאים יצריים, אהבה ותשוקה ואף תשוקה נטולת אהבה, לבין ה"איך", אופן כתיבה סמיך ומפותל, משפטים מורכבים וארוכים, הנעים קדימה באטיות וביסודיות, כמו מבקשים למצות את כל האפשרויות, ההשתמעויות והניואנסים מהרגע העלילתי הנתון, וחוזרים על עצמם בוואריאציות שונות, כמו ביצירה מוזיקלית. מריאס, בדרך כלל, גם משלב התייחסות של גיבוריו ליצירות ספרות גדולות, של שייקספיר וכאן גם של בלזק, אליהן חוזרים הגיבורים במחשבתם ומטמיעים אותן בעלילת חייהם. גם עובדה זו תורמת לתחושה "התרבותית" של הטקסט של מריאס. השידוך הזה בין סופר משכיל, שמודע למדיום שבו הוא כותב, אמן של שפה, לבין סופר שעוסק בנושאים ארציים ואף מחוספסים, הוא שילוב נדיר. סופרים אינטלקטואלים ו/או אמני הלשון האנינים מפיקים פעמים רבות פרוזה חיוורת-דם מבחינה יצרית, ואילו סופרים שיש להם הרבה "מה" לספר לא מקפידים לרוב על "האיך", כמו מריאס. במובן מסוים הסיטואציה הבסיסית של "התאהבויות", ויותר מכך של "מחר בקרב חשוב עלי", היא מטפורה לאמנותו של מריאס עצמה: יחסי אנוש שטחיים הופכים אט אט לרשת צפופה וסמיכה של רגשות, כפי שהפרוזה שלו שעוסקת לכאורה ביצרים בסיסיים נכתבת בשפה עתירת עיטורים, פיתולים ודקויות.
ועם זאת, "התאהבויות" נופל ממיטב יצירתו של מריאס וזאת משום שהאמיתות באשר למה שנוגע למותו של מיגל דסוורן, וישנן, מסתבר לקורא, כמה אפשרויות להסברת מה שעלה בגורלו, אינן לגמרי אמינות ומשכנעות. כדאי, לפיכך, לקרוא בספר הזה לא בגלל העלילה, אלא למרות העלילה. כי הדרך המפותלת של מריאס לספר סיפור יפה כל כך, תובנותיו – בין היתר: על אהבה, תשוקה, שנאה, אבדן וזיכרון – מעניינות ולפרקים מעמיקות, וכאתנחתא קומית משעשעת משורטטת שנאתה של מריה לעולם ההוצאה לאור ולסופרים היומרניים והנפוחים שהיא נאלצת לעבוד איתם: "הסופר היה טיפוס של אפודת מעוינים, משקפיים של פורע חוק או משוגע, ומראה של מישהו מתוסבך, שבאופן בלתי מוסבר היתה לו חברה נחמדה שנראית טוב והוא מכר די הרבה ספרים – תרמית יומרנית, כל אחד מהם".