מבקר חופשי

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

האם קובץ הסיפורים "דיבוק בירושלים", שערך אריאל לוינסון וראה אור בהוצאת הישיבה החילונית בירושלים (יש דבר כזה) ואינדיבוק, מציג אופציה רעיונית-פואטית חדשה? או שהוא אוסף של סיפורים של סופרים צעירים אבל לא מתחילים, שיש להם בפשטות "זווית" ירושלמית כזו או אחרת, כמו שכותב בהערת שוליים היתולית לסיפורו האירוני יפתח אשכנזי, אחד המשתתפים: "גיא בן הינום, הר המוריה, עמק רפאים – הינם ציוני מקום ירושלמיים אותם הוסיף המחבר באופן מלאכותי בכדי להיכנס לאסופה של סיפורים מירושלים"? התשובה שלי נוטה יותר לכיוון האופציה השנייה, מה שאינו אומר שהקובץ אינו מעניין. ועם זאת, יש בו בכל זאת גם אמירה כללית על ירושלים, וליתר דיוק שתי אמירות כאלו.

בשני הסיפורים המהוקצעים ביותר בקובץ הזה, אלה שבנויים במתכונת קלאסית של סיפור קצר ואינם פרגמנטריים באופיים (בהערת אגב: כתיבה "שמרנית" נושאת בחובה לפחות יתרון אחד: היא אינה מסתכנת בנפילה תלולה, בעוד כתיבה "ניסיונית" באופייה מסתכנת בטר"שות גם אם פעמים מעטות היא צל"שית), מוצגת ירושלים כמקום מפגש של קצוות, ירושלים כאתר ישראלי שעטנזי. הייחוד של ירושלים ובעקבותיו של הפרוזה הירושלמית, כמו אומרים הסיפורים, הוא באיחודה הגיאוגרפי של עיר לא מאוחדת, מבחינה דמוגרפית, מטאפיזית ומבחינות אחרות.

בן ורד, בסיפור "אזוקים", יוצר סמל יעיל להטרוגניות הכפויה הזו בציירו חמישה עצירים אזוקים זה בזה, המובלים להארכת מעצרם במגרש הרוסים בירושלים. בעצורים: שני פלשתינים, עבריין יהודי "מתחזק", יוצא ברית המועצות לשעבר ספק-יהודי. החמישה, שחוברו להם יחדיו, נותרים שכוחים במגרש הרוסים עם כניסת השבת, שלצאתה, כנראה, ימתינו יחדיו במסדרונות בית המעצר.

אם סיפורו של בן ורד, למרות אופיו הסימבולי, מצטיין בריאליזם שלו, הרי שסיפורו השנון של יותם טולוב, "הר הרווקים", גובל בסוריאליזם, אבל הסוריאליזם הזה, כמו אומר הסיפור, הוא המציאות הירושלמית. מעשה בבחור ציוני-דתי ששמע כי בהר הזיתים משכירים חדר בזול: "שמעתי עליו במקרה. חבר סיפר שחודשיים קודם הכשירו את בית הטהרה של הר הזיתים למגורים. רוצים שתהיה נוכחות על ההר, כלומר יהודית. הייתי לקראת סיום התואר, מאסתי בחיי הקראוון ורציתי חדר משלי". כך מתחילה הרפתקת המגורים של המספר בבית הקברות היוקרתי, שמונה חודשים שרק בסיומם עבר למקום מהוגן יותר: "בדרך כלל הכיוון הוא הפוך, אבל אני עברתי מהר הזיתים לרחביה".

ביד מיומנת טווה טולוב את סיפורו שמבוסס על האירוניה שבין המוות שמסביב בהר המפורסם לחיים הצעירים השוקקים גם הם עליו. המפגש אצל טולוב אינו בין סקטורים, אינו על דו-קיום, ולו כפוי, כמו שאצל בן ורד, אלא הוא בנוי על מפגש בין קיום לאי-קיום. המפגש בין הקצוות האלה הוא כר פורה לרגעי הומור לא מעטים. בהר המתים הוא פוגש בבחורה צעירה שמחפשת את קבר סבתה כי אמה מעוניינת להיקבר בסמוך לה. "השכירות כאן יקרה רצח", אומרת הבחורה ולפיכך הן מעוניינות להוציא את המתה מקברה ולהעבירה לסגולה בפתח תקווה. על כך מחווה דעתו באוזניה המספר: "החברה קדישא, הם יעשו לכם את המוות, להעביר מישהי מהר הזיתים? מותר להעלות לירושלים, לא להוריד". טולוב ממצה מהסיטואציה ההזויה שרקח את מלוא הפוטנציאל שלה: למשל, כאשר גיבורו מסתובב עם בחורה שלקח לדייט בין הקברים בהר, או כאשר מתגלה שהסבתא החסודה שנקברה בהר הקדוש הייתה שובבה גדולה בנעוריה, כלומר חיה רעה, חיה מאד.

אולם סיפורים מעניינים אחרים בקובץ, אם כי פחות שלמים משניים אלה, אינם מדגישים את ההטרוגניות של העיר, אלא זוויות מזוויותיה האופייניות. ואולי "הירושלמיות" שלהם מתבטאת בכך שהזווית הזו היא זווית חדה, קיצונית או כזו המאופיינת במובהק (ירושלים השמרנית-מסורתית או ירושלים הענייה או ירושלים שעל גבול האי-שפיות או ירושלים המיואשת-ניהיליסטית). אלמוג בהר, למשל, בסגנון עגנוני, המותח את קו הגבול לא בתוככי ירושלים אלא בין ירושלים לתל אביב: "ארז חפציו וירד ממלכות ירושלים למלכות תל-אביב. שמע כי האוויר במלכות החוף חמים וכי רחובותיה רחבים ונקיים […] עברה לא הרחק ממנו אחת מנערות המלכות החדשה, וגילה כי לא סיפר לו איש על מתיקות אותו אויר הדחוס שם בין שדי הנערות". הסגנון המוגבה והמסורתי הולם את התמה: זרותו של הירושלמי ההררי בעיר החוף היצרית (למרות שפעם הייתה לי תזה שירושלמים צעירים דווקא מרשים לעצמם יותר בתחום עינוגי הגוף, משום שהם מדמיינים לעצמם מה הולך שם בתל אביב ורוצים, אם לא להשתוות, כי אין סיכוי, לפחות לא להגדיל את הפער – בעוד התל אביבים מסתפקים במראית עין של חיי גוף סוערים). רחל פרץ, בשלושה קטעים המכילים רגעים חריפים וחזקים, על ירושלים המזרחית, כלומר של המזרחיים. חזק במיוחד הקטע בו מסופר על בת שמסייעת כלכלית לאביה העני והמזדקן בעוד יחסה אליו אמביוולנטי: "היא מתכופפת ומרימה את התיק, באצבעות זריזות מפרידה את השטרות ונותנת לו שלוש מאות שקל והלב נוקף על המאתיים שקל שיועדו לו ויישארו אצלה, מה היא חייבת לו, הצדיקות שלה מגעילה אותה בבת אחת, והקמצנות עוד יותר". הפרספקטיבה הזו חשובה מאד, כיוון שאולי יותר משירושלים היא עיר קדושה לשלוש הדתות, יותר מאשר היא עיר הבירה שלנו, או אתר של פסיפס ישראלי רב גוני, יותר מאשר היא מקום מפגש בין עבר להווה, חיים למתים – ירושלים של מטה היא בפשטות העיר הענייה בארץ. ראויים עוד לציון בהקשר הזה שיאם של הפרגמנטים שכתבה טליה שגיב, שמראה איך אישה מעט מעורערת בנפשה מרגישה פתאום נורמלית כשהיא יכולה לדווח על חפץ חשוד ברחובות העיר, וכן הקטע מתוך הרומן "מפת הגוף" של יאיר אלדן, שלמרות השפעה כבדה ניכרת ואף כמעט מוצהרת של יעקב שבתאי, ואולי בגללה, מצליח לרגעים לזקק ייאוש קיומי וניהיליזם קודח מסיפור אהבתו של ירושלמי, חילוני או חילוני בהווה, למתנחלת מגוש קטיף, שאת ביתה פינה בזמן שירות המילואים שלו.

גם בקטעים האחרים בקובץ יש רגעים של יופי וחוֹזקה וכישרון, אבל לטעמי הם לא תמיד מגובשים מספיק או בהירים מספיק או אמתיים מספיק או מושכים לקריאה מספיק.

בכל אופן, האמירה הכללית שניתן לחלץ מהקובץ הזה נחלקת אם כן לשניים: ירושלים כעיר של מפגש בין קצוות או ירושלים כעיר של חוויות קיצון.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כמבקר, מן הסתם, אני מקבל לביתי ספרים רבים לקריאה. מחלקם אני נהנה, ממקצתם אף נהנה מאד, ואילו קומץ זעום מהם אני אף משאיר בביתי בתום הקריאה (לו הייתי משאיר יותר מקומץ היה ביתי הופך לבית ספר ולא למקום מגורים). הקומץ הזה מכיל ספרים עקרוניים בעיניי, ספרים שברור לי שאחזור אליהם, ספרים שבכוונתי לכתוב עליהם ביתר הרחבה מתי שהוא בעתיד. מהשנה האחרונה, למשל, השארתי בביתי רק את ספריהם של דיוויד פוסטר וואלאס, קרל אובה קנאוסגורד, והקלאסיקות של גוגול, וורטון, גונצ'ארוב ודיקנס (ואולי עוד ספר או שניים ששכחתי למנות). מהרומן החדש של ג'ון באנוויל נהניתי מאד, אבל לא אותירו בביתי. ואנסה לנמק את שתי ההצהרות האלו מיד.

באנוויל (1945) האירי הוא מחשובי הסופרים החיים הכותבים באנגלית. ספרו "המוקצה" זכור לי כיצירת מופת ואילו ספרו "תיק הראיות" כיצירה חזקה מאד. עם זאת, ספרים אחרים שלו, פחות מרשימים משניים אלה, אם כי הם עדיין טובים מאד, ביניהם ספרו "הים" שזכה ב"בוקר" (לא הדוגמה היחידה המוכרת לי של ספר חלש או חלש יחסית של סופר חשוב שזכה בפרס היוקרתי; "אמסטרדם" של איאן מקיואן, למשל; לפרסים, בקיצור, צריך להתייחס בחשדנות).

"אור קדומים" הוא ספר באנווילי טיפוסי. רוצה לומר, זה הוא מונולוג שבמרכזו התרחשות מפוקפקת מבחינה מוסרית ודמויות רקובות (כאן ההתרחשות מעט פחות מפוקפקת מזו שנפרשת ב"המוקצה" ו"תיק הראיות" וכך גם פחות רקובות הדמויות), מונולוג הכתוב בשפה סמיכה ופיוטית, מטאפורית ורחבת השכלה, מענגת בעושרה. המסורת הזו היא מסורות נאבוקובית במובהק, שבאנוויל קשור אליה. הרומן שלפנינו במיוחד קשור ל"לוליטה".

המספר ברומן הוא אלכסנדר קליב, שחקן תיאטרון מבוגר על סף הזקנה, שנזכר בפרשיית אהבים יוצאת דופן מנעוריו בעיירה אירית בשנות החמישים. אז ניהל אלכס, בן החמש עשרה, פרשיית אהבים עם גברת גריי, אישה נשואה בת שלושים וחמש ואם לשניים, אחד הילדים הוא חברו הטוב ביותר של אלכס. במקביל לפרישת פרשיית האהבים מן העבר עוד שני נושאים מגולל הרומן: התאבדותה של בתו של אלכס, קס, אינטלקטואלית צעירה ומיוסרת, עשר שנים לפני ההווה של הרומן; הזמנתו, בסמוך להווה של הרומן, ובעקבותיה השתתפותו של אלכס בתפקיד ראשי בביוגרפיה קולנועית של אינטלקטואל מפוקפק מבחינה מוסרית בשם אכסל ואנדר, ויחסי האב-בת שנרקמים בינו לבין השחקנית הראשית, היפה, המפורסמת והמעורערת, דון דבונפורט.

ברמת המיקרו, בקריאה של משפט אחרי משפט, תענוג גדול לקרוא ברומן הזה. המשפטים מחוטבים ועם זאת, כאמור, סמיכים. המציאות בספריו של באנוויל, עולם הטבע והנוף האנושי, מתוארים בדקות אך בצבעוניות, המציאות כך מעט מוגבהת, באמצעות מה שניתן לכנות פומפוזיות מעודנת, הייתי אפילו אומר פומפוזיות קתולית (כאן למשל, "לא אשאל איזו עסקה נסגרה שם במסתור אותו מטבח, בין נסכי התה ואדי הזבח של עשן הסיגריות"; או דימוי הפייטה שמשתמש בו המספר כשהוא מתאר את אחת מתנוחות הנאהבים ברומן), פומפוזיות שהופכת את המציאות למשמעותית יותר ממציאות חולין, אך, לעיתים רחוקות, יוצרת תחושה מלאכותית.

גם דקות פסיכולוגית, לא רק לשונית, לא נעדרת מהרומן. בעלייה מעט מעלה מרמת המיקרו מבקש באנוויל לדון ביחסי בין-דוריים בין גברים לנשים, באותם יחסים המפלרטטים עם גילוי העריות. אהבתו של אלכס לגברת גריי היא עירוב של תשוקת גבר בחיפוש אחר אהבת אם. והתיאור של אהבת הנעורים הינקותית הזו כאן מעניין מאד. במקביל, כמוזכר בתקציר לעיל, נפרשים יחסי האב-בת של אלכס עם בתו שלו ועם ספק בתו ספק אהובתו הפוטנציאלית, דון. הדיון של באנוויל נוגע באופן מעודן ולא וולגרי באחת ההדחקות הגדולות של המין האנושי, הדמיון וטשטוש הגבולות בין יחסי הורים-ילדים ליחסים ארוטיים (ההדחקה, למשל, של התחושה הארוטית שאומרים שנשים חשות בה לעתים בזמן ההנקה).

אבל כאן מסתמן גם צד החולשה של הרומן. המבנה שלו חשוף מדי, כלומר הרצון לדון בכל אחד מחלקי העלילה (פרשיית אהבת הנעורים, יחסו של המספר לבתו, יחסו לשחקנית הצעירה) במערכת יחסים בין-דורית שהינה ספק הורית ספק ארוטית. לחולשתו של הרומן תורמת גם העלאתו של נושא ללא פיתוחו המספק. המדובר הוא באישיותו של אותו אכסל ואנדר עליו נעשה הסרט, אותו אינטלקטואל שאולי שיתף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה והסתיר זאת. הדמות הזו מבוססת על שערוריית הגילוי שפול דה-מאן, אחד ממבקרי הספרות האקדמיים החשובים בדורות האחרונים, איש אוניברסיטת ייל, פרסם בנעוריו בבלגיה מאמרים בשבח הנאציזם. נתקלתי בלפחות רומן אחד נוסף שהפך את הפרשייה הזו לנושא ספרותי, וזהו "הדרך הביתה" של ברנהרד שלינק. מה שמגרה את החושים הספרותיים בפרשיית דה-מאן היא השילוב של אינטלקטואל בולט שטשטש את עברו המפוקפק ושתורתו האינטלקטואלית (במקרה הזה "הדקונסטרוקציה") מתפרשת באופן פופולרי כתיאוריה שגורסת כי אין לנו דרך לדעת מהי המציאות כהווייתה, כלומר, מתפרשת כניסיון סופיסטי של אינטלקטואל מהשורה הראשונה להסתיר את התנהגותו הקלוקלת (עוד ייתכן, כי הקשר בין ספרות איכותית – בלי או עם מירכאות – והאוניברסיטאות הפך ממוסד בעשורים האחרונים, בדמות הסופר האורח, כך שייתכן שה"עלילות" המסעירות שחלק מהסופרים מוצאים – נמצאות להם באוניברסיטה, ופרשת דה-מאן היא אכן "עלילה" עסיסית בהקשר הזה). בעוד שספרו של באנוויל עולה בכמה דרגות על ספרו המוזכר של שלינק, הרי שטיפולו בסוגיית אכסל ואנדר חפוז ולא מספק.

אז לסיכום: נהניתי מאד לקרוא את הספר אבל לא אוכל להשאילו למי מכם בעתיד כי הוא לא יישאר בביתי זמן רב.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

גיבור "הבית אשר נחרב" ("כנרת-זמורה-ביתן"), ספרו של ראובן נמדר שראה אור השנה, אנדרו כהן, הוא פרופסור מוערך ללימודי תרבות באוניברסיטת ניו יורק. כהן, בן החמישים ושתיים, חווה במהלך הרומן משבר קצת-אחרי-אמצע החיים. מינויו לראשות מחלקה באוניברסיטה נבלם, חברתו הצעירה נוטשת אותו, גרושתו מטיחה בו דברים קשים והוא מתמוטט גופנית ונפשית. ההתמוטטות היא מרהיבה במיוחד, מכיוון שאנדרו הוא ניו יורקי אינטליגנטי ואלגנטי מאד, מי שמנהל אורח חיים הדוניסטי מתון, שכולל הנאה מכל מה שיש לניו יורק להציע, תרבותית וגשמית, ויש לניו יורק, כידוע, הרבה להציע בשתי הממלכות הנ"ל. אך אם ההתמוטטות של אנדרו הבטוח בעצמו והמצליח הייתה לא צפויה, הרי שהרומן עצמו מפתיע אף יותר. זאת משום שזהו רומן שכתוב בעברית עשירה מאד, היונקת מרבדים היסטוריים מגוונים של שפתנו העתיקה-חדשה – אך כל השפע הזה מגויס לתיאור של גיבור לא-ישראלי, אמנם יהודי, שקשריו עם ישראל או העברית זניחים. למעשה, לפנינו רומן שנכתב במובהק במסורת הכתיבה היהודית-אמריקאית, זו שהפכה למרכזית בספרות האמריקאית עצמה במחצית השנייה של המאה העשרים, רומן הכתוב במסורת של סול בלו-פיליפ רות- ברנרד מלמוד– ג'וזף הלר-ושות', אלא שהוא נכתב בעברית ועל ידי סופר ישראלי. אלא שיש עוד עניין קטן שפוגם ב"אמריקניותו" של הטקסט (מלבד כתיבתו במקור בעברית משובחת). חלק מהתמוטטותו של אנדרו נובע מחזונות משונים שפוקדים אותו, חזונות הכתובים בעברית חז"לית ועוסקים בחורבן בית המקדש בירושלים. אנדרו, זר כאמור למסורת העברית, לא מזהה בתחילה את אופי החזונות וקל וחומר את מקורם המטפיזי. החזונות האפוקליפטיים העבריים למהדרין הללו הם כמו שלוחה של הסופר העברי בתוך נפשו פנימה של היהודי אמריקאי המעודן והרחוק מיהדותו, קל וחומר מישראליות כלשהי. והיא, השלוחה הזרה הזו, אגב, גם הנקודה החלשה המרכזית ברומן המרשים-לעתים הזה. המקור המטפיזי של החזונות שרירותי ואינו מנומק מספיק. מה שטוב ברומן של נמדר, ויש הרבה טוב, הוא היותו רומן ראליסטי מן המניין – עשיר ואמין בפרטים – על חיי אינטלקטואל יהודי-אמריקאי בתחילת שנות האלפיים, שנוסף לו קוריוז מעניין מאד ואכן לא זניח: הוא נכתב בעברית ובידי ישראלי.

"בת, אהובה" ("ידיעות ספרים"), הרומן היפה של חברי ניר רצ'קובסקי שראה אור אף הוא ב-2013, עוסק לא רק בדמויות צרפתיות אלא בלוז של הספרות הצרפתית עצמה. הרומן מתבסס על מכתביה של מדאם דה סוויניה מן המאה ה-17, "המאה הגדולה" בצרפת, מכתבים שהם חלק אינטגרלי מהקלסיקה הצרפתית (ושהיו נערצים על פרוסט, למשל). סביב המכתבים האלה טווה רצ'קובסקי רומן שפורש את מערכת היחסים האובססיבית של מדאם דה סוויניה עם בתה.

ב"צל עולם" ("עם עובד"), הרומן המרשים של ניר ברעם, שראה אור אף הוא בשנה האחרונה, חלק גדול מההתרחשות אינו ממוקם בישראל והדמויות ברומן ברובן אינן ישראליות. חלק ניכר מהרומן מתאר חבורה של אקטיביסטים הפועלים בבריטניה ומשם מנהלים רשת עולמית באמצעות האינטרנט, רשת הקוראת לשביתה כלל-עולמית של מיליארד איש במחאה על אי השוויון העולמי. ואילו חלק אחר ברומן עוסק בחברת ייעוץ אמריקאית, שהינה חברה קפיטליסטית בעור של נאורות וליברליות (במובן האמריקאי של המילה "ליברליות", כלומר שמאליוּת). החברה יועצת למדינות ולגופים כלכליים גדולים בסוגיות של תדמית וניהול. רק כשליש מהרומן מתרחש בארץ ומתמקד בדמותו של גבריאל מנצור, נובוריש ישראלי שנטל חלק בישראל במה שלפי הרומן הוא תופעה גלובלית: ריסוקו של המעמד הבינוני והיעלמותו של השמאל הכלכלי.

"השקנאי" ("חרגול"), הרומן של רועי "צ'יקי" ארד, אף הוא מהשנה האחרונה ואף הוא מתרחש, והפעם בשלמותו, מחוץ לגבולות ישראל ועוסק בדמויות לא ישראליות. הגיבור של "השקנאי" הוא מנהיג קבוצת מורדים במדינה אפריקאית ששמה לא נמסר לנו. הגיבור דווקא אינו אנונימי: שמו ברוטוס, כי כל השמות במדינה האפריקאית הדמיונית לקוחים מכתבי שייקספיר. המדינה האלמונית מושחתת, ניהולה רודני ורצחני, הפערים בין עשירים לעניים בה מרקיעים שחקים, מדינות העולם מפנות לה את גבן. ואילו רומניה, דווקא היא, שוקלת להכריז מלחמה על העריצות האפריקאית. הספר עוקב אחר נדודיו של ברוטוס במחתרת והוא כתוב בסגנון ההיתולי האופייני לארד גם ביצירות הפרוזה שלו שעוסקות בישראל.

אלו ארבע דוגמאות מהשנה האחרונה למגמה שניתן לכנותה "ספרות עברית קוסמופוליטית", כלומר ספרות עברית שממלאת, מלבד היותה כתובה עברית כמובן, שלושה תנאים: היא אינה מתרחשת (ברובה, לפחות) בישראל; היא אינה עוסקת (ברובה, לפחות) בישראלים; והיא אינה עוסקת במציאות פנטסטית או מד"בית במובהק. כלומר, הפרק ב"סוף דבר" של שבתאי או החלקים ב"מולכו" של א.ב. יהושע המתרחשים באמסטרדם או בגרמניה – אף לו היו מתארכים לרומן מלא – אינם כלולים במגמה הזו של ספרות עברית קוסמופוליטית, כיוון שהם עוסקים בישראלים. כך גם ספריה של מאיה ערד שעוסקים בישראלים החיים בחו"ל – מלבד "שבע מידות רעות" המצוין שלה ("חרגול", 2006), השייך בהחלט למגמה הזו מפני שהוא עוסק באוניברסיטה אמריקאית ורוב הדמויות בו הן לא ישראליות. כך גם לא שייך למגמה הזו הסיפור הראשון בקובץ "שנות החלב" ("כתר"), של יערה שחורי, גם הוא מהשנה האחרונה, שעוסק במציאות פנטסטית בעיר שבה נעלמים הילדים. זו מציאות לא ישראלית אמנם, אבל היא גם לא ראליסטית. אולם הסיפור השלישי בקובץ של שחורי, "הילדה השנייה", העוסק בעיירה אמריקאית בת זמננו, בהחלט משתבץ במגמה החדשה הזו של ה"ספרות העברית הקוסמופוליטית", וזו על אף שהסיפור מסופר בחלקו מבעד לעיניה של סופרת ישראלית המתארחת בעיירה האמריקאית.

*
מדובר במגמה חדשה למדי. ומקורה וההסבר לה לכאורה פשוטים מאד: הגלובליזציה. הגלובליזציה, שבמובנים רבים היא בפשטות אמריקניזציה. כך הרי מסבירה הסופרת הישראלית בסיפור המוזכר של שחורי, שמטיחים בה על שהיא מתערבת בסיפור לא לה: "יכולתי להגיד להם את האמת, את הסיפור הזה אפשר לכתוב גם מעבר לים. את התרבות שלכם ואת הריח המתוק של פרחי המשי-פלסטיק שלכם אנחנו נושמים מזמן, הברירה אינה בידינו. הלוא את הדימויים שלכם אנחנו חולמים בלילות ובימים: צ'ארלי צ'פלין והיפהפייה הנרדמת, ביל קלינטון ואנג'לינה ג'ולי, ניין אילֶוון וניין טו פייב, כלים חד-פעמיים ומכסחות דשא, אנדי וורהול ונועם חומסקי". במציאות מואחדת יותר ויותר מבחינה תרבותית, במציאות בה קפיצה או נסיעה ממושכת לחו"ל נגישה ושכיחה, טבעי שחלק מהסופרים העבריים יפרסו את מצודתם הספרותית מעבר לים.

לאחרונה הקדיש המגזין האמריקאי האינטלקטואלי התוסס "n+1" את מאמר המערכת שלו לתופעת הספרות הגלובלית, תופעה שמאפיינת את הספרות בעולם מאז סוף שנות התשעים של המאה העשרים, לטענת המאמר. המאמר משרטט את החלפתה הגוברת והולכת של הספרות הלאומית בספרות עולמית והוא מבקר את התופעה כהחלפה של ספרות מתסיסה שניסתה לשנות את העולם – בתחילה בגבולות הלאום ובשפתו – בספרות מרפרפת, פולקלוריסטית ונעדרת משקל. הספרות הגלובלית החדשה, לפי כותבי המאמר האמריקאים, הינה ספרות לא רלוונטית באופן עמוק, שדבקה בנושאים "קוסמופוליטיים" (השואה או הפצצת הירושימה, למשל), כתחליף לדיון מעמיק בעולמנו, או שהיא מורכבת מאליטה ספרותית גלובלית של מבקרי פסטיבלים ספרותיים יוקרתיים שהתכנים הספרותיים שהיא מייצרת אינם חתרניים או משמעותיים.

התופעה שעליה אני מדבר כאן קשורה לתופעה שאיתרו ב"n+1", אבל אינה זהה עמה. אני מדבר בראש ובראשונה על יציאה תמטית של הספרות העברית מגבולות הארץ והלאום. עם זאת, גם בהקשר הישראלי, אכן צריך להבחין הבחן היטב בין ספרות עברית קוסמופוליטית אופורטוניסטית, דשנה, קלושה ותלושה, לכזו שהינה ויטאלית ורעננה.

בכל מקרה, התופעה החדשה הזו בספרות הישראלית של "הספרות העברית הקוסמופוליטית" אחידה רק ברובד אחד. היא מוּנעת, כך נדמה, ממגמות מגוונות ושונות למדי.
אצל ניר ברעם ישנה חפיפה מוחלטת בין הנושא הגדול של הספר שלו לבין היותו "ספרות עברית קוסמופוליטית". כיוון שהנושא שלו הוא הגלובליזציה הכלכלית וצמיחתה של אליטה גלובלית, כיוון שהנושא שלו הוא היחלשות המדינה הלאומית אל מול הכסף הגדול הגלובלי – אך טבעי הוא שספרו ייחלץ מגבולות המותניים הצרים של ישראל.
ואילו אצל רובי נמדר המוטיבציה, כמדומה, שונה לחלוטין. חלק מהקסם של ספרו נובע ממה שאפשר לכנות המניע ה"אימפריאליסטי" שלו. נמדר הוא המקבילה בספרות של בוגי יעלון, הוא רוצה להראות לאמריקאים מה זה. אלא שבספרות התוצאה חיננית יותר מאשר בפוליטיקה. בעקבות המסורת המפוארת של אחינו הסופרים היהודיים הגדולים אשר מעבר לים, רוצה להראות להם את כוחו סופר עברי תוך שהוא פועל בשטחם-הם ובתימותיהם-הם. למה שרק פיליפ רות ישמיץ את הישראליוֹת הפוריטניות בסוף "מה מעיק על פורטנוי?"? או שסול בלו יתאר את האינטליגנציה הישראלית ב"לירושלים ובחזרה"? הנה, גם סופר עברי יכול לפעול ב"עורף הידיד" ולכתוב לנו על חייו של אינטלקטואל יהודי אמריקאי!
אצל רצ'קובסקי, ניתן לשער, האמביציה דומה מעט לזו של נמדר. רצ'קובסקי הוא מתרגם בולט מצרפתית ("סוויטה צרפתית", "נוטות החסד") ואת "בת, אהובה" ניתן לבאר כמרד של הפרובינציאלי במטרופולין: כביכול, נמאס לרצ'קובסקי להיות המייבא של הספרות הצרפתית לארץ והוא מעוניין להיות מעורב בלב לבה של זו האחרונה, לתרום מקצווי מזרח משהו לתרבותו של סוף מערב.
ואילו ארד, בשונה מברעם או נמדר או רצ'קובסקי, משתמש בפשטות באפריקה לשם הרחקת עדות וכך לאלגוריה יעילה יותר לתפיסתו על המצב הישראלי. הרודנות האפריקאית המושחתת שלו מזכירה את ישראל פוסט כישלון המחאה של 2011. "מהמהפכה עצמה לא נשאר הרבה. תחילה הרחנו אותה מתקרבת אלינו, כמו אנשים שממתינים לרחשי בואו של משהו אבל הרעש שהם מקימים גדול כל-כך שהם שומעים רק את הדי עצמם. עכשיו, בגרביים רטובים ומטונפים, הצלחת המאבק וניצחון האזרח על הדיקטטורה נראו רחוקים מאי פעם. התקווה נטולת הפקפוק פינתה את מקומה לייאוש גמור שבמורדותיו החלקלקים קלח שוויון הנפש במפל חרישי". גם הסכסוך המופרך והמשעשע בין האפריקאים לרומנים הוא אלגוריה על השימוש שעושה השלטון הישראלי באיום האיראני, להבנתו של ארד.

*
לתופעת "הספרות העברית הקוסמופוליטית" אני מבקש להצמיד רומן משמעותי שקשור אליה, להבנתי, אם כי באופן תת-קרקעי. מדובר באחד הרומנים הישראליים החשובים של השנים האחרונות: "הגבעה" של אסף גברון ("ידיעות ספרים").

לכאורה, יורמו הגבות, מה לרומן הקישוֹני הזה, העוסק באופן סאטירי בהיאחזות לא חוקית ביהודה ושומרון, שעוסק בכל הסמטוכה הכל כך מקומית הזו של מתנחלים בשלל גוונים, צבא, פוליטיקה, שמאלנים, פלשתינים וכו' – לקוסמופוליטיות שאתה מדבר עליה?

אבל מבנה העומק של הרומן הזה, הפלא ופלא, הוא אמריקאי למהדרין, להבנתי. גברון לקח את מושג "הגבול", מושג מרכזי בתרבות האמריקאית ("The Frontier"), וערך לו התאמה למציאות הישראלית. תזת "הגבול", שזכתה לניסוח ראשוני קנוני בידיו של ההיסטוריון האמריקאי פרדריק ג'קסון טרנר ב-1893, טוענת למרכזיות של הגבול המתפשט אט אט מערבה בהווייה האמריקאית. ההוויה האמריקאית מנהלת יחסי משיכה מורכבים עם ההוויה האלימה, האנטי-מתורבתת, האנרכית, של הגבול ומה שמעבר לו, "המערב הפרוע", גורסת התזה הזו.

גברון הוא אחד מהאמריקניים ביותר בין סופרנו (מתרגמם של סאלינג'ר, פיליפ רות ודיוויד פוסטר וואלאס, לשם הדוגמה), וכשמעיינים ב"הגבעה" ניכר כי מה שמשך אותו אל הנושא הוא בדיוק הוויית הגבול של ההיאחזות הלא חוקית המכוּננת בשולי מדבר יהודה. זו הווייה ללא חוק, הוויה אנרכיסטית. אותה הוויה פרועה היא זו שמושכת חלק מהמתנחלים עצמם אל הגבעה וגם חוזרים בתשובה שמואסים בישראל הבורגנית והמסודרת מדי לטעמם, כמו גם את הסופר הקוסמופוליטי גברון. כך נכתב רומן ישראלי שהנו בעצם רומן אמריקנו-ישראלי, ששייך אף הוא, אם כי בדרך נסתרת יותר, למגמה החדשה של "הספרות העברית הקוסמופוליטית".

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כך כתב המבקר המנוח יורם ברונובסקי: "אני יודע שאינני הקורא הרגיל (בניגוד לתלמיד או מורה) היחיד של ספרות עברית העומד נבוך למדי לפני אותה חטיבת ספרות גדולה שאפשר לקרוא לה, בכינוי הבעייתי משהו גם במקורו האנגלי, 'הקלאסיקה המודרנית' שלנו. גדולתם, אולי גאונותם של כמה מאותם קלאסיקאים מודרניים בני כמה מן הדורות ההם – ברדיצ'בסקי, ברנר, גנסין – ניכרת בעליל גם מתוך סיפוריהם ומתוך הרומנים שלהם, כאשר מעיינים היטב. אבל אלה, הכתבים הבלטריסטיים ממש, נושאים עליהם, גם בשיא בשלותם, מין חותם של מאבק היולי של הסופר עם החומר – והכוונה לא רק ללשון העברית שגם אם הייתה לשונם הטבעית של הסופרים עמדה עדיין בתחילת פעולתה כלשון מודרנית – עד שכולם, למן הרומנים דוגמת 'מרים' לברדיצ'בסקי ועד סיפורים כמו 'אצל' של גנסין – אינם מספקים באמת את הקורא, שלעולם אינו חופשי לקרוא את היצירה סתם כך, כפי שהוא קורא רומן של זולא או סיפור של תומס מאן (דוגמאות זרות של בני-הזמן)" (מתוך קובץ ביקורותיו של ברונובסקי, "ביקורת תהיה").

כחניך נאמן של הספרות העברית (ואולי גם, אם יורשה לי, כחניך נאמן-למחצה של עולם הישיבות, עולם שלא היה מעולם עולמו של ברונובסקי והנו רלוונטי מאד לקליטתם של הקלאסיקאים העבריים, חניכי עולם הישיבות בעצמם) אני זוכר כיצד התקוממתי על חוות הדעת הזו, כשנתקלתי בה לראשונה. אבל כיום, למרות שאיני מסכים עם חוות הדעת הזו בכל הנוגע לסופרים כמו ברנר וגנסין ואחרים – שמקבילות להם איני מוצא בספרויות אחרות, ואם מקבילות קיימות לכאורה, הרי שהן בפשטות פחות מרשימות – הרי שאני סבור שזו הערה נכוחה. חלק גדול מהקלסיקאים שלנו מספקים לקוראיהם הנאה אינטלקטואלית רבה, שמורכבת הן מחדוות הפענוח של הטקסטים העשירים והמתוחכמים עצמם והן מרינת הבנת המהפכנות והחשיבות ההיסטורית שלהם והיחשפות לדיון המעמיק שהם עוררו במסורת הספרותית שלנו, ואף הנאה רגשית, שעיקרה היא היכרות של הקורא העברי עם תרבותו שלו, מימוש בעלות ויצירת שייכות. אולם לצורכי הנאת קריאה סתם, קריאה בעלמא, בלשונם של הקליסקאים עצמם, חלק גדול מהקלסיקה הזו לא תכשר, ואולי גם לא כדאי להציגה ככזו שמתאימה לקריאה כזו.

דוגמה לכך היא צמד הסיפורים (שלהם נלווית רשימה אוטוביוגרפית מעניינת) של מנדלי מוכר ספרים, שערכה והעירה והוסיפה להם דבר בטוב טעם ודעת ד"ר ענת וייסמן, "בסתר רעם" ו"שם ויפת בעגלה". שניהם שייכים לתקופת שיבתו של מנדלי מוכר ספרים לכתיבה בעברית, החל בשנות השמונים של המאה ה-19 (הראשון נכתב ב-1886 והשני ב-1890). מנדלי, שהחל את פעילותו כסופר עברי, פנה בשנות הששים של המאה ה-19 לייסד את הספרות האידית הרצינית ואז חזר, תוך תרגום חלק מיצירותיו לעברית, לכתיבה בלשון הקודש, והפך כך ל"סבא" מייסד של שתי ספרויות גדולות.

ההנאה האינטלקטואלית המוזכרת מהסיפורים מובטחת גם כאן, ובייחוד מהראשון שבהם. "בסתר רעם" מורכב משני חלקים: הראשון הוא תיאור סאטירי של כִּסלוֹן, העיר היהודית הבדויה ששימשה לוח-מטרה לחצי הסאטירה של המחבר. הסאטירה הזו רלוונטית בחלקה עד ימינו אנו: למשל, הזלזול באסתטיקה שמאפיין את האורבניות הכסלונית. החלק השני מתאר את השתתפותו של מנדלי מוכר ספרים עצמו, הדמות הבדויה שייצר שלום יעקב אברמוביץ' שכונה גם הוא בשם זה בעקבות גיבורו, השתתפותו בעל כורחו בפוגרום שאירע בעירו, אירוע שמתייחס לפרעות ביהודי רוסיה בשנות השמונים של המאה ה-19, שכונו "סופות בנגב". הסאטירה הצורבת כאן ממחישה את ההכחשה שאפיינה את חלק מהגישה היהודית לפרעות הללו, כאשר מנדלי מבקש לראות בפורעים "שודדים" סתם. הרי הציונים, בל נשכח זאת, צדקו לחלוטין בניתוח המציאות הגלותית במזרח אירופה והסכנות שהיא צוררת בכנפיה, ותגובתם משולה לתגובתו של מדחיקן כרוני שמבין לפתע שהדחקותיו עתידות לעלות לו בחייו וקם ועושה מעשה. "שם ויפת בעגלה" הוא סיפור פחות חד, שגם הוא עוסק באנטישמיות, אנטישמיות חדשה הפעם, "מדעית" וגזענית וגרמנית, ומפנטז על שיתוף גורל אפשרי בין יהודים ללא יהודים.

חשיבותם של הסיפורים בתולדות הספרות העברית אינה מוטלת בספק וההנאה האינטלקטואלית בקריאה אינה נובעת רק מכך, כלומר מהדיון שהם עוררו לאורך הדורות והמסורות שהם ייסדו, או מהסאטירה המוזכרת, אלא גם מלשונו המלאה שיבוצים ערמומיים מאוצר הטקסטים היהודיים של מנדלי. אבל האופי האינטר-טקסטואלי של הטקסט הוליד גם במרוצת הדורות תשומת לב מופרזת ליסוד הזה בספרות העברית, היסוד השיבוצי, עד שאתה נתקל לעתים באנשים שטועים לחשוב שגדולתו של עגנון, למשל, בנויה על השימוש (האירוני, לעתים) שהוא עושה בטקסטים היהודיים. אבל לקריאה סתם – . לקריאה סתם משפטים כגון אלה הם מכשול גדול: "לגבי אחיו היהודים הכסלוני גברא רבא הוא, שחצני הוא וידו תקיפה, אבל לגבי אומות העולם רוחו נמוכה ונפשו כעפר לכל תהיה, אפילו להפחותים שבהם, משום היזהר בגוי קטן. וגם לי אצבע להראות לו על גביר פלוני, שבין הכסלונים אדיר הוא, כביר הוא, נורא הוא, תקיף הוא, ואריה דבי עילאי, ובפני אינו בן-ברית – פרעוש הוא, עניו גדול מאד, דכא ושפל רוח וזוחל על גחונו בדחילו ורחימו ומשתחווה לו לרביד כסף".

מהקורפוס של מנדלי המוכר לי היצירה היחידה שניתן לקרוא בה בהנאה קריאה סתם היא "מסעות בנימין השלישי". שני הסיפורים דנן, למשל, אינם ממש סיפורים, הנרטיב בהם אלמנטרי ביותר והם מורכבים בחלקם הגדול מתיאורים.

"את מנדלי צריך לקרוא כמו דף גמרא", מצטטת וייסמן את בני מר שמצטט את המבקר שמואל ניגר. ואכן, ההנאה בקריאה כאן היא בעיקרה הנאה שכלתנית כדוגמת זו של לימוד של דף גמרא. לא יותר ולא פחות.

פורסם במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

רגשות זה אִין היום (עוד אומרים אִין? ובכתיב מלא או חסר?). הבה נדבר אפוא מעט בשבחו של חוסר-רגש. קודם כל, חוסר-רגש הוא גם סוג של רגש; אפתיות היא אמוציה מעניינת למדי. בין אם היא מסתירה תחתיה רגש חזק, ובין אם אינה עושה זאת. גישה רגשנית לחיים יכולה להיות גישה מאד לא רגישה, בהחמיצה את אותם חלקים נרחבים בחיינו ובחיי זולתנו בהם אנו ציניים או סתם אדישים. שנית, חוסר-רגש יכול לעזור לעתים בסקס; זו הסיבה שבגינה הפנטזיה על מפגש עם זרים מסעירה כל כך את חלקנו (אם כי יותר מאשר נטולי-רגש, ראוי לתאר מפגשים כאלה כמי שמתאפיינים ברגשות עזים אך לא פרסונאליים) . שלישית, עודפות רגשית ביחס לזולת פוגעת באינדיבידואליות שלנו; היא יכולה להוביל לסימביוזה, וסימביוזה אינה בהכרח דבר טוב.

מה שמייחד את ספרו של סאם ביירס, סופר ומבקר בריטי צעיר (יליד 1979), שזה לו ספר הביכורים, הוא, בראש ובראשונה, בחירתו לעסוק בדמויות שיחסם לרגשות עוין או חשדני או, לכל הפחות, מורכב. לא רק רתיעה מרגש יש להם ("הוא אכן אהב אותה. היא אהבה אותו. זה היה נורא"), אלא – עוד תופעה שהגישה הרגשנית לחיים אינה מביאה בחשבון – פעמים קרובות רגשותיהם סותרים ומאיינים זה את זה: "אם ניתן להתגעגע למישהי ובה בעת לקוות לא לראות אותה שוב לעולם, הרי שכך הרגיש דניאל כלפי קתרין". זהו רומן סאטירי עם טוויסט. הסאטירה עצמה היא גישה לא רגשנית לחיים, בני האדם בסאטירה מתוארים בעוקצנות. הטוויסט כאן הוא שהדמויות המרכזיות בסאטירה של ביירס מתקשות בעצמן להרגיש או להביע רגשות. הן עוקצניות, או גולמניות, או מעט אוטיסטיות.

שלוש דמויות מרכזיות יש ברומן המסופר בגוף שלישי: דניאל, קתרין ונייתן, כולם בסביבות גיל שלושים. דניאל וקתרין היו בעבר הקרוב זוג. קתרין היא בחורה עוקצנית, דיכאונית וחובבת קונפליקטים. דניאל הוא איש יחסי ציבור מוצלח אבל אדם מופנם ומעט אוטיסט. נייתן הוא בחור מעורער שהתאשפז בבית חולים לחולי נפש אחרי שהתוודה באהבתו לקתרין ונדחה. כשנייתן משתחרר מבית החולים, נדברים השלושה להיפגש אחרי שלא ראו זה את זה תקופה ארוכה. יש לשער שהמפגש הזה יהיה טעון.

הדמויות הללו, של בריטים צעירים וקשים, מוקפות בבריטים צעירים אידיאליסטיים ורוּחניים ורגשניים. אנג'ליקה, חברתו החדשה של דניאל, מאמינה בחשיבותה של הבעת אהבה, והאינטימיות שהיא מציעה חונקת את דניאל. חבריה של אנג'ליקה הם אקטיביסטיים חדורי תחושת שליחות שמפגינים נגד כל דבר תחת השמש, בין השאר מול מקום עבודתו של דניאל בתעשיית המזון המהונדס. וזו מעלתו השנייה של הספר, היותו קשוב לרוח הזמן. רוח זו מתאפיינת בחוסר רגש ושטיחות מצד אחד (דמות נוספת כאן, במקום עבודתה של קתרין, היא דמות של גבר מכור לסקס, שמנסה להיגמל, כלומר, מנסה "להרגיש") ומצד שני בהיפר-רגישות ובמוסרנות, צעירים שרגישותם רבה כל כך ששום דבר תחת השמש אינו משתמט מלעורר אותה. ביירס לא אומר זאת, אז אומר זאת אני: רגישות היתר והיעדר הרגישות יכולים להיות שני צדדיו של אותה מטבע. אמנם ביירס כמו-מבאר את העוני הרגשי של הגיבורים שלו ברקעם המשפחתי: אביה של קתרין ואמו של דניאל נטשו את משפחותיהם בילדותם של השניים. אבל נדמה שהוא חג ברומן סביב תמה רחבה יותר, "סוציולוגית" יותר מאשר "פסיכולוגית": בחברת מדיה כמו החברה שלנו, אנחנו נתבעים להרגיש רגשות לגבי אלף ואחד דברים שאינם נוגעים לסביבתנו המיידית (יצירות של חרושת התרבות שתובעות את מעורבותנו הרגשית כמו חלקו האחר של תכני המדיה, גם הוא בעצם מוצר של חרושת התרבות, זה המכונה "אקטואליה"), ואחת התגובות לתביעה כזו הינה לפתח אפאטיות. טשטוש ההבדלים האלה, בין הספירה הפרטית לציבורית, בא לידי ביטוי ברומן בקריירה של אמו של נייתן, שהפכה להיות סופרת הכותבת לציבור הרחב על הקשיים בלגדל ילד שסובל מבעיות נפשיות.

עוד לזכותו של הרומן הזה: היותו שנון ומלוטש. אין כמעט משפטי "מילוי" או משפטי "גישור", שנועדו רק להעביר אותך אל הגדה הנגדית של הנרטיב, גרידא. כל משפט כמעט טעון ומקפיץ. מעט לגנותו של הרומן יש גם כן מה לומר: העלילה כאן היא קלושה. כלומר, יש עלילה, הצעידה הדרוכה לקראת מפגש השלישייה וההשערות שעולות בקורא על הפיצוץ שוודאי יתרחש בו. אולם המבנה העלילתי הזה חשוף מדי ו"הפיצוץ" כשלעצמו לא מצדיק את ההמתנה. ישנו גם חוסר איזון בין ההכרזות של דניאל בפני עצמו על דפיקותו לבין מה שהיא בפועל וכמו כן ניכר מאמץ יתר מיוזע להציג את קתרין כאישה נוראית-אך-מעוררת-אהדה. וגם כמה מהמשפטים השנונים גובלים בסופיזמים.

אבל המגרעות בטלות – לא בשישים, אבל בשישה, נגיד – וככל שקרב הרומן לסיומו הצטערתי על הסיום המתקרב, תופעה שאינה שכיחה בקריאה ושחשיבותה להערכת ספר גדולה מאד. הרומן הסאטירי הזה, על אנשים קוצניים ומובסים ואנטי רגשניים, עורר בי רגשות משמעותיים.