פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
טוב, מדובר ביצירת מופת.
לא נס ליחה של היצירה הקלאסית הזו מ-1905 המובאת כעת לראשונה בתרגום עברי.
הנה הגדרה אחת מרבות ליצירת מופת: כאשר אתה מרגיש שהדברים שאתה קורא אינם רק חדשים ואחרים מדברים שקראת או כאלה שאתה מכיר מחייך; כאשר אתה חש שהאינטליגנציה המשדרת אותם אליך גבוהה משלך, אופן הסיפור היעיל, ההכרחי, האלגנטי, המחושב – מתוחכם ממך, ובלי קשר לחומרים הספציפיים בהם בחר/ה הסופר/ת לעסוק. כלומר, לא האקראיות והשרירותיות של עיסוק בנושא חשוב או שובה לב הופכת יצירה למופתית – אלא ההכרה שגם לו היית בנקודת תצפית מושלמת על הזירה בה בחרו הסופרים המופתיים לעסוק, לא היית מגיע להישגיהם באופן הטיפול בה.
במרכזו של הרומן, המתרחש בתחילת המאה העשרים ומסופר בגוף שלישי, דמותה של לילי בארט, יפיפייה ניו יורקית. בארט היא צעירה כבר לא כל כך צעירה (בת 29), החיה בעוני יחסי בשולי העולם העשיר של ניו יורק. בארט היא מה שמכנים באמריקאית Gold Digger, היא תרה לה אחר בעל עשיר בחברה של "העידן המוזהב", כפי שמכונה בהיסטוריה של ארה"ב העידן האמיד והאטום, שמסוף מלחמת האזרחים עד תחילת המאה העשרים, העידן שבו מתרחש הרומן. "אני רעה עד היסוד – אני רוצה הערצה, אני רוצה התרגשויות, אני רוצה כסף", מעידה לילי על עצמה. הנואשות הפראית שלה להיחלץ מהעוני היחסי, חוסר יכולתה לדמיין את עצמה חיה חיים אפורים, מתוארים כאן בעוצמה רבה. הניווט כמעט חסר הסיכוי שלה בקרב העשירים מוביל אותה לסיטואציות עגומות, בהן היא מתקשה יותר ויותר לשמור על עצמאותה. אך לילי היא יפיפייה קשוחה ונחושה: "אני לא נמנית עם מסדר הדומעות. כבר בשלב מוקדם גיליתי שהבכי עושה לי אף אדום, והידיעה הזאת עזרה לי לעבור בשלום כמה פרקים כואבים בחיי".
אבל מה שהופך את בארט לדמות טראגית גדולה, מה שהנו ה"פגם" הטראגי שלה, הנה העובדה שהיא אינה מסוגלת בלב שלם להתמסר לחיפוש הזהב/הבעל שלה. משהו בה עוצר אותה, והוא לאו דווקא גילוי של רוחניות או מוסריות עמוקה. אלא יותר מכך הנו מה שניתן לכנות תביעות נפשיות אסתטיות-אנינות ומודעות עצמית – היא בפשטות לא יכולה להתמסר למציאת הבעל העשיר תוך התעלמות מאי הימשכותה אליו או מאי התאהבותה בו, ולהיעדרן של הימשכות ואהבה כאלו היא מודעת מדי – והיא, לפיכך, מחמיצה או דוחה שידוכים מוצלחים מבחינה פיננסית, כמעט בזה אחר זה, כל זה בעוד היא עסוקה ברדיפה אחריהם! מאידך גיסא, הימצאותה על הגדר, לא פה ולא שם, גורמת לה לדחות את האופציה להינשא ללורנס סֶלדֶן, הגבר המרשים היחיד שנמצא בסביבתה, אך שאמצעיו צנועים יחסית ("עוד לפני שסלדן סיים את לימודיו באוניברסיטה, הוא כבר למד שיש דרכים רבות ושונות להסתדר בלי כסף, לא פחות מאשר לבזבז אותו"). יחסיהם רוויי החמצות הדדיות, אם כי ההחמצה אינה הנושא העיקרי כאן כפי שהינה ברומן הגדול האחר של וורטון, "עידן התמימות" – הנושא הגדול כאן הוא האמביוולנטיות הטראגית המוזכרת של לילי ביחס לשאיפות חייה.
אך בדיוק כמו באותו רומן מאוחר יותר שלה, שעם זאת עוסק בניו יורק קדומה יותר, של שנות השבעים למאה ה-19, "עידן התמימות", מבטאת וורטון בכתיבתה סלידה מהעולם של ניו יורק העשירה, עולם שהכירה היטב, עולם שהיא גדלה בתוכו. כפי שמציינת המביאה לבית ההוצאה, יערה שחורי, בהקדמתה, שמו של הרומן לקוח מהתרגום לאנגלית של הפסוק מקוהלת: "לב חכמים בבית אֵבל, ולב כסילים בבית שמחה" – וורטון נטלה על עצמה לתאר את בית השמחה של הכסילים, שהייתה ניו יורק. בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, היו מעט מקומות בעולם, כנראה, שראויים לתואר "פיליסטיניות" (בורגנות אטומה ליופי ולרגש) יותר מאשר ניו יורק. זו החברה והתקופה הראוותנית והחומרנית באופן קיצוני, שעליה כתב הכלכלן והסוציולוג האמריקאי, תורסטיין ובלן, את יצירת המופת המחקרית שלו, בעצמה מלאת סלידה מהחברה הזו: "התיאוריה של מעמד הפנאי" (ספר קלאסי בסוציולוגיה שראה אור רק שש שנים לפני "בית השמחה").
אמנם לעתים רחוקות גולשת וורטון לפיתוליות תחבירית ולמעורפלות סמנטית נוסח הנרי ג'יימס (החונך הספרותי וידידהּ של וורטון), אך על אלה מחפים תובנות פסיכולוגיות מרהיבות, משפטים מחוטבים לתפארת כמו פסלים יווניים, דרמה גדולה המסופרת בקצביות נעדרת שומנים ובמסקניות הכרחית של טרגדיה יוונית, דיון מעמיק – לא צדקני מחד גיסא אך לא נובורישי-מתפעל מאידך גיסא – בהשלכותיו של הכסף, תיאור פנורמי של חברה אטומה ומסואבת תוך גיחות לעולמות מקבילים (עולמם של העניים, או "הטפסנים החברתיים" הנמרצים, כדוגמת היהודי, רוזדייל) ועיון מעמיק במצבה העגום של אישה הנעדרת עצמאות כלכלית.
מבקר חופשי 