מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בעקבות הקריאה בקובץ הסיפורים המקורי והחריף הזה מ-1999 אתה מבין יותר מה גדול האבדן התרבותי, על האישי איני מדבר, שבהתאבדותו של דיוויד פוסטר וואלאס ב-2008 והוא בן 46 בלבד. הקובץ הזה ממחיש, באופן כמעט יחידאי בתרבות זמננו (למעט וולבק), איזו תרומה יכול סופר גדול – בעצם נשמה גדולה יהיה תיאור הולם יותר – להביא לתרבות בה הוא פועל, איזו הקלה משמעותית יכולה נוכחותו להביא, איזו עזרה חשובה בנשיאת העול, איזו הירתמות מרשימה לנשיאת האלונקה שהינה החיים העכשוויים, איזה בן לוויה מורה דרך באינפרנו שהוא לעתים התרבות העכשווית יכול סופר גדול להיות. אני מדבר על סוג נדיר של סופרים שקשובים באופן מחודד לרוח הזמן, הפורטת עליהם כמו על פעמון-רוח, אך מאידך גיסא, ובאופן מטפורי שונה לחלוטין, הם בעלי מוצקות אינדיבידואלית בסיסית שהרוח הזו נשברת עליהם כמו שהיא נשברת לנוכח צוק נישא.
זהו אוסף של סיפורים קצרים המציגים שילוב נדיר ביותר של יכולת אנליטית, לוגית-מתמטית, ברגישות עילאית, אחד מאותם מקרים נדירים המפריכים את קביעתו של שופנהאואר שאנשים המוכשרים למתמטיקה אינם יכולים להיות אמנים גאוניים וההיפך. חלק מהסיפורים אפילו גובלים בהיות-פרגמנטים או בהיות-אפוריזמים, חלקם כתובים באופן שניתן לכנותו אקספרימנטלי, אך הוא לעולם אינו מתחכם באופן ריק; אלה סיפורים מפוכחים ככל שפיכחון יכול להיות אך לעולם לא הופכים לציניים, כמה מהם אולי מיותרים, אך, מאידך גיסא, כמה מהם בפשטות גאוניים.
הנושא הגדול של פוסטר וואלאס הוא אותנטיות, היכולת להיות אותנטי בתרבות ובחברה העכשוויים (ובמובן זה ובעוד מובנים הוא יורשו של סאלינג'ר). כך הוא למשל הפרגמנט הפותח: "כשהציגו אותם, הוא אמר משהו שנון בתקווה לעורר חיבה. היא צחקה צחוק גדול מאוד, בתקווה לעורר חיבה. ואז נסע כל אחד מהם הביתה לבדו כשהוא נועץ את מבטו היישר לְפנים, ועל פני שניהם בדיוק אותה העוויה. האיש שהפגיש אותם לא חיבב ביותר לא אותו ולא אותה, אף על פי שהעמיד פנים שדווקא כן, בהיותו להוט כפי שהיה להוט לשמור על יחסים טובים כל הזמן. הרי אי-אפשר לדעת, הלא כן הלא כן הלא כן". לפרגמנט, או האנקדוטה הזו, העניק וואלאס את הכותרת "היסטוריה מקוצרת באופן רדיקלי של החיים הפוסט-תעשייתיים". בכך הוא הפך אותה מקטע פרוזה מעניין וחונק צעקה (הנמלטת, כביכול בעל כורחו של המספר, בסיום: "הלא כן וכו'") לביקורת חברתית עקרונית ומקפת. בכלכלה שבה עיקר הפעילות חדל להיות יחסי גומלין בין האדם לבין הטבע (חקלאות או תעשייה), אלא יחסי גומלין בין בני אדם לבני אדם, כלומר בכלכלה שעברה מכלכלת ייצור לכלכלת "שירותים", ובחברה שבה את הקהילתיות הקדם-מודרנית ואת הניכור האנונימי המודרני מחליפה והולכת פסידו-קהילתיות, ניכור שאינו מודע לעצמו ומתחזה לביחדנ'ס – החיבה הופכת להיות אינסטרומנטלית, חסרת ממשות ומוצקות, חמימות מנוכרת ומזויפת.
בהתאם לנושא הגדול של הפרוזה שלו שהוא, כאמור, היכולת לקיום אותנטי בעולם העכשווי, וואלאס עוסק בשני סוגים של מערכות יחסים שבהם האותנטיות הינה שברירית במיוחד. הסוג הראשון הוא פעולת החיזור, בעיקר החיזור הגברי. רוח התקופה מדגישה את האלמנט המניפולטיבי והנכלולי שיש בפעולת החיזור, כאשר תיאוריות של "תורת המשחקים" חברו לתיאוריות אבולוציוניות, המדגישות את החשיבות של יצירת סימולציה למוצלחות מבחינה הישרדותית (מפורסם בהקשר הזה הינו ההסבר האבולוציוני של הביולוג הישראלי אמוץ זהבי לזנבו של הטווס, שעל אף שהוא מכביד עליו ופוגע בהישרדותו מצד אחד, הרי שהוא יוצר מראית עין של כוח מצד שני, וכך מושך את נקבת הטווס). וואלאס, בשורת סיפורים קצרים שנתנו לקובץ את שמו, דן בשיטות השונות של החיזור הגברי, בסיפורים שחלקם מצחיק עד דמעות, אולם נושאם הוא רציני ביותר: החובה "הנתעבת" של הזכר המחזר להיות לא אותנטי, להיות "אסטרטג" בפעולת החיזור. וואלאס הוא חלק אינטגרלי מבני דורו הגברים בספרות האמריקאית, שבניגוד מוחלט ומרהיב לדור שקדם להם (ג'ון אפדייק, פיליפ רות, נורמאן מיילר, סול בלו, ג'וזף הלר) מבטאים ביצירתם תחושת אשם ובושה כבדה על עצם המיניות הגברית. אבל וואלאס הוא מצד אחד הקיצוני בבני דורו בסוגיה זו – ותעיד התקפתו המפורסמת על אפדייק, רות ומיילר, במאמר ביקורת שפרסם על אפדייק ובו כינה את בני הדור ההוא כ"גברים נרקיסיסטיים גדולים", בגין יחסם לנשים – אך מצד שני המורכב שבבני דורו, בחושו גם את הטראגיות המובנית במצב הגברי. כך ש"הראיונות הקצרים עם גברים נתעבים" מבטאים בו בזמן תיעוב ואשמה ביחס לגבריות בצד אמפטיה עמוקה ומוצנעת באשר לה. בהקשר הזה, של הגבריות, ראוי לציון הסיפור הגאוני והקורע מצחוק הקרוי "על ערש מותו, כשהוא אוחז בידך, אביו של המחזאי החדש עטור השבחים מאוף-ברודווי מתחנן לחסד". זהו מונולוג מופרע באופן גרוטסקי של אב החולק עמנו את תסכולו ושנאתו לבנו, ובמיוחד לשנותיו הראשונות, הצרחניות והתובעניות של בן זה.
הסיטואציה השנייה בה נבחנת האותנטיות באופן אקוטי היא סוגיית יחסיו של הסופר לקהלו. וזה מה שהופך את יצירתו של וואלאס לא רק למאורע תרבותי כללי, אלא גם למאורע בתולדות הספרות ולדוגמה מובהקת ל"ספרות פוסט-פוסט-מודרנית". הסופר מפעיל הרי מניפולציה על הקורא, הוא מחזר אחריו בדיוק כמו הגבר אחר האישה, הוא מפתה אותו. אותם סופרים המכונים "פוסט-מודרניים", חלקם, ומתוך מודעות לכך, נקטו בשיטה של חשיפת המניפולציה: הם יצאו מאחורי הקלעים והכריזו על המלאכותיות של היצירה, הם חשפו את התחבולות הספרותיות לעיני כל. וואלאס הוא מעריצה של המסורת הזו, מעריץ של ג'ון בארת, למשל, אולם באובססיה שלו לאותנטיות, בעלת הכוח המוסרי האדיר, הוא חושף את התרמית הפוסטמודרנית. הכנות של הסופרים הפוסטמודרניים הינה כנות כביכול. גם הם רוצים למצוא חן, "לעורר חיבה", ולכן הם משתפים לכאורה את קוראיהם במלאכת הסיפור. גם הם, ואולי במיוחד הם, מרוכזים בעצמם ולכן הם מדגישים את תפקידו של הסופר ביצירת היצירה (ביקורת דומה לזו על הספרות האמריקאית מתח כריסטופר לאש בספרו משנות השבעים "התרבות הנרקיסיסטית"). את הביקורת הזו על הספרות הפוסטמודרנית מותח כאן וואלאס בקטע ארוך בשם "אוקטט", שמציג ספרות פוסטמודרנית כזו, מודעת לעצמה, ואז עורך לה דקונסטרוקציה מרהיבה.
לשני התחומים הללו כדאי להוסיף מערכת יחסים נוספת שהאותנטיות בה שברירית, מערכת יחסים שוואלאס נוגע בה כאן באופן משני אולם מקבלת ביטוי במקומות אחרים ביצירתו. זוהי מערכת היחסים בין מטפלים למטופלים. המוסד המרכזי הזה בתרבות זמננו, מערכת היחסים היחידה שבה לכאורה האותנטיות היא בת בית, יכולה לסבול גם היא מהטעיות והטעיות-שכנגד, מהולכות שולל, עצמיות או זולתניות.
ויש כאן קטעים גאוניים סתם, בלי קשר ישיר לתמה הגדולה. כמו הסיפור הארוך, קורע הלב וקורע הפה (מצחוק) בו זמנית, "הנפש הדיכאונית". הנפש הדיכאונית היא כאן ממין נקבה אמנם, אך סביר שוואלאס העניק לה מניסיונו האישי. ישנו כאן מבט מצמרר ולא סנטימנטלי על הדיכאון, מעניין יותר לטעמי מהטקסט המפורסם של ויליאם סטיירון ("חשיכה נראית") בנושא הזה בדיוק.
יש לשבח את "ספריית פועלים" ועורכי הסדרה (נגה אלבלך ואברם קנטור) על אזרוחו ההולך ומתקדם של הקורפוס הייחודי הזה בתרבות העברית.

*
כאן הרחבתי על הסיפור "הנפש הדיכאונית" הלקוח מהקובץ

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

לקראת סוף המחצית הראשונה של המאה ה-19 פרסם הפוליטיקאי וההיסטוריון הצרפתי, אלקסיס דה טוקוויל, את יצירת המופת שלו, שלא נס ליחה עד עצם ימינו אלה: "הדמוקרטיה באמריקה". היצירה הגאונית הזו – שמנתחת את החברה האמריקאית הצעירה לימים, מתוך תפיסה שזוהי חברת העתיד, בעקבותיה תפסע אירופה באופן בלתי נמנע – הפכה למודל לז'אנר מובחן של ספרים החל מהמאה ה-19 ועד ימינו אלה (למרות שכנראה אף ספר בז'אנר אינו עולה על הישגו של דה טוקוויל מייסד הסוגה): חוות דעת על החברה האמריקאית מפרספקטיבה של אינטלקטואל אירופאי. לז'אנר הזה שייך, למשל, "אמריקה" של בודריאר משנות השמונים (ספר מוערך יתר על המידה), ולאחרונה יותר "American Vertigo: Traveling America in the Footsteps of Tocqueville ", של הפילוסוף הצרפתי ברנאר אנרי-לוי. מבקר הספרות, פרדריק ג'יימסון, הציע פעם לקרוא את ביקורתה המפורסמת של "אסכולת פרנקפורט" על תרבות ההמונים האמריקאית בשנות הארבעים, כמי שלמעשה נכתבה בז'אנר הספרותי המוזכר: אינטלקטואלים אירופאיים שנמלאים השתאות – או פלצוּת במקרה של הפרנקפורטים – לנוכח התופעה הגדולה ששמה אמריקה.
טוב יעשה לדעתי קורא הספר הזה, של הסופרת המזרח גרמנית הידועה, כריסטה וולף (1929-2011), אם יקרא אותו כחלק מהמסורת או הז'אנר המוזכר לעיל. וולף מוסיפה למסורת הזו של האינטלקטואל האירופאי המבקר בארצות הברית ומבקר אותה נדבך בעל ניואנסים וחריפות מיוחדים. ב-1992, שלוש שנים אחרי נפילת חומת ברלין, שוולף תרמה לנפילתה בנאום מפורסם שנשאה לפני מאות אלפי אנשים באלכנסדרפלאץ כמה ימים קודם לכן, הוזמנה וולף לשהות במרכז אמריקאי בלוס אנג'לס, מרכז המאפשר לאמנים ולאינטלקטואלים להקדיש את עצמם לעבודתם. וולף מודעת לכך שהיא נצר מאוחר למהגרים גרמניים מפורסמים שהגיעו ללוס אנג'לס בזמן שלטון הנאצים, ביניהם תומס מאן, ברטולט ברכט, תיאודור אדורנו (מאסכולת פרנקפורט המוזכרת), מרלן דיטריך וארנולד שנברג. הצימוד הזה של האליטה של התרבות הגבוהה הגרמנית עם העיר שמסמלת את התרבות הפופולרית האמריקאית יותר מכול אתר אחר – הוא אחת האירוניות הגדולות של ההיסטוריה במאה העשרים. אולם מה שהופך את המפגש של וולף עם לוס אנג'לס לחריף אף יותר, הנו, ראשית כל, אמונתה של וולף בסוציאליזם, שלא התערערה לחלוטין למרות תמיכתה בהפלת המשטר המזרח גרמני. כך יוצא שוולף ערה ביותר לצדדים המכוערים של השיטה האמריקאית, שהזוהר של לוס אנג'לס מבקש לסמא את עינינו מלראותם. היא, למשל, בוחנת בתשומת לב את מצבם של חסרי הבית הרבים שהיא פוגשת ברחובות העיר. היא מתעניינת בטיב חייהם של אנשי הניקיון והתחזוקה במלון המהודר בו שיכנו אותה ואת האינטלקטואלים הנוספים. היא מסיירת בשכונות עוני של שחורים ואמריקאים ממוצא לטיני. אולם מה שמחדד אף יותר את התמה הגדולה של הספר – התנגשות בין שורדת של המשטר הקומוניסטי, אך כזו שלא נטשה את אמונותיה החברתיות – הינה העובדה שבזמן שהותה בלוס אנג'לס התפוצצה במולדתה, גרמניה, סנסציה גדולה הקשורה בשמה. הסתבר, כך גילו תיקים חסויים-לשעבר של המשטרה החשאית המזרח גרמנית, שוולף דיווחה לפני כמה עשורים לאנשי השטאזי את דעתה על כמה ממכריה האינטלקטואלים. וולף נבוכה מאד מהגילוי, אירוע שהיא טוענת בכנות שאתה נוטה להאמין לה ששכחה לחלוטין, ומנסה להבין מה הניע אותה לעשות מעשה כזה. חשוב לומר שההלשנה של וולף לא הייתה עניין של חיים ומוות, אלא עניין פעוט בתוצאותיו. אולם וולף מנסה להבין את עצמה, את מי שהייתה, את מי שהנה. האם עשתה את המעשה מתוך אמונתה התמימה בקומוניזם? או האם עשתה את המעשה מתוך נטייה של מי שתמיד הייתה ילדה טובה לרצות את בעלי הסמכות? ההידיינות העצמית הזו מאלפת ומשמעויותיה חורגות מהמקרה הפרטי של וולף. היא נוגעת בתשתית החלום הקומוניסטי ושברו.
זהו ספר מעניין ביותר אבל הוא כתוב בצורה נסערת, בפשטות: מבולגנת, צורה שאינה מקלה על הקורא. הבלגן נובע מכמה מקורות: ראשית, סיטואציית הסיפּר, כלומר המקום בזמן שממנו מספרת וולף את סיפורה, אינה יציבה. היא מספרת את סיפורה מנקדות המבט של 1992 ואז, לסירוגין וללא התראה, מנקודת המבט של שנות האלפיים, כאשר ניגשה לכתוב את הרומן שלפנינו. היא גם עוברת מגוף ראשון יחיד לגוף שני רבים, המופנה אליה עצמה וכנראה אל עמיתיה, באופן לא שיטתי. בנוסף, היא שרבבה אל הטקסט קטעים מן הרומן עליו עבדה במרכז האמריקאי המארח – מחשבות וקטעים מרומן או ספר תיעודי המבוסס על תכתובת בין מהגרת גרמניה לארה"ב וחברתה של וולף – שרק מעמיסים על הטקסט. וולף גם מערפלת ומשהה את המידע על הליבה של הרומן, הדרמה העיקרית שבו: קרי, הגילויים על שיתוף הפעולה שלה עם השלטונות המזרח גרמניים. גם התרגום לעברית מוטב היה לו לוּ היה עובר ליטוש נוסף.

פורסם במוסף לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

באמצע הרומן החדש של דן בראון מתפנה מחבר רב המכר הגדול של העשור הקודם לעקוץ את מחברת רבי המכר הגדולה של העשור הנוכחי. רוברט לנגדון, "חוקר סמלים" ופרופסור בהרווארד, שאינו מודע כנראה לכך שהוא גיבורו של ספר בשם "צופן דה וינצ'י" שמכר עשרות מיליוני עותקים, המנסה לחמוק מרודפיו, פונה למו"ל האמריקאי שלו ומבקש שיארגן לו מטוס פרטי. "רוברט, אנחנו בענייני מו"לות, אין לנו גישה למטוסים פרטיים". לנגדון טוען בתגובה שהמו"ל מתחמק מסיוע לסופר שלו. המו"ל נאנח ומודה באי דיוק: "בסדר, תרשה לי לנסח את זה מחדש. אין לנו גישה למטוסים פרטיים בשביל סופרים שכותבים על היסטוריה דתית. אם אתה רוצה לכתוב 'חמישים גוונים של איקונוגרפיה' יש על מה לדבר". בראון מתנשא קלות (ובחינניות), באמירה המרומזת שהוא סופר רציני יותר מאי.אל.ג'יימס ופנטזיות המין הבורגניות שלה. הוא עוסק בדת – לא בסקס! מה שהופך את האמירה הזו למעניינת שבעתיים היא הקשר ההדוק והמפתיע בין "התופת" של בראון ליצירה אמריקאית מרכזית אחרת של תקופתנו, הפעם יצירה של "תרבות גבוהה": הרומן "חירות" של ג'ונתן פראנזן. שני הרומנים מציבים במרכזם את הדאגה לעתיד כדור הארץ בגין התפוצצות האוכלוסין. כך אפשר בקלות ליצור היררכיה ספרותית של תחילת העשור השני לאלף השלישי: בתחתית הרשימה – סקס וכל הגועל נפש של אי.אל.ג'יימס. מעליה – בראון, שעוסק בנושאים "רציניים", אך באופן לא רציני, כלומר מותחני ולא אמין. ובראש הפירמידה – סופר שעוסק בנושאים "רציניים" באופן ריאליסטי, קרי פראנזן. למען הסר ספק: אני מעדיף את פראנזן על פני השניים האחרים. אבל לא בגלל "רצינות" "המסר" שלו. וסקס, אגב, הוא נושא רציני לא פחות מהתפוצצות האוכלוסין, אם כי הוא אכן אינו בלתי קשור אליה.
אז ככה. לנגדון מוצא את עצמו בבית חולים בפירנצה, כשהוא לא יודע כיצד הגיע אליו ולא זוכר בכלל מה הוא עושה באיטליה. לאט לאט – כלומר, מהר מהר, בעקבות ניסיון התנקשות בו במיטת בית החולים – הוא מבין שחייו בסכנה, ובסיועה של רופאה אנגליה בשם סיינה, הוא נמלט על נפשו. הוא גם מבין לאט לאט, הפעם לאט באמת, שרודפים אחריו משום שהוא היחיד שיכול לסכל את תכניתו של מדען גאון ומטורף להפיץ מגפה כלל עולמית שתמנע את קצב הגידול המואץ של האוכלוסייה בעולם ואת תוצאותיו הרות האסון. המדען המטורף הוא מעריץ של דנטה, המשורר הפלורנטיני הגאוני בן המאה ה-14 ויצירתו "הקומדיה האלוהית" המתארת, בין השאר, מסע בגיהינום, ב"תופת". כך שהמרדף של לנגדון ושל הרודפים אחריו אחרי המבחנה המסוכנת שעתידה לזרוע חורבן בעולם רווי בפיענוח רמזים מתוך יצירתו וחייו של דנטה, רמזים שמפזר המדען השרוט. זו, כמובן, האי-ריאליסטיות הבולטת הראשונה של הטקסט: לו הייתם מדען הנחוש להציל את המין האנושי מעצמו, גם במחיר של מגפה כלל עולמית שתדלל את האוכלוסייה, הרי לא הייתם משאירים רמזים מתוחכמים שיסייעו לסופרים כמו דן בראון לגמור את החודש ואת הרומן, ליצור יצירה "תרבותית" ו"מותחת". אבל למה המירכאות בעצם? כל מי שיקרא בספר ירכוש ידע לא מועט על דנטה ובכלל והספר אכן מותח מאד ונקרא בשטף. אבל אני, כבד שכמותי, מתקשה ליהנות באמת מיצירה שביסודה היא לא רצינית. לא רצינית בגלל שהיא, אהה, אכן לא ריאליסטית, מלאה טריקים מלוכלכים של תהפוכות עלילתיות "מסמרות שיער".
כתופעה ספרותית בראון הוא שולי. כלומר הוא כותב מותחנים מיומן שמעניק קצת ידע היסטורי-תרבותי וחוויית תיירות לקוראיו (בספר הזה: פירנצה, ונציה ואיסטנבול). מין ג'יימס בונד לחנוּנים. אבל כתופעה תרבותית ספריו מעניינים מאד. הם מבטאים ניסיון להכניס מסתורין דתי לעולם המחולן שלנו; מבטאים געגועים לדת בעולם מדעי וקר. כך היה ב"צופן דה וינצ'י" וכך גם כאן. בראון מנסה ללכד בספריו את ההווה המדעי והמתוחכם טכנולוגית שלנו, עם הלך רוח, סמלים ופולחנים דתיים מהעבר. הרי גם עצם המחשבה הקונספירטיבית שעומדת בלב הספר, לפיה יש מישהו אחד שזומם להמיט שואה על העולם, היא דתית באופייה. בראון בספריו גם מייצג את הקסמותה של ארה"ב מאירופה. ב"צופן דה וינצ'י" היה גוון מיני להיקסמות (והרתיעה) הזו: הגבר האמריקאי הפרוטסטנטי, הפוריטני והפמיניסטי מוקסם ונרתע מיחסם של הקונטיננטליים לנשים. ואילו ב"התופת", כמו בקודמו, נתפסת אירופה כמקום מופרע אך מסקרן, ספוג עבר היסטורי, בניגוד לאמריקה חסרת השורשים, האופטימית, הבריאה, המעודכנת טכנולוגית אך המשעממת (לנגדון, למשל, עונד שעון מיקי מאוס, לסמל את אמריקאיותו, כלומר את ילדיותו הנאיבית; כשהוא בוחן פסל עירום איטלקי המתאר היאבקות שכוללת 'אחיזת פין' הוא, כאמריקאי פוריטני, "מתכווץ בכל פעם"; איסטנבול, מנקודת מבט אמריקאית, היא "הגשר מהעולם הישן [אירופה] לעולם ישן עוד יותר [אסיה]". ויש עוד דוגמאות רבות). כלומר ישנה חפיפה בין הניסיון של בראון לאחד בין העבר ההיסטורי-הדתי להווה הטכנולוגי-מדעי לבין ניסיונו לגשר על הפער בין אירופה לארה"ב. המבט של בראון האמריקאי על אירופה הוא – כמה מפתיע – מבט "אוריינטליסטי", שכפי שטען אדוארד סעיד מאפיין את "המזרח" כלא רציונלי, חושני ונחשק. במובן הזה, "התופת", כמו "צופן דה וינצ'י", הוא מסמך תרבותי מרתק.

כאן כתבתי על "צופן דה וינצ'י"

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" ב"ידיעות אחרונות"

הבון-טון הוא ללעוג לדה בוטון. כך לפחות מצטייר מקריאת כמה ביקורות בעיתונות האנגלו-אמריקאית. הסופר-מסאי-פילוסוף האנגלי ממוצא יהודי, שמפרסם כותרים כגון "איך פרוסט יכול לשנות את חייך?" ושהקים "בית ספר לחיים", במסגרתו הוא מפרסם ספרי הגות על נושאים שמעסיקים את רובנו – כסף, חרדת סטטוס וכעת סקס – נתפס כמעין פילוסוף-מדיה שטחי, שמרדד את ההגות העמוקה של כל הדורות למעין ספרי מתכונים או ספרי עזרה עצמית (והוא גם בא מבית עשיר, ועל כך קשה במיוחד לסלוח לו).
אבל "איך לחשוב אחרת על סקס" הוא ספר מעניין, מרענן, כן ואפילו אמיץ, אם כי לא נטול מגבלות. למעשה, דה בוטון, בפעילותו בכלל ובספרו זה בפרט, הוא דמות בולטת במגמה תרבותית חדשה ומבורכת (שלה שייכים ספרים כדוגמת "אפלטון במקום פרוזאק"): עיסוק מחודש באגף זנוח של הפילוסופיה, "אאודמוניה", קרי: דיון פילוסופי בדרך בה מומלץ לחיות על מנת לחיות באושר או בפחות סבל. ה"אאודמוניה" פרחה בפילוסופיה של העת העתיקה (הסטואיקנים, למשל), אך בפילוסופיה המודרנית עסקו בה רק מעטים (שופנהאואר, למשל). בייחוד בכל הקשור לסקס, המגמה התרבותית-פילוסופית הזו נהיית חשובה ודחופה שבעתיים בעשור או שניים האחרונים, בגין מקומם הגדל והולך של הסברים מתחומה של הפסיכולוגיה האבולוציונית ביחס למיניות. דה בוטון כותב במפורש נגד המגמות הללו, לא משום שהסברים משדה הפסיכולוגיה האבולוציונית הם שגויים, אלא משום שהם חלקיים, רדוקטיביים ונעדרי-שיפוט-ערכי, והפילוסופיה יכולה וצריכה להשלים אותם. "אין ספק שהתזה של הביולוגיה האבולוציונית איננה שגויה. אך עם זאת, היא פשוטה, מנותקת מחוויותינו המיניות הממשיות – ובסופו של דבר, היא גם קצת משעממת". דה בוטון מבקש, אם כך, להשיב את האנושיות לסקס. ודוק: לסקס – לא לאהבה. כך הוא גם מחזיר בדלת האחורית את החשיבות שיש ל"מדעי הרוח", ל – "Humanities", בהבנת הצד האנושי, ולא רק החייתי, של המיניות. לכן, לשם הדוגמה, נמצא כאן ניתוח מרתק של ציור מפורסם וסוג המיניות הספציפי שהוא מבטא.
דה בוטון עוסק בכנות ובבהירות בשלל נושאים: מיניות ואותנטיות, פטישיזם, ניאוף, ההתנגשות שבין אהבה לסקס ועוד. הדיון אינטליגנטי לרוב, ובניגוד לספרי "עזרה עצמית" דה בוטון לא סבור שיש פתרונות קלים או פתרונות בכלל לחלק מהבעיות שהוא מעלה. הוא פשוט מאיר אותן, וכך מאפשר לנו להיטיב להכיר את עצמנו. הוא מנסה להלך בין הכריבדיס, תפיסת המיניות החייתית של הפסיכולוגיה האבולוציונית, לבין הסקילה, השמרנות המינית הכורכת את המין באהבה בחיבוק דובים שממית לעתים את שני הדְבֵקים כאחד. אך לא תמיד הוא מצליח לשמור על איזון. זאת כי נדמה, שבשורות ובין השורות, ההמלצה של דה בוטון היא מעט שמרנית בסופו של דבר. אם אצל גדי טאוב, בספר מסות מעניין ובעייתי שפרסם לפני כשנתיים בשם "נגד בדידות", ההצעה המשתמעת היא לוותר על האהבה, עניין מסובך ולא מתגמל, לטובת היצריות, אצל דה בוטון ההצעה המשתמעת היא לוותר קצת על הסקס. אולם אפילו בעמדה המעט שמרנית הזו הספר מרענן ומקורי: הוא מטפל בתבונה בכפייתיות מסוימת שמאפיינת חלקים בתרבות שלנו, אובססיה שהפכה את האיד הפרוידאני לסופר-אגו החדש: חייבים ליהנות! אבוי למשתמט מהנאה! הרבו במין! דה בוטון מבקש להרגיע את הצו התרבותי הרודני הזה ולבטא עמדה שונה, הרואה במין תופעה שאינה נטולה צדדים שליליים ושרצוי לא לתלות בה תקוות גדולות מדי.
בכך, הספרון הזה מבטא מגמה משמעותית נוספת בתרבות העכשווית, שניתן לכנותה "הפוריטניות החדשה" (קשורים למגמה זו הפרסומים על אנשים שמצהירים על א-מיניותם או אף שיחות עם אנשים צעירים היום, אנשים צעירים שמפתיעים אותך, הקשיש, בשמרנותם היחסית נטולת ההומור, כמו גם עליית כוחן של הדתות). הפוריטניות החדשה באה לידי ביטוי כאן, לדוגמה, במחשבות שמעלה דה בוטון על צנזור פורנוגרפיה. הפוריטניות החדשה של דה בוטון אינה דתית באופייה ואף לא פמיניסטית, אלא רציונליסטית ותועלתנית: סקס טוב תובע כל כך הרבה מאמצים, הקרבות, הסתכנויות, אי יציבות במערכות יחסים – פורנוגרפיה, למשל, יכולה בפשטות למכר כך שהמכור יזנח את חובותיו כאדם, כבעל משפחה וכאזרח – למעשה, סקס טהור הוא מהפכני באופיו, אוטופי, ולכן מסוכן לשלוותם של החיים הבורגניים הנורמליים – כך שאולי עדיף לזרוק את מי האמבטיה עם השמנים הארומטיים בה בני הזוג מבקשים להשתעשע ולהשתכשך ולהתמקד בתינוק.
נקודה שדה בוטון לא נותן עליה מספיק את הדעת, בעוד פרויד טען אותה בפסימיזם הקודר שלו, הינה שתהליך התירבות עצמו של בני האדם, כלומר ההתרחקות המואצת והולכת שלנו ממוצאנו הקדום בעולם החי, פוגע, אולי בראש ובראשונה, במיניות שלנו. המיניות שלנו, ככל שהתרבות מתפשטת והולכת, הופכת ל"מתורבתת" יותר ויותר, למסורסת יותר ויותר, או אף ל"מבויתת" יותר ויותר (כיוון שפרויד משווה בין אילוף היצר המיני של בני האדם תחת עול התרבות לביותן של חיות, כמו סוסי פרא). לכן, כשדה בוטון מעלה דרך חדשה ומאלפת להתבונן על אימפוטנציה גברית – לטענתו המקורית, עלינו להיות גאים בה כי היא מבטאת מעלה מוסרית, את זהירותו וחששותיו של הגבר המודרני מלפגוע בבת זוגו – הרי שהוא מבטא גם, בלי להיות מודע לכך מספיק, שלב חדש ולאו דווקא משמח בלבד באילוף החיה האנושית.
דה בוטון אכן לא תמיד מעמיק מספיק. דוגמה נוספת: כאשר הוא ממליץ להיות ישירים וגלויים יותר בביטוי צרכינו, אם אנו חפצים במין – לומר זאת, ואם באהבה – לומר זאת גם: "שני הצרכים הללו קיימים בנו באופן בלתי תלוי, ושניהם שווים זה לזה מבחינת ערכם ותוקפם. אף אחד מהם לא צריך לחייב אותנו לשקר כדי ליהנות ממנו". כל זה נאור מאד. הבעיה עם בני אדם, לעתים, הינה שהם מורכבים יותר, וחלקם דווקא זקוקים לכך שישקרו אותם על מנת שיוכלו ליהנות ממה שבמודע הם לא מרשים לעצמם להודות שהם חפצים בו.
דה בוטון גם לא דן בספרון הזה בהבדלים החשובים הקיימים בין גברים לנשים בענייני מין. ואם הוא כן עוסק בהם בעקיפין הרי שנשמרים אצלו כמה סטראוטיפים ותיקים, כמו, למשל, הקלישאה על הגבר שרוצה סקס ובת זוגו לא נותנת לו (מעניין מתי ידברו כבר בתרבות הפופולרית על המקרים ההפוכים). אפשר להבין את התעלמותו מהנושא כחלק מהתנגדותו לפסיכולוגיה האבולוציונית, שהדגישה את ההבדלים הללו. אחרי כמה עשרות שנים שהתפיסה ש"התרבות" היא זו שמבנה את המיניות הגברית והנשית משלה בכיפה האינטלקטואלית – פתחה הפסיכולוגיה האבולוציונית במתקפת נגד והדגישה ש"הטבע" השונה של המינים אחראי לחלק ניכר מההבדלים הללו. ודווקא בנושא זה התזכורת שלה הייתה נחוצה ומרעננת, לטעמי.
אבל, ככלל, זהו ספר פקחי ומתסיס מחשבה על נושא מענג וכאוב. בסופו של הספר אף הותיר דה בוטון ברוב חן מקום לרשימות אישיות של הקורא, מתוך התפיסה ההומניסטית שסקס הוא גם דבר פרטי ואישי מאד, ולא ניתן לקבע בו כללים התקפים לכולם.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בעשורים האחרונים כמה מהספרים הטובים ו/או המעניינים ביותר שראו אור בישראל עסקו, במפגיע או בעקיפין, בסוגיית הזהות המזרחית. "עקוד" של אלברט סוויסה, "אש בבית" של איריס לעאל, "מוקס נוקס" של שמעון אדף, "קול צעדנו" של רונית מטלון, "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה, "מות הנזיר" של אלון חילו, "זה הדברים" של סמי ברדוגו, "מסע אל תום האלף" של א.ב. יהושע, אם למנות רק חלק מהם. אבל בחמש או בשש השנים האחרונות, ובפרט בשלוש השנים האחרונות ממש, ניתן לאתר גל נגדי של ספרות אשכנזית, כלומר גל של ספרים שמתמקדים, במפורש או במובלע, ב"עדה" האשכנזית.
טוב, מה החידוש? יתמה הקורא. הספרות הישראלית הרי הייתה אשכנזית מאז ומעולם (שלא לדבר על הספרות העברית שלפני קום המדינה). כמה מזרחים יש ב"ימי ציקלג", ב"במו ידיו" או ב"זכרון דברים"? כמה מזרחים יש ביצירת חנוך לוין, הנסובה על מצב האדם, כלומר, כך טבעי היה לחשוב, במצב האשכנזי הזעיר בורגני? וכשהם כבר הופיעו, המזרחים, בספרות היפה הישראלית של הזרם המרכזי, הרי שהם הוצגו כזרים, מסתוריים ו/או נלעגים, כמו ב"התגנבות יחידים", או, להבדיל, אצל עמוס עוז ב"קופסה שחורה"? הרי איזה צימעס, אם להשתמש בביטוי לא בלתי קשור לסוגיה, עשו אצלנו מהזהות המזרחית ביצירת א.ב. יהושע! וזאת רק משום שהוא היה אדם שנשך כלב, כלומר יוצא דופן כל כך בזרם המרכזי של הספרות הישראלית.
אבל זו בדיוק הנקודה, וזה בדיוק החידוש בספרות האשכנזית החדשה של השנים האחרונות. אין מדובר בספרות אשכנזית שמסווה את עצמה, בצדק או שלא בצדק, כספרות כל-ישראלית, כיוון שהישראליות נתפסת בעיניה כאשכנזית, כלומר זה הדיפולט מבחינתה, כמו שאומרים. בזרם החדש שאני מדבר עליו האשכנזיות נתפסת במוצהר ובמודגש כסקטור בין סקטורים של החברה הישראלית, ולפעמים בפירוש כסקטור בשקיעה. ולעתים, ההכרה או תודעת האשמה בדבר מרכזיותם העודפת של האשכנזים בספרות הישראלית בעבר, יוצרת תו-אופי בולט בספרות האשכנזית הצעירה והיא אופייה הסאטירי. בעוד הספרים הבולטים והטובים שעוסקים בזהות המזרחית בשנים האחרונות הם רציניים במובהק ואף טראגיים, הרי שמאפיין בולט של הספרות האשכנזית הצעירה הוא הסניטה וההומור של הסופרים ביחס לגיבוריהם. כביכול, מתנצל הסופר על עיסוקו באשכנזים ומכפר על כך בהצגת גיבוריו באור נלעג במקצת, כי נהיה לא מנומס לא לחבוט קצת באשכנזים. או שהסופר מודע לכך שהוא עוסק בסקטור בשקיעה ולכן ממהר אף הוא לידות אבן לועגת אחר המלך המודח.
באלה ספרים מדובר? הנה כמה דוגמאות לגל האשכנזי החדש.
"בעלת הבית", הסאטירה המצוינת של נעה ידלין, שראתה אור השנה, עוסק באלישבע פוגל, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל בדימוס, וכעת "סמנכ"ל מרכז תיאודור הירש לשלום בר קיימא", שנאשמת יום בהיר אחד במעילה בכספי המרכז. האם אלישבע, הסנובית שמזלזלת בכל מי שלא קרא את "זכרון דברים", "חננת-העל מידידי הפילהרמונית", אכן מעלה בכספים? תוהה המוליך של הרומן הזה, בנה, הד"ר אסא פוגל. וכשהוא קורא את מודעת התמיכה שפרסמו ידידיה רבי העוצמה של אמו, "אנשי רוח, אקדמיה, צבא, ממשל וביטחון מתומכי מחנה השלום ומפעיליו", בעיתון, הוא חושב כך: "מעולם קודם לכן לא שם לב עד כמה אשכנזים ההורים שלו". מודעת התמיכה באמו הגנבת (שנחשדת בכך, לכל הפחות) היא "כמו מודעת אבל של אשכנזי בכיר או רשימת הזוגות הראשונים של דגניה א'".
בשנה שעברה פרסם גם ירמי פינקוס סאטירה מצוינת, "בזעיר אנפין" שמה, וגם היא ממוקדת באשכנזים עד עצם רגלם הקרושה. האשכנזים בסאטירה של פינקוס אינם משכילים ואנינים ונפוחים כמו אלה של ידלין, הם סוחרים, או, מוטב, "סויחרים", צפון תל אביביים בני המעמד הבינוני, עמי ארצות חביבים שנהנים (מאד!) מנפיחה טובה אחר הצ'ולנט: "הצינמנים וקרוביהם הזלצמנים העדיפו להתרכז בבני המעיים ופעילותם […] קיבה וולקאנית נחשבה בעיניהם כסימן לאון אצל הזכר וכביטוי לשמחת חיים אצל הנקבה […] יקל על הקוראים לשער, אם כן, כי סעודות שהוגש בהן חמין היו אפותיאוזה של ממש בחיי המשפחה". אבל הם אשכנזים גמורים. תל אביב של פינקוס היא מין שטייטל מזרח אירופאי קרתני והרומן שלו קשור, לפיכך, הדוקות לרומן הביכורים המוצלח שלו, "הקברט ההיסטורי של פרופסור פאבריקנט" מ-2008, שעוסק בחיי תיאטרון יהודי במזרח אירופה רגע לפני השואה, רומן שגם הוא שייך, כמובן, לגל הספרים עליהם אני דן ברשימה זו.
"היברו פבלישינג קומפני", רומן הביכורים המקורי של מתן חרמוני, ראה אור ב-2011. גם הוא סאטירי בנימתו וגם הוא אשכנזי בתוכנו. אלא שחרמוני הרחיק עדותו להווייה האשכנזית של הספרות היידית באמריקה בימי גבורתה ברבע הראשון של המאה העשרים. גיבור ספרו הוא מרדכי שוסטר, סופר של ספרות יידיש סנסציונית וזולה מניו יורק. במקרה שלו במיוחד, הנימה הסאטירית אינה נובעת רק מהתנצלות משוערת (על ידִי) של הסופר על עצם עיסוקו באשכנזים, אלא היא הומאז' לחלק נכבד מהנימה האירונית של ספרות היידיש עצמה (שאם יורשה לי לומר דבר כפירה באקלים האינטלקטואלי הנוכחי, הנוטה חסד למיעוטים שאת תרבותם, כביכול או לא כביכול, מחקה הציונות: זו, הנימה האירונית הזו, הסיבה שאני לא נמשך במיוחד אל הספרות האידית. הספרות העברית הייתה רצינית יותר ונוטה יותר אל הטראגי-חמור-הסבר-וכבד-המשקל, אל דוסטוייבסקי המאוחר וטולסטוי יותר מאשר אל גוגול – ועל זה דווקא תפארתה!).
דוגמאות נוספות מהשנים האחרונות לספרות אשכנזית הן: "דרוש לחשן" של חגי ליניק, המתאר מסע בחירות למועצה מקומית של אב שכול בשנות השבעים, ספר ספוג בהווייה האשכנזית של תנועת העבודה הישראלית בשקיעתה, והכתוב גם הוא בטון סאטירי; "הנכס", רומן גרפי של רותו מודן שראה אור זה עתה ועוסק במסע לפולין של סבתא ונכדתה שיעדו המוצהר הוא השבת רכוש לגבולה של המשפחה אבל יעדו הכמוס הוא טוויית קשר מחודש עם העבר הפולני של המשפחה; "הביתה" (2009) ו"היינו העתיד" (2011) של אסף ענברי ויעל נאמן, העוסקים שניהם, ושוב בטון סאטירי או מבודח, בהווייה הקיבוצית האשכנזית, מתוך תודעת שקיעתה המוחלטת; וכן שני ספריה של שהרה בלאו, "יצר לב האדמה" (2007) ו"נערות למופת" (2012), שלא פחות משהם עוסקים בקלסטרופוביות אינטנסיבית בהווייה הציונית-דתית, הרי שהם עוסקים, ובמיוחד הראשון, במציאות של גטו אשכנזי מחניק.
הצינמנים והזלצמנים אוהבים אולי צ'ולנט. אבל הסופרים החדשים שעוסקים באשכנזיות כותבים עליה לא מתוך רגשי אדנות ומובנות-מאליה של מרכזיות נושאם (ולפיכך מרכזיותם המקווה של הסופרים עצמם), אלא, להיפך, מתוך תודעת לא-בדיוק-תמיד-שוליותם, אבל היותם עוד רכיב בטבּית הישראלי שלנו העומד ליל ויומם על האש.